מרץ 4, 2026
בזמנים שבהם המציאות בחוץ עולה על כל דמיון בימתי, הבחירה להעלות את "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולט ברכט בתיאטרון הלאומי הבימה נדמית כמעשה כמעט מתבקש. בפרמיירה של ההצגה צפיתי בהצגה מקרוב מאוד, וכך יכולתי להבחין בפרטים שונים שלא ראיתי בפעם הקודמת.
ברכט, אבי התיאטרון האפי והפוליטי, ידע תמיד להניח את האצבע על הפצעים הפתוחים של החברה. אולם בהפקה החדשה בבימויו של נועם שמואל, נדמה כי הטקסט שנכתב באמצע שנות ה-40 מקבל משנה תוקף. בעידן שבו מלחמה, פליטות ומתח חברתי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, ברכט אינו רק רלוונטי. הוא הכרחי.
בלב המחזה עומדת גרושה, המשרתת הפשוטה, אותה מגלמת ג'וי ריגר בעדינות ובאומץ רב.
בעיצומה של הפיכה שלטונית אלימה, גרושה מוצאת את תינוקו של המושל שננטש על ידי אמו האצילה, שהייתה עסוקה מדי באריזת מלבושיה.
ריגר מעניקה לגרושה צניעות וגבורה בעת ובעונה אחת. היא משחקת ילדה-אישה שמוצאת עצמה מול עולם אלים ומאיים, אך מתוך הלב צומחת בה החלטיות חדה.
כאשר ריגר מחזיקה את הילד, היא מצליחה להעביר את תחושת הקור, הפחד והסכנה, ובו בזמן את רגעי החסד הקטנים שמצטרפים למסע המפרך שלה. חציית גשרים קורסים, טיפוס על הרים והימלטות מפני חיילים. הדמות שלה אינה נשברת. היא מתכופפת אך לא נכפפת. ברכט מעולם לא צייר את גיבוריו כחסינים, וריגר מצליחה להראות שדווקא האנשים הפשוטים שנאבקים על הישרדותם הם אלו שמגלים את העומק האנושי המרבי.
מולה ניצב אצדק, השופט הלא-שגרתי, המגולם על ידי נורמן עיסא בכישרון קומי ודרמטי נדיר. ברגע שעיסא עולה לבמה, האוויר משתנה. ברכט כתב את החלק השני של המחזה כסאטירה מתוחכמת שמשתמשת באמצעים פארודיים. מין הפוך על הפוך על שחיתותתה של מערכת המשפט שבו בדרך מוזרה שופט מושחת עושה צדק. עיסא, בבימויו של שמואל, מרכיב דמות שהיא שילוב של כוח, קלילות, חוכמה סאטירית והומור שאינו רק מצחיק אלא גם עוקץ ומאיר.
עיסא מצליח לגנוב את ההצגה. הוא נכנס עם נוכחות חזקה, מחוות גוף והבעות פנים שמעניקות לכל סצנה חיים חדשים.
אחד האלמנטים הבולטים הוא גלימתו המפוארת והמגוחכת של אצדק. עיסא משתמש בבגד כמעט כשחקן נוסף. הוא מנפנף בה ומשחק איתה, ובכך מדגיש את האמירה הסאטירית על הפער שבין מעמד וסמכות לבין מהות וצדק.
נועם שמואל השכיל לרכך את הממד הדידקטי של ברכט ולהפוך את ההצגה לחוויה חושית עשירה. אחד האלמנטים המרהיבים בהפקה הוא השימוש בציור בחול. השחקנים (כולל הילד המשתתף) מציירים בלייב על שולחן מיוחד, והתמונות מוקרנות על מסך ענק מעל הבמה. הציורים הללו אינם סתם קישוט אלא "תפאורת נפש". מעין קריינות חזותית המלווה את המסע ומוסיפה עומק פיוטי המחבר בין העולם העתיק לאסתטיקה עכשווית.
החזרה של ברכט לבמותינו אינה מקרית. הוא כתב על המחיר שמשלם האדם הפשוט על החלטות של מנהיגים, על המתח שבין אכזריות למחוות אנושיות, ועל השאלה האם ניתן לשמור על צלם אדם בעולם בוער. במציאות הישראלית של 2026, הנושאים הללו הם יומיומיים. הפסיקה של אצדק בסיום, מין גרסה מודרנית למשפט שלמה, מזכירה לנו שצדק אינו נמדד בחוק יבש, אלא בחמלה ובאמת.
בסיום ההצגה, כאשר האורות נחלשים, מהדהדות המילים שסיכמו את המחזה כבר לפני שמונה עשורים, אך נשמעות כאילו נכתבו הבוקר:
"שהדברים כולם יהיו שייכים למי שמיטיב איתם; הילד לאימהית, למען יחיה ויגדל… והעמק למשקים אותו, למען ייתן פריו." המשפט הזה הוא הלב המוסרי של היצירה. הוא קובע שהזכות על הילד, ובהשאלה על הארץ ועל העתיד, שייכת למי שמטפל, משקה ובונה בחמלה, ולא למי שמחזיק בבעלות כוחנית. "מעגל הגיר הקווקזי" בהבימה היא חגיגה של רוח האדם; היא מעוררת מחשבה, מחממת את הלב ומזכירה לנו שגם כשהגשרים קורסים, האנושיות היא הדבר היחיד ששווה להילחם עליו. ונלי תגר הוסיפה: למען נגדל את ילד העתיד כראוי. יש מה ללמוד מברכט.
ביקורת מפורטת כאן: מעגל הגיר הקווקזי בהבימה. ביקורת – בילוי נעים
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©