קווים לדמותו של התיאטרון הישראלי עם ארז מעין שלו

על התיאטרון העצמאי בישראל, עם פרופ' ארז מעין שלו

בעשורים האחרונים מתקיים בתיאטרון הישראלי שיח מתמשך בין שני מודלים של יצירה: התיאטרון הרפרטוארי הממוסד, הנתמך במבנים ארגוניים רחבים ובתקציבים גדולים יחסית, והתיאטרון העצמאי, הפועל במסגרות קטנות יותר ומבקש לעצב לעצמו שפה אמנותית חופשית וגמישה יותר. המתח בין שני המודלים הללו אינו בהכרח מאבק אלא מערכת יחסים מורכבת של השפעה הדדית, ביקורת ולעיתים גם שיתוף פעולה.

אחד המקומות שבהם הדיאלוג הזה מתרחש באופן מובהק הוא תיאטרון תמונע בתל אביב. במשך יותר משלושה עשורים משמש המקום מרכז חשוב ליצירה עצמאית בתחומי התיאטרון, המחול והפרפורמנס. במסגרת פעילותו נוצרים מופעים ניסיוניים לצד פרויקטים דוקומנטריים ויצירות בינתחומיות, חלקם של יוצרים צעירים וחלקם של אמנים מוכרים שבוחרים לעבוד במסגרת קטנה וגמישה יותר.

לצד הפעילות האמנותית מתנהל גם דיון עקרוני בשאלת הגדרת התחום. המושג פרינג' משמש לעיתים קרובות לתיאור התיאטרון העצמאי, אך לא כל היוצרים מקבלים את ההגדרה הזאת. בעיני חלקם היא מניחה היררכיה בין מרכז לשוליים שאינה בהכרח משקפת את המציאות האמנותית.

מעבר להגדרת הפרינג'

אחד הקולות הבולטים בנושא הוא של פרופ' ארז מעין שלו, ראש המחלקה ללימודי תיאטרון ופרפורמנס באוניברסיטת חיפה המנהל האמנותי השותף בתמונע, יחד עם איתי דורון ונאוה צוקרמן, המייסדת של תמונע. לדבריו, המונח פרינג' מעורר אצלו הסתייגות משום שהוא מרמז כי קיים מרכז ולמרכז הזה יש שוליים, ושאותם שוליים בהכרח מתייחסים באופן חד צדדי לאותו מרכז.

לדבריו, "התיאטרון העצמאי איננו תופעה שמתקיימת בשולי מרכז, אלא תחום יצירה עצמאי בעל מטרות, מסורת, מחויבות אמנותית ואסתטיקה ייחודית משלו. הוא לא נועד רק לאתגר את התיאטרון המרכזי או לשמש חלופה ליוצרים שלא מצאו את מקומם במוסדות הרפרטואריים. יש לו שאיפות משלו ותפקיד תרבותי ברור".

גם מבחינת האפשרויות האמנותיות קיימים הבדלים משמעותיים בין שני המודלים. לדבריו "את מה שאני מפסיד בתקצוב אני מרוויח בחופש – אסתטית ופוליטית". כאשר אין מחויבות למכירת אלפי כרטיסים או לשמירה על איזון כלכלי רחב, מתאפשרת עבודה ניסיונית יותר הן בצורה והן בתוכן. החופש הזה מאפשר ליצור מופעים אינטימיים ולעיתים גם פרובוקטיביים יותר מבחינה רעיונית.

מעבדה אמנותית

תמונע משמשת במידה רבה מעבדה כזאת. המקום הוקם בשנת 1989 על ידי הבמאית והאמנית נאוה צוקרמן ומאז פועל כמרכז רב תחומי. לצד הצגות תיאטרון מתקיימים בו מופעי מחול עכשווי, מופעי מוזיקה, פרויקטים דוקומנטריים, עבודות פרפורמנס, אירועי ספרות, הצגות ילדים, פסטיבלים למחול ולתיאטרון, גלריה לאמנות, הוצאת מחזות (בשיתוף הוצאת פרדס), ושיתופי פעולה בין אמנים מתחומים שונים.

לדברי מעין שלו, במסגרת כזאת אפשר ליצור פרויקטים שלא תמיד היו מתאפשרים במוסדות גדולים יותר. הוא מזכיר למשל הצגות בעלות אופי פוליטי ואינטימי במיוחד, כמו "מי מפחד מהקג"ב", כיצירות שקשה לדמיין במסגרת אחרת, או ההצגה "המורה" שמיועדת לקהל של עד 100 איש, שישובים בין השחקנים עם אוזניות, או אירועים בעלי אמירה פוליטית ברורה כמו פסטיבל א-ז'אנר "ועדת חקירה" שנערך כשנה לתוך מלחמת חרבות ברזל, כחלק מהעונה "המציאות עולה על כל בדיון" שיצרנו, שהתמקדה בתיאטרון תיעודי, שחוקר את המציאות המקומית.

עם זאת, הוא מדגיש כי אין מדובר בהתנגדות עקרונית לתיאטרון הרפרטוארי. לדבריו מתקיימים בישראל מוסדות רפרטואריים מצוינים והוא עצמו מבקר בהם כצופה. הנקודה העיקרית מבחינתו היא שהמטרה של התיאטרון העצמאי איננה לחקות את המודל הזה אלא לפעול במסלול יצירתי אחר.

דיאלוג בין העולמות

למרות ההבדלים, הקשר בין שני התחומים הדוק למדי. שחקנים ובמאים רבים הפועלים בתיאטראות רפרטואריים מגיעים לעיתים לעבוד גם במסגרת העצמאית. מבחינתם זו הזדמנות להתנסות בהפקה מסוגים שונים ולעיתים רדיקליים או אינטימיים פוליטיים או נסיוניים יותר.

המעבר בין המסגרות הללו יוצר זרימה של רעיונות ושיטות עבודה. לעיתים שפה בימתית שנולדת בתיאטרון העצמאי מוצאת את דרכה גם אל הבמות הגדולות יותר. במובן הזה, התיאטרון העצמאי משמש לעיתים קרובות כמעבדה אמנותית שממנה מתפתחות מגמות חדשות.

השינויים של שנות השמונים

לדברי מעין שלו, "אחד הרגעים המשמעותיים בעיצוב המערכת התיאטרונית בישראל התרחש בשנות השמונים. בתקופה זו התרחשו שינויים מבניים ותקציביים שהשפיעו על אופן פעולתם של התיאטראות הרפרטואריים".

לדבריו, אופן התקצוב והצורך באיזון כלכלי ובמשיכת קהל רחב הביא חלק מהמוסדות להעדיף הפקות מסחריות יותר. כתוצאה מכך התרחבה מגמה שמרנית יחסית מבחינת הסיכון האמנותי, ופחות חיפוש אחר צורה פורצת דרך או ייחודית לתיאטרון המקומי.

במקביל, דווקא יצירות רבות של התיאטרון העצמאי הישראלי מעוררות עניין, לפחות עד לאוקטובר 2023, גם מחוץ למדינה.

עניין בינלאומי

באירועי חשיפה בינלאומיים המתקיימים בישראל מגיעים מנהלי פסטיבלים ואנשי תיאטרון מרחבי העולם כדי להתרשם מהיצירה המקומית. לדבריו של מעין שלו, פעמים רבות הבחירה שלהם נוטה דווקא לכיוון ההפקות העצמאיות. "הסיבה לכך היא שהיצירות הללו מציעות שפה אמנותית ייחודית ולעיתים גם התמודדות ישירה עם המציאות המקומית".

תיאטרון שמביט במציאות

בתמונע מתקיימת בשנים האחרונות פעילות משמעותית בתחום זה. פרויקטים דוקומנטריים מבוססים על עדויות, תחקיר ועבודה עם חומרים מהמציאות.

לדברי מעין שלו, "סוג זה של תיאטרון מאפשר להתייחס באופן ישיר לחיים עצמם. לאחר אירועי השבעה באוקטובר, לדבריו, הצורך לגעת במציאות הפך מוחשי עוד יותר. הגמישות של המסגרת העצמאית מאפשרת להגיב למציאות במהירות יחסית".

גבולות הגאוגרפיה

רוב הפעילות של התיאטרון העצמאי בישראל מתרכזת בתל אביב. זה לא רק כי הקהל בעיר פתוח יותר ליצירה ניסיונית  ומאפשר פעילות תרבותית ענפה, אלא בעיקר כי כאן יש התקבצות של קהל רב יותר. עם זאת, מעין שלו מציין כי נעשים ניסיונות להביא את ההפקות גם לערים אחרות. הדבר אינו פשוט מבחינה לוגיסטית וכלכלית. גם במוסדות הרפרטואריים עצמם הצגות קטנות ואינטימיות אינן יוצאות לעיתים קרובות מחוץ למרכזים העירוניים.

תיאטרון וחברה

השאלה עד כמה התיאטרון משפיע על החברה היא מורכבת. לדברי מעין שלו, "התיאטרון לעיתים משקף את הלכי הרוח הציבוריים ומעניק להם ביטוי אמנותי, אך לא תמיד מניע שינוי חברתי ישיר".

עם זאת, הוא סבור כי תיאטרון עצמאי מסוגל להעלות שאלות נוקבות יותר ולעיתים גם להציע נקודת מבט מנוגדת לעמדה הרווחת. במקרים מסוימים, לדבריו, הצגות המוצגות במסגרת ממוסדת לעיתים מציגות מחאה אך הן עושות זאת בצורה מרוככת יחסית. כאשר המחאה האמנותית נשארת רק ברמה הסמלית, היא עלולה ליצור תחושה של ביקורת מבלי שהביקורת מתממשת במלואה.

מבט האקדמיה

גם בתחום המחקר האקדמי ניתן לראות שינוי מסוים. חוקרי תיאטרון רבים מתמקדים כיום בתיאטרון העצמאי ובתהליכי החדשנות המתרחשים בו, וכמעט ואין מחקר פעיל על התיאטרון הרפרטוארי או על התיאטרון כשדה המכיל גם את הרפרטוארי וגם את העצמאי, מה שמחריף את תחושת הפיצול בין השדות. בכנס האחרון של האגודה הישראלית לחקר התיאטרון, לדוגמה, הוצגו בעיקר מחקרים על יצירה עצמאית. הדבר משקף, לדבריו, את העניין המחקרי במקומות שבהם מתרחשים חידושים אמנותיים.

עתיד התיאטרון הישראלי

במבט לעתיד הוא מזהה מגמה נוספת. בשנים האחרונות, במיוחד לאחר תקופות של מתח חברתי ופוליטי, חלק מהקהל מחפש בתיאטרון בעיקר חוויה של בידור והפוגה. מגמה זו עשויה להוביל לכך שחלק מהתיאטרון הרפרטוארי יתמקד יותר בהפקות גדולות ומרהיבות המציעות אסקפיזם. אם תהליך כזה יימשך, הפער בין התיאטרון העצמאי לבין הממסדי עשוי להתרחב. בעוד שהתיאטרון הרפרטוארי יפנה יותר לכיוון הבידורי, התיאטרון העצמאי עשוי להמשיך להיות המקום שבו מתקיימים ניסויים אמנותיים ושיח ביקורתי.

עם זאת, לדבריו של מעין שלו, חשוב לשמור על הדיאלוג בין שני התחומים. שניהם מהווים חלק בלתי נפרד מהמערכת התרבותית, וכל אחד מהם ממלא בה תפקיד אחר. בסופו של דבר, התיאטרון העצמאי איננו שוליים של המרכז אלא מרכז יצירה בפני עצמו, הפועל לפי כללים ושאיפות משלו.

צילום: אביבה רוזן