הצצה לחדר החזרות של להקת בת שבע

נקראנו לצפות בשתי יצירות חדשות של להקת בת שבע, 'דום' ו'הפרדות'.

כדי להבין את המשמעות של ההצצה לשתי היצירות החדשות הללו, צריך להתחיל מהיסודות שעליהם היא עומדת.

במשך עשרות שנים עוצבה הלהקה סביב שפתו של אוהד נהרין, ובעיקר סביב גאגא, שפה תנועתית שאינה טכניקה במובן הקלאסי אלא מערכת חווייתית של חקירה. גאגא מבקשת לפרק היררכיות, לוותר על אידיאל של צורה נכונה, ולהעביר את מרכז הכובד אל הקשב הפנימי, אל הדחף ואל התגובה המיידית.

הרקדן אינו מבצע הוראות אלא מייצר תנועה מתוך דיאלוג מתמשך עם גופו. בתוך המערכת הזו, רקדני האנסמבל מתפתחים לאורך זמן לכדי גוף אחיד יחסית, כזה שמזהה אינטואיטיבית את חוקי השפה.

שפת גאגא והבסיס האסתטי של בת שבע

ד"ר ליאור אביצור, המנהלת האמנותית של הלהקה, מספרת כי להקת בת ההחלטה להזמין כוריאוגרפיות אורחות אינה מובנת מאליה. היא מייצרת חיכוך מכוון בתוך מערכת שכבר פועלת בדיוק גבוה.

הבחירה ברוני חדש ובבשמת נוסן מדגישה את הרצון להרחיב את המנעד ולאתגר את הגוף המוכר. מדובר בשתי יוצרות בעלות חתימה מובהקת ושונה: חדש פועלת מתוך פירוק מבנים חברתיים ותנועתיים, בוחנת כיצד סדרים נוצרים ומתפרקים, ואילו נוסן נמשכת לאסתטיקה חריגה, כמעט זרה, שמייצרת תחושת אי נוחות לצד משיכה. שתיהן מביאות איתן שפה שאינה מבקשת להתיישר עם גאגא אלא לפגוש אותה, לעיתים גם להתנגש בה.

כוריאוגרפיות אורחות והפרת האחידות התנועתית

אלא שהמפגש הזה לא התרחש בחלל סטרילי. תקופת החזרות התקיימה תחת מציאות של אזעקות והתרעות, על רקע המלחמה עם איראן. זה אינו פרט שולי אלא תנאי יסוד. החזרות נקטעו שוב ושוב, לעיתים באמצע תרגיל, באמצע החלטה כוריאוגרפית, כשהרקדנים והיוצרות נדרשים לעבור במהירות למרחבים מוגנים.

זהו תהליך שבו העבודה מתקיימת בין אזעקה לאזעקה, כשהגוף עובר באופן חד בין מצבי דריכות, המתנה וחזרה לפעולה.

חזרות תחת אזעקות: גוף בין סטודיו למרחב מוגן

המעברים הללו אינם רק לוגיסטיים. הם מייצרים חוויה גופנית ונפשית שמחלחלת אל תוך היצירה. השהות בממדים, הצפיפות, המתח, ההמתנה ללא שליטה, כל אלה הופכים לחלק מהמטען שהרקדנים נושאים איתם בחזרה לסטודיו.

במובן הזה, החזרות אינן רק מופרעות אלא נטענות. הגוף לומד לפעול בתוך חוסר רצף, בתוך קטיעה מתמדת, והדבר משפיע על האופן שבו תנועה נוצרת ונחווית.

הדבר ניכר באופן מובהק ביצירתה של חדש, “הפרדות”. נקודת המוצא שלה היא גופנית: רצון לחזור לשפה מפורקת, לעבוד עם מוביליות, שחרור וחוסר יציבות. אבל בתוך תנאי החזרות שנכפו, הפירוק הזה מקבל ממד ממשי. הגוף שנקטע באמצע פעולה, שמועבר למרחב סגור ואז חוזר להיפתח, מגלם את רעיון ההפרדה לא רק כקונספט אלא כמצב קיומי.

משם מתרחבת העבודה לשאלות של קולקטיב וזהות: כיצד נוצרת הפרדה בתוך קבוצה, כיצד יחידים מגדירים את עצמם בתוך מבנה משותף, ומה קורה כאשר המבנה עצמו נמצא תחת לחץ מתמיד. העולם שבחוץ, שמתפרק לקבוצות ולזהויות מתנגשות, אינו רק השראה אלא מראה ישירה.

אצל נוסן, ביצירה “דום”, נקודת המוצא שונה אך התוצאה נושקת לאותה מציאות. היא מתמקדת ברקדנים עצמם, בגילם, במצבם, בתחושת העתיד המעורפל. מה שמעסיק אותה הוא התשוקה לפעולה בתוך אי ודאות. אלא שהחזרות תחת אזעקות הפכו את השאלה הזו למיידית. הרגע הבימתי מקבל איכות דחופה, כמעט טוטאלית, כאילו אין הבטחה להמשך.

התנועה אינה מתפתחת לאורך זמן אלא מתכנסת אל ההווה, אל פעולה שמבקשת למצות את עצמה כאן ועכשיו. יש בכך גם ממד של נעורים, של אנרגיה שאינה יודעת להמתין, וגם ממד של חרדה שמחדדת כל מחווה.

מהפרדה לדחיפות: איך המלחמה נטמעת ביצירה

עדויות הרקדנים מחזקות את התמונה הזו. הזמן בממדים מתמלא בפעולות יומיומיות קטנות, פתרון חידות, קריאה, התבוננות באחרים, ניסיון להרגיע את הגוף או להסיח את הדעת. אלו פעולות שמייצרות מראית עין של שליטה בתוך מצב שאין בו שליטה.

כאשר חוזרים לסטודיו, הפעולות הללו אינן נשכחות. הן משאירות עקבות, לעיתים באופן מודע ולעיתים באופן סמוי. הגוף שמבצע תנועה נושא איתו את הזיכרון של ההמתנה, של הדריכות, של חוסר הוודאות.

גם התהליך המוזיקלי משקף את המתח הזה בין מבנה לאי יציבות. הבחירות אינן אחידות, ולעיתים נעות בין עבודה עם מוזיקאים עכשוויים לבין שימוש בחומרים קלאסיים כמו יוהאן סבסטיאן באך. החיפוש אחר “שיאים” מוזיקליים מקביל לחיפוש אחר רגעים של אינטנסיביות תנועתית, כאלה שמחזיקים את המתח ולא פותרים אותו.

בתוך כל זה, נוצר גם רובד נוסף של מפגש: בין שפת גאגא לבין השפות של חדש ונוסן, ובין כולן לבין המציאות החיצונית. גאגא, שמדגישה זרימה, רציפות ותגובה פנימית, פוגשת מציאות של קטיעה, של הפרעה חיצונית בלתי צפויה.

המתח הזה אינו נפתר אלא מתקיים בתוך העבודות. הוא יוצר שכבה נוספת של מורכבות, שבה הגוף נדרש להכיל בו זמנית דחף חופשי ואילוץ חיצוני.

בסופו של דבר, שתי היצירות אינן מציעות בריחה מהמציאות אלא התעקשות לפעול בתוכה. עצם קיום החזרות, עצם המפגש בסטודיו, מקבל משמעות אחרת כאשר הוא מתקיים תחת איום מתמשך.

האמנות אינה מנותקת אלא שזורה במציאות, ולעיתים אף תלויה בה. ההצצה שניתנה, כרבע שעה מכל עבודה, אינה רק טעימה אסתטית אלא גם הצצה לתהליך שבו היצירה והחיים מתערבבים עד שקשה להפריד ביניהם.

צילום: אביבה רוזן