ביקור במוזיאון הפלישתים באשדוד

“קו התפר” במוזיאון הפלשתים: איך הפכה אשדוד למעבדת האופנה החברתית של ישראל

העיר עצמה הופכת לחומר הגלם של התערוכה. לא אופנה של מסלולים אלא של רחובות, קהילות וזהויות.
האמנים והמעצבים שבוחנים את הגוף הישראלי מחדש
בין אנתרופולוגיה, צילום רחוב ואמנות עכשווית.

תערוכה שמוכיחה שבגד הוא תמיד אמירה פוליטית

במוזיאון לתרבות הפלשתים ע״ש קורין ממן מוצגת בימים אלה “קו התפר”, אחת התערוכות המסקרנות והמורכבות שנעשו בישראל סביב אופנה וזהות.

אלא שבניגוד לתערוכות אופנה מסורתיות, העוסקות בדרך כלל במעצב יחיד, טרנדים או בתי אופנה יוקרתיים, כאן האופנה אינה מוצגת כזוהר אלא כשפה חברתית. הבגד הופך לאמצעי שבאמצעותו אנשים מסמנים שייכות, כוח, זרות, מסורת, מעמד ולעיתים גם מרד.

הבחירה להציג תערוכה כזו מתכתבת עם התערוכה 'פועלת אופנה' במוזיאון אשדוד הסמוך.

אשדוד היא אחת הערים המורכבות בישראל מבחינה תרבותית וחברתית: עיר של מהגרים, של קהילות שונות, של שפות, של מסורות לבוש ושל מתחים בלתי פוסקים בין ישן לחדש. ברחובות העיר מתקיימים זה לצד זה לבוש חרדי, אופנת רחוב רוסית, סגנון ים תיכוני מוחצן, בגדי עבודה פונקציונליים ואופנה גלובלית מהירה. התערוכה מתבוננת בדיוק במפגש הזה.

העיר כטקסט אופנתי חי

את התערוכה אצרו נגה אליאש זלמנוביץ’ ורעות קרמר סגל, שתיהן פועלות בשנים האחרונות בצומת שבין אופנה, מחקר תרבות ואמנות עכשווית. במקום לבנות תערוכה סביב “בגדים יפים”, הן בחרו להפוך את אשדוד עצמה למעין מעבדה אנתרופולוגית.

הרחוב הוא הגיבור הראשי של “קו התפר”. לא מסלול תצוגה, לא מגזין אופנה, אלא חיי היומיום עצמם. דרך צילום, מיצבים, טקסטיל, וידאו ועבודות חומר, התערוכה בוחנת כיצד אנשים משתמשים בבגדים כדי להגדיר את עצמם מול החברה שסביבם.

במובן הזה, “קו התפר” עוסקת פחות באופנה ויותר בקריאת סימנים חברתיים. איך מזהים השתייכות מעמדית דרך מותגים. כיצד לבוש מסמן זהות דתית. מדוע קבוצות שונות מאמצות קודים מסוימים של צבע, גזרה או כיסוי גוף. ואיך אופנה הופכת לשפה בלתי מילולית שמופעלת עוד לפני שאדם פותח את הפה.

אחד הדברים המעניינים בתערוכה הוא שהיא אינה מנסה “לייפות” את המציאות. להפך. היא נשענת על חיכוכים. בין מסורת לגלובליזציה, בין מזרח למערב, בין צניעות להחצנה, בין רצון להשתייך לבין ניסיון לבדל את עצמך מן הסביבה.

האמנים: בין גוף, זיכרון וחומר

אחת הדמויות המרכזיות בתערוכה היא תמר קרוון, המציגה מעין חלל עבודה פתוח שבו תהליך היצירה עצמו הופך לחלק מן העבודה. במקום בגד מוגמר ומלוטש, קרוון חושפת גזרות, שאריות בד, חיבורים ותהליכי פירוק והרכבה. התוצאה נראית לעיתים כמו אתר ארכאולוגי של אופנה. הבגד אצלה אינו מוצר סופי אלא זיכרון חומרי בתהליך מתמשך.

פועה שלו תורן מציגה עבודה אינטימית הרבה יותר: “ארון פלאות” אישי שבו פריטי לבוש וחפצים פרטיים הופכים לאוטוביוגרפיה רגשית. הבגדים אינם רק פריטים פונקציונליים אלא נשאים של חיים שלמים. כל בד סופג לתוכו זיכרון, תקופה, גוף ואובדן.

אצל איתי שיפטן הבגד עובר טרנספורמציה כמעט פיסולית. עבודותיו עוסקות בקשר שבין גוף לתנועה ובאופן שבו בגדים משנים יציבה, הליכה ונוכחות. חלק מן העבודות נראות כמו הכלאה בין פסל לבין שריון גוף עתידני. שיפטן בוחן את הגבול בין אופנה לבין הגנה, בין חשיפה לבין הסתרה.

דוד דוכי כהן מציג את העבודה “קוד לבוש”, אחת העבודות הישירות והחדות בתערוכה. כהן עוסק באופן שבו החברה קוראת אנשים דרך בגדים עוד לפני שנאמרת מילה אחת. הבגד הופך כאן למנגנון סיווג חברתי: מי “נחשב”, מי “שייך”, מי מזוהה מיד עם מגזר מסוים ומי נתפס כחריג. הצילום של דניאל חנוך המלווה את העבודה מעניק לה אופי כמעט דוקומנטרי.

צילום רחוב במקום זוהר אופנתי

אחד המהלכים החשובים בתערוכה הוא הוויתור המוחלט כמעט על אסתטיקת האופנה המסורתית. אין כאן דוגמניות מושלמות, סטודיו מלוטש או פנטזיה צרכנית. במקום זאת מופיעים אנשים אמיתיים ברחובות אשדוד: בטיילת, בשוק, בתחנות אוטובוס, בקניונים ובבתי הכנסת.

הצילום בתערוכה פועל כמו מחקר חברתי. הוא מתעד כיצד קבוצות שונות בעיר משתמשות בלבוש כדי לסמן זהות. לעיתים מדובר במודעות גבוהה מאוד לסגנון, ולעיתים דווקא בפונקציונליות מוחלטת. אבל בכל מקרה, הבגד תמיד מספר סיפור.

וזו אולי הטענה המרכזית של “קו התפר”: אופנה אינה שייכת רק למעצבים או למגזינים. היא מתרחשת כל הזמן, ברחוב, בתוך החיים עצמם.

לא תערוכת אופנה אלא דיוקן של חברה ישראלית

מה שהופך את “קו התפר” לתערוכה חשובה הוא העובדה שהיא מצליחה להשתמש באופנה כדי לדבר על ישראליות עכשווית. למעשה, זו אינה באמת תערוכה על בגדים אלא על יחסי כוח. על הדרך שבה חברה קוראת גוף, מסווגת אנשים ומצפה מהם להיראות באופן מסוים.

באשדוד, עיר שבה חיים זה לצד זה מהגרים מברית המועצות לשעבר, קהילות מרוקאיות, חרדים, צעירים חילונים ועולים חדשים, השאלות האלו מקבלות עוצמה מיוחדת. כל בגד הופך כמעט להצהרה פוליטית או תרבותית.

“קו התפר” מצליחה לעשות דבר נדיר: לקחת משהו יומיומי לחלוטין, כמו בגדים, ולהפוך אותו לכלי להבנת חברה שלמה. במקום לדבר על אופנה כעל צריכה או טרנד, היא מציגה אותה כמערכת של זיכרון, שייכות, חרדה, כוח וזהות. ודווקא משום כך, זו אחת התערוכות הישראליות הרלוונטיות ביותר של הזמן הזה.