שותפים לנצח בצוותא

צוחקים חזק כדי לא להרגיש: ״שותפים לנצח״ מתחילה כהשתוללות ומסתיימת כמעט כווידוי

״שותפים לנצח״ עלתה בצוותא אחרי שנולדה במסגרת הצגה קצרה בשם ״המצב״ בתיאטרון קצר, עדיין נושאת איתה את האנרגיה של פורמט קצר ומהיר: רעיונות שנזרקים בקצב מסחרר, דמויות שמתפוצצות אחת על השנייה בלי הרבה פילטרים, ותחושה כללית של כאוס מחושב. במקרה שלה, זאת דווקא מחמאה.

אורי פרלמן וגל ברק, שגם כתבו את המחזה וגם משחקים בו, בנו קומדיה שמבינה היטב את הקצב של הקהל הצעיר. הכול כאן מהיר, קולני וחסר סבלנות כמעט במכוון. אף אחד לא מדבר רגיל, שום סיטואציה לא נשארת קטנה, וכל ויכוח מיד מטפס לצרחות, לאלימות פיזית או לבדיחה מטופשת במיוחד.

במובן הזה, ״שותפים לנצח״ לא מנסה להיות תיאטרון מאופק או מתוחכם. היא רוצה להיות חוויה.

העלילה עצמה נשמעת כמו התחלה של פארסה ישראלית טיפוסית: יובל גרוסברג, בעלים של חברה בשם ״נעלי בלוטות׳ בע״מ״, עומד לחתום על עסקה נוצצת עם ראפר מצליח שיהפוך לפרזנטור של החברה.

רגע לפני שהכול נסגר, מופיע במשרד חבר הילדות שלו, דור, שנעלם מחייו לפני שנתיים. במקום מפגש מרגש מקבלים התנגשות חזיתית של אגו, זיכרונות, האשמות וילדות שלא באמת נגמרה.

קומדיה של דור שלא רוצה להתבגר

הכוח הגדול של ״שותפים לנצח״ הוא לא בעלילה אלא בדינמיקה. פרלמן וברק מצליחים ליצור מערכת יחסים שנראית בו זמנית מגוחכת ואמינה מאוד. שני גברים שלא יודעים לדבר ברגש, ולכן מתרגמים כל דבר לציניות, תחרות, צעקות או הומור נמוך במיוחד, ויש כאן הרבה מאוד הומור נמוך.

בדיחות גסות, מביכות, ילדותיות ולעיתים מטופשות לגמרי נזרקות לחלל הבמה בלי פחד. באופן מפתיע, רוב הזמן זה גם עובד. הקהל צוחק לא רק בגלל הפאנצ׳ים עצמם, אלא בגלל המחויבות המוחלטת של השחקנים לטירוף. הם לא משחקים כאילו מדובר בקומדיה. מבחינתם הכול אמיתי לחלוטין, וזאת בדיוק הסיבה שהשטות מצליחה.

הבימוי של מיכל טופורק מבין היטב את המנגנון הזה. היא מאפשרת להצגה לרוץ קדימה בלי לעצור כמעט לנשימה. חפצים נשברים, מחשבים וגיטרות מתרסקים, אנשים נדחפים ונופלים, והקהל בשורות הראשונות אפילו מרגיש לעיתים בסכנה קלה. זה כמעט מופע פיזי לא פחות משהוא קומדיה מילולית.

ובתוך כל זה, יש גם הבנה די מדויקת של גבריות צעירה ישראלית. ההצגה לוכדת היטב דור שמתקשה מאוד להיות רציני או פגיע. כל רגע רגשי מיד נהרס בבדיחה. כל ניסיון לכנות הופך לעקיצה. האנשים האלה לא באמת יודעים להתמודד עם רגשות, אז הם פשוט עושים יותר רעש.

הקהל הצעיר יזהה את עצמו מיד

קל להבין למה הקהל הצעיר מגיב בהתלהבות להצגה הזאת. ״שותפים לנצח״ מדברת בשפה של דור שגדל על סרטונים קצרים, תגובות מהירות וצורך תמידי בגירוי. היא לא מחכה שהבדיחה תנחת. היא דוחפת מיד עוד אחת. הקצב שלה מזכיר לפעמים פיד כאוטי ברשת חברתית יותר מאשר קומדיה תיאטרלית קלאסית.

גם העולם שהיא מציגה מוכר מאוד לקהל צעיר: הצלחה שמבוססת על תדמית, אובססיה לפרסום, חרדה להיראות כישלון וחברות גברית שמתנהלת דרך ירידות הדדיות במקום שיחות אמיתיות. החברה הפיקטיבית ״נעלי בלוטות׳ בע״מ״ היא בדיחה בפני עצמה, אבל גם דרך ללעוג לעולם שבו כל רעיון מופרך יכול להפוך לסטארט אפ נוצץ אם יודעים למכור אותו נכון.

הוספת הדמויות הנשיות לגרסה המלאה גם מרחיבה מעט את העולם הבימתי. מהמזכירה המבוגרת ועד אהבת הנעורים, הן אמנם לא תמיד זוכות לפיתוח עמוק במיוחד, אבל הן מוסיפות נקודות מבט שונות ומונעות מההצגה להפוך לקרב התשה בין שני גברים בלבד.

צריך לומר ביושר: מי שמחפש קומדיה אלגנטית או טקסט מתוחכם במיוחד, כנראה לא ימצא את זה כאן. ״שותפים לנצח״ מעדיפה אנרגיה על פני דיוק.

הרגע שבו הכול משתנה

ואז מגיע הטוויסט.
בלי להיכנס לספוילרים, יש נקודה מסוימת שבה ההצגה חושפת מידע שמשנה לחלוטין את האופן שבו אנחנו מסתכלים על מערכת היחסים בין שני החברים. פתאום כל ההשתוללות הקומית נראית אחרת. העלבונות, ההתפרצויות וההרס על הבמה כבר אינם רק גימיק קומי, אלא ניסיון של הדמויות לברוח ממשהו כואב בהרבה. זה גם הרגע החזק ביותר בהצגה.

לכמה דקות, ״שותפים לנצח״ מפסיקה להיות מופע של רעש ומתחילה לגעת ברגש אמיתי. ההומור כבר לא רק מצחיק, אלא גם עצוב. פתאום ברור ששני האנשים האלה לא באמת נלחמים אחד בשני, אלא מנסים להתמודד עם עבר שהם לא יודעים להכיל.

דווקא בגלל זה, קשה שלא להרגיש שההצגה מפספסת את נקודת הסיום הנכונה שלה.
במקום לעצור בשיא הרגשי, היא ממשיכה הלאה לעוד סיבוב של בדיחות והשתוללויות. נדמה שהיוצרים חששו להשאיר את הקהל עם מועקה אמיתית, ולכן מיהרו להחזיר את כולם לאזור הנוחות של הצחוקים. זאת בחירה מובנת, במיוחד בהצגה שפונה בבירור לקהל צעיר שרוצה לצאת מהאולם באנרגיה טובה, אבל היא גם מחלישה את העוצמה הרגשית שהצליחה להיווצר.

לא מושלמת, אבל מלאה חיים

״שותפים לנצח״ ארוכה מדי בחלקה האחרון, חלק מהבדיחות חוזרות על עצמן, ויש רגעים שבהם נדמה שהשחקנים עצמם נהנים מהכאוס יותר מהקהל. אבל קשה מאוד להישאר אדישים מולה.

יש בה אנרגיה אמיתית, מחויבות מלאה של היוצרים לסגנון שלהם, ובעיקר תחושה של תיאטרון חי ונושם ולא מוצר מהונדס. היא מצליחה להצחיק הרבה, גם כשההומור שלה נמוך, ובין כל הצעקות והבדיחות מסתתר גם משהו כן למדי על חברות, אשמה והתבגרות שלא באמת קרתה.

בעיקר, זאת הצגה שיודעת בדיוק למי היא פונה. הקהל הצעיר ירגיש כאן בבית: בקצב, בשפה, בהומור ובתחושת הכאוס המתמדת. מבוגרים יותר אולי יתעייפו לעיתים מהווליום ומהעודפות, אבל גם הם יתקשו להתעלם מהאנרגיה שההצגה מייצרת.

בסופו של דבר, ״שותפים לנצח״ מצליחה לעשות את הדבר הכי חשוב בקומדיה: לגרום לקהל לצחוק ואז להפתיע אותו כשהוא מגלה שמתחת לבדיחות מסתתר גם כאב אמיתי.

מחזה: אורי פרלמן, גל ברק
בימוי: מיכל טופורק
עוזרת במאית: שני לוזון
משחק: גל ברק, אורי פרלמן, אלינור וייל
דרמטורגיה: תום חודורוב
מוזיקה: נדב עדר
תפאורה: מאיה בבילה
תלבושות: דן נימרי
תאורה: אילן הרצוג
וידאו: נועה ישראלי

צילום: אביבה רוזן