יוני 9, 2026
"קיר זכוכית", המחזה החדש של אורן יעקובי בתיאטרון בית ליסין, הוא יצירה רגישה, חכמה ורבת שכבות, המצליחה לבחון את השפעותיה המתמשכות של טראומת השואה על שלושה דורות של בני משפחה אחת, ובו בזמן לעסוק בשאלות עכשוויות מאוד של זהות, שייכות, הגירה וישראליות.
יעקובי, אותו ראיינתי פה ראיון עם המחזאי אורן יעקובי – בילוי נעים הוא מחזאי מיומן שיודע לקחת נושאים כבדי משקל ולהגיש אותם לקהל באמצעות דמויות אנושיות, הומור דק ורגעים של אמת רגשית. הוא בונה בהדרגה פסיפס של אנשים פצועים, אוהבים, כועסים ומבולבלים, שכל אחד מהם מנסה להתמודד בדרכו עם העבר ועם ההווה.
התוצאה היא מחזה שמצליח להיות מצחיק ונוגע ללב בעת ובעונה אחת, כזה שמעלה חיוך ברגע אחד ומעורר מחשבה עמוקה ברגע הבא. המחזה שאמור היה לעלות על הבמה בתחילת המלחמה האחרונה עם איראן, נדחה כמובן חזרות תחת טילים – בילוי נעים.
במרכז המחזה ניצבת משפחה ישראלית שהשואה אינה רק פרק בספר ההיסטוריה שלה אלא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. יעקובי בוחן את השפעתה של הטראומה דרך שלושה דורות.
הדור הראשון איבד עולם שלם שהוא מוכח נעדר כאן, נאלץ לבנות את חייו מחדש מתוך האפר, תוך ניסיון לשרוד, להקים משפחה ולהמשיך קדימה. אלא שהישרדות אינה תמיד מאפשרת ריפוי. לעיתים היא מותירה אחריה מחסור רגשי, שתיקות ופחדים שאינם מדוברים.
הדור השני גדל בצל אותם פצעים. הוא למד לחיות לצד הכאב, אך גם לשאת על גבו מטען רגשי שלא תמיד הבין את מקורו. הדור השלישי כבר מבקש להשתחרר. הוא רוצה לחיות חיים עצמאיים, לבנות זהות משלו ולבחור את דרכו בעולם. אבל גם הוא מגלה שהעבר ממשיך ללוות אותו, לעיתים במקומות הכי בלתי צפויים.
המחזה עוסק בין השאר בתחושת המחסור באהבה שעלולה להתפתח אצל ילדים להורים ששרדו אובדן בלתי נתפס. הוא בוחן כיצד טראומה משפחתית עוברת מדור לדור לא רק דרך סיפורים וזיכרונות, אלא גם דרך התנהגויות, פחדים, ציפיות ושתיקות.
יעקובי מטפל בנושאים הללו בעדינות רבה. הוא אינו מחפש דרמות גדולות אלא את הסדקים הקטנים שדרכם בוקע הכאב האמיתי.
אחת הבחירות הדרמטורגיות המעניינות ביותר במחזה היא מיקום חלק ניכר מהעלילה בברלין. עבור ישראלים רבים, ברלין הפכה בשנים האחרונות לסמל של חופש, הזדמנות ואפשרות להתחיל מחדש. עבור אחרים היא עדיין מייצגת זיכרון היסטורי שקשה להתנתק ממנו.
יעקובי משתמש במתח הזה כדי לבחון שאלות רחבות יותר על החברה הישראלית. מדוע צעירים ישראלים בוחרים לעזוב? מה הם מחפשים במקום אחר? האם הם בורחים ממשהו או רצים לקראת משהו?
המחזה אינו מספק תשובות חד משמעיות. הוא מציג את ברלין כמקום של הגשמת חלומות עבור חלק מהדמויות, אך גם כמקום שבו חלומות עלולים להתנפץ. זוהי עיר שמאפשרת מרחק פיזי מישראל, אך לא תמיד מרחק רגשי.
במקביל עוסק המחזה גם ביחסים שבין ישראלים לגרמנים כיום. לא דרך סיסמאות פוליטיות אלא באמצעות מפגשים אנושיים. שאלות של אשמה, סליחה, אחריות וזיכרון עולות באופן טבעי מתוך העלילה ומקבלות ביטוי מורכב ומעניין.
כך מצליח יעקובי לעסוק בנושאים היסטוריים רחבים מבלי לאבד לרגע את הממד האישי והאנושי.
ליבו הפועם של המחזה הוא מערכת היחסים בין האם ויקי לבתה. אורנה רוטברג מגלמת אם קשוחה, דעתנית ולעיתים בלתי מתפשרת. מתחת לחזות המחוספסת מסתתרת אישה שנושאת בתוכה שנים של כאב ופחד. רוטברג מצליחה ליצור דמות שאינה מבקשת את אהדת הקהל באופן אוטומטי, אך ככל שהמחזה מתקדם קשה שלא להבין את מניעיה ואת פצעיה.
מולה ניצבת הגר אנגל בתפקיד הבת חיה. היא מגלמת צעירה המבקשת לעצב לעצמה חיים חדשים, רחוקים ככל האפשר ממשקלו של העבר. אך ככל שהיא מנסה לברוח, כך היא מגלה עד כמה הקשרים המשפחתיים ממשיכים לעצב את חייה.
השתיים מתקוטטות ללא הרף. כל שיחה ביניהן הופכת לעימות. הן מדברות זו עם זו, אך פעמים רבות אינן באמת מקשיבות. מערכת היחסים ביניהן מורכבת מאהבה, תסכול, געגוע, כעס ואי הבנה.
יעקובי מיטיב לתאר את המתח שבין הורים לילדיהם, ובמיוחד את הקשר המורכב שבין אם לבת. זהו קשר המבוסס על קרבה עמוקה לצד קושי עצום בתקשורת.
הפיוס שמגיע לקראת סוף המחזה אינו מוצג כפתרון קסם. הוא אינו מוחק את הכאב ואינו מעלים את העבר. הוא רק פותח פתח לאפשרות של הבנה. דווקא משום כך הוא מרגש כל כך.
לצד שתי הדמויות המרכזיות נהנה המחזה מצוות שחקנים מגובש ומדויק. רוברט הניג בולט במיוחד בתפקיד מנהל המחנה הגרמני, אדם שחי במשך שנים בישראל בניסיון להבין ולהתקרב. הניג מצליח ליצור דמות מורכבת ומלאת ניואנסים, כזו שאינה מייצגת רעיון מופשט אלא אדם אמיתי המתמודד עם שאלות מוסריות ורגשיות.
גם יתר חברי האנסמבל תורמים ליצירת עולם בימתי אמין ועשיר. אין כאן תפקידים שמרגישים מיותרים או שטחיים. כל דמות מוסיפה נדבך נוסף להבנת הסיפור והיחסים שבמרכזו.
הבימוי של אלדר גוהר גרויסמן מדויק ומאופק. הוא מאפשר לשחקנים ולטקסט לנשום, ואינו מנסה לכפות על הקהל תגובות רגשיות. המעברים בין הומור לדרמה מבוצעים בטבעיות, והאיזון ביניהם נשמר לאורך כל הערב.
אחד ההישגים הגדולים של ההצגה הוא יכולתה להצחיק גם כאשר היא עוסקת בנושאים קשים במיוחד. ההומור אינו מקטין את הכאב אלא דווקא מדגיש אותו. הוא הופך את הדמויות לאנושיות יותר ואת הרגעים הדרמטיים לאפקטיביים יותר.
לצד הטקסט והמשחק, ראויה לציון במיוחד עבודת העיצוב המרשימה של ההפקה. התפאורה של שני טור אינה רק רקע להתרחשות אלא חלק מהותי מהשפה התיאטרונית של המחזה.
כפי שמרמז שמו של המחזה, הדמויות חיות מאחורי מעין קיר שקוף. הן רואות זו את זו, שומעות זו את זו, אוהבות זו את זו, אך מתקשות לגעת באמת. התפאורה מצליחה לבטא את התחושה הזאת באמצעות חללים שמייצרים בו זמנית קירבה וריחוק.
היא מאפשרת מעבר חלק בין ישראל לגרמניה, בין מציאות לזיכרון ובין עבר להווה, ומדגישה את העובדה שהגבולות האמיתיים במחזה אינם גיאוגרפיים אלא רגשיים.
גם התלבושות של אביה בש תורמות לעיצוב הדמויות. הן משקפות את הפערים שבין הדורות ובין תפיסות העולם השונות של גיבורי המחזה. מבלי למשוך תשומת לב מיותרת, הן מספרות סיפור נוסף על זהות ושייכות.
המוזיקה של אלעד אדר מלווה את ההצגה ברגישות ובאיפוק. היא יודעת להדגיש רגעים רגשיים מבלי להפוך אותם למלודרמטיים, ויוצרת שכבה נוספת של זיכרון ותחושה.
אל כל אלה מצטרפת עבודת התאורה של זיו וולושין, המעצבת בעדינות את המעברים הרגשיים והעלילתיים, והווידאו ארט של שי בונדר, המשתלב בטבעיות במכלול הבימתי ומעשיר אותו מבלי להשתלט עליו.
זוהי הפקה שבה כל מרכיבי היצירה עובדים יחד בהרמוניה. לא רק מחזה טוב ולא רק משחק משובח, אלא יצירה תיאטרונית שלמה ומגובשת.
בסופו של דבר, "קיר זכוכית" אינו רק מחזה על השואה. הוא מחזה על משפחות. על אהבה שלא תמיד יודעת לבטא את עצמה. על ילדים שמבקשים להבין את הוריהם ועל הורים שמתקשים להסביר את עצמם. על הרצון לברוח ועל חוסר היכולת להשתחרר לחלוטין מן המקום שממנו באנו.
אורן יעקובי בונה כאן שכבה על גבי שכבה עולם אנושי עשיר ומורכב. הוא מצליח לעסוק בטראומה בין דורית, ביחסי ישראלים וגרמנים, בהגירה, בזהות ובמשפחה, מבלי לאבד את החמלה כלפי דמויותיו.
זוהי הצגה רגישה, חכמה ומעוררת מחשבה, שמצליחה להישאר נגישה גם כאשר היא נוגעת בפצעים עמוקים. הקהל יוצא ממנה עם חיוך, עם צביטה בלב ועם לא מעט שאלות על עבר, הווה ועתיד. זהו הישג לא מבוטל כלל.
מחזה: אורן יעקובי
בימוי: אלדר גוהר גרויסמן
תפאורה: שני טור
תלבושות: אביה בש
מוזיקה: אלעד אדר
תאורה: זיו וולושין
וידאו ארט: שי בונדר
עוזר במאי: נעם ביצור
משתתפים: אורנה רוטברג, הגר אנגל, רוברט הניג, אוראל לוי, אבירם אביטן / דאלי שכנאי
צילום פוסטר: מיכל חלבין
צילום הצגה: יוסי צבקר
צילום ועריכת קליפ: רדי רובינשטיין
משך ההצגה: כשעה ו־40 דקות ללא הפסקה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©