יוני 10, 2026
"הפינגווין", זוכת הפרס הראשון בתיאטרונטו, היא הצגה שנראית בתחילתה כמו אגדה מוזרה על סופר כושל וחברו הפינגווין, אך ככל שהיא מתקדמת היא הופכת למשל פוליטי וחברתי חד, העוסק בכוח, בפחד, בשחיקת המוסר ובמקומו של האדם הפשוט בתוך מערכת שהולכת וסוגרת עליו.
המחזה מבוסס על ספרו הנודע של הסופר האוקראיני אנדריי קורקוב, שעובד לבמה על ידי עמית ארז. הרומן "הפינגווין" ראה אור בשנת 1996 והפך ליצירתו המוכרת ביותר של אנדריי קורקוב, מן הסופרים האוקראינים המתורגמים והנקראים ביותר בעולם.
קורקוב, הכותב בשפה הרוסית וידוע בהומור השחור ובסגנונו האבסורדי, מרבה לעסוק ביצירותיו באדם הבודד הנקלע למערכות פוליטיות וחברתיות גדולות ממנו.
כתיבתו משלבת ריאליזם עם סוריאליזם עדין, וההשפעות של קפקא וגוגול ניכרות בה היטב. ב"הפינגווין" הצליח קורקוב ליצור משל אוניברסלי על שחיתות, בדידות והישרדות מוסרית, כזה שנולד מתוך מציאות מסוימת של אוקראינה שלאחר נפילת ברית המועצות, אך ממשיך להיות רלוונטי גם כיום במדינות רבות ברחבי העולם.
אחד הדברים המרשימים ביצירה הוא העובדה שקורקוב אינו כותב כתב אישום פוליטי ישיר. הוא אינו מתמקד בדיקטטור מסוים או במשטר מסוים. במקום זאת הוא בונה עולם שבו האבסורד הופך לשגרה והחריג הופך לנורמה.
דווקא משום כך הסיפור חוצה גבולות וזמנים. הקהל אינו נדרש להכיר את ההיסטוריה של אוקראינה כדי להבין את הסכנה הטמונה במציאות שבה אנשים מפסיקים לשאול שאלות ומעדיפים לעצום עיניים מול מה שמתרחש סביבם.
העיבוד הבימתי שומר היטב על רוחו של הרומן. הוא מצליח להעביר לבמה את השילוב המיוחד בין הומור, מלנכוליה וחרדה קיומית שהפך את הספר ליצירה אהובה ברחבי העולם, בלי לאבד את האינטימיות הנדרשת ממופע יחיד.
למעשה, קשה לצפות בה מבלי לחשוב על מצבים שבהם מנגנוני כוח, תקשורת ותעמולה מבקשים לעצב את המציאות ולהכתיב לאזרחים כיצד לחשוב, מה לומר ומה מותר לדעת.זהו תמרור אזהרה עטוף בהומור, אבסורד ואנושיות רבה.
במרכז העלילה ניצב ויקטור, סופר בודד שמתקשה להתפרנס מכתיבתו. הוא חי בדירה צנועה עם חברו היחיד, פינגווין בשם מישה. כבר מן הרגע הראשון לא לגמרי ברור מהו מקומו של הפינגווין בסיפור.
לכאורה מדובר בבעל חיים אמיתי. אך ככל שההצגה מתקדמת עולה האפשרות שהוא הרבה יותר מזה. הפינגווין הופך למעין השתקפות של ויקטור עצמו, בבואה של עולמו הפנימי.
הדיכאון, תחושת הזרות, חוסר השייכות והבדידות של הגיבור מקבלים ביטוי בדמותו השותקת של הפינגווין.
בתחילת הדרך ויקטור הוא אדם רעב, מתוסכל וממורמר. הוא מנסה למכור את סיפוריו אך איש אינו מתעניין בהם.
הוא חי בדוחק וניזון בעיקר מלקרדה וממה שהוא מצליח לגרד למחייתו. למרות מצבו הקשה הוא עדיין מחזיק במערכת ערכים מסוימת. הוא אדם הגון יחסית, כזה שמנסה לשרוד מבלי לאבד את עצמו.
אלא שאז מגיעה ההזדמנות.
מערכת עיתון מקומית מציעה לו עבודה. לראשונה בחייו הוא זוכה למשכורת מסודרת ואף נאה. תפקידו פשוט למדי: לכתוב הספדים.
עבור ויקטור מדובר כמעט בחלום. סוף סוף הוא מקבל הכרה מקצועית ויציבות כלכלית. אלא שכעבור זמן הוא מגלה דבר מטריד במיוחד. האנשים שעליהם הוא כותב הספדים עדיין חיים בזמן הכתיבה. זמן קצר לאחר מכן הם מתים.
ההבנה מחלחלת בהדרגה. ההספדים אינם רק טקסטים עיתונאיים תמימים. הם חלק ממנגנון גדול ואפל יותר.
המדרון החלקלק של המוסר
כוחה הגדול של ההצגה אינו רק בסיפור שהיא מספרת אלא בשאלה שהיא מציבה בפני הקהל.
מה היה עושה אדם רגיל במקומו של ויקטור?
הרי הוא אינו גיבור. הוא אינו מהפכן. הוא אינו אדם אמיץ במיוחד. הוא בסך הכול רוצה לאכול, לכתוב, להתפרנס ואולי גם להיות מאושר.
דווקא משום כך הוא דמות כה אנושית.
בתחילה הוא מזועזע מהמציאות שנחשפת בפניו. הוא מבין שמשהו אינו תקין. הוא מבין שיש קשר בין עבודתו לבין מותם של אנשים. אך הוא גם מבין שהעבודה הזו מעניקה לו ביטחון, כסף ומעמד.
וכך מתחיל תהליך ההידרדרות.
לא מדובר בהחלטה אחת דרמטית אלא בשורה של פשרות קטנות. התעלמות אחת. שתיקה אחת. ויתור אחד נוסף.
הפינגווין מלמד עד כמה קל להתדרדר במורד גבעת המוסריות. עד כמה קל לקבל כללים חדשים כאשר הם עטופים בפחד, בנוחות או באופורטוניזם. עד כמה קל לשכנע את עצמך שאין לך ברירה.
המשטרים הטוטליטריים, מכל הסוגים ומכל התקופות, חולקים מאפיינים דומים. הם משתיקים מתנגדים. הם מעלימים אנשים. הם מבקשים לשלוט בשיח הציבורי ובאופן שבו המציאות מוצגת לאזרחים. הם משתמשים בכלי תקשורת כדי לעצב תודעה.
המחזה אינו מטיף ואינו נושא נאום פוליטי. הוא פשוט מראה כיצד אדם רגיל נשאב לתוך מנגנון כזה. ודווקא הפשטות הזאת הופכת אותו למטריד כל כך.
מונודרמות רבות נשענות על מינימליזם קיצוני. "הפינגווין" בוחר בדרך מעט אחרת. הבמה אמנם אינה עמוסה, אך היא עשירה בפרטים, אביזרים ואמצעים שמסייעים לבניית העולם הבימתי.
האביזרים אינם רק קישוט אלא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הם מייצרים תחושת מקום, אווירה וזיכרון.
בתוך המרחב הזה נע אלון פרידמן בביטחון ובדיוק מרשימים.
הוא מחליף בין פנים שונות של ויקטור, מצבי רוח וקולות כמעט ללא מאמץ. לרגע הוא ויקטור המבולבל והנבוך, וברגע הבא הוא עורך עיתון, פקיד, שכן או דמות אחרת בעולם הסיפור.
הישגו הגדול ביותר הוא היכולת לגרום לנו להאמין בקיומו של הפינגווין. למרות שהיצור עצמו אינו נוכח באופן ממשי, פרידמן יוצר תחושת מערכת יחסים חיה ואמיתית. הקהל מקבל את נוכחותו של מישה כמובן מאליו.
המשחק שלו מתאפיין בתשומת לב נדירה לפרטים. כל תנועה, מבט או השתהות מקבלים משמעות. הוא אינו מחפש אפקטים גדולים אלא בונה את הדמות בהדרגה וברגישות רבה.
זוהי הופעה שמצליחה להיות גם אינטימית מאוד וגם תיאטרלית מאוד, שילוב שאינו מובן מאליו כלל.
לצד המשחק המרשים ראויה לציון גם עבודת הבימוי של שלום שמואלוב.
הבימוי מגלה אמון מלא בטקסט ובשחקן. אין כאן ניסיון להרשים באמצעות טריקים או גימיקים. במקום זאת מתקבלת עבודה רגישה, מדויקת ומודעת מאוד לניואנסים.
המעברים בין ההומור לבין האימה מתבצעים באופן טבעי. רגע אחד הקהל צוחק מן האבסורד של הסיטואציה, וברגע הבא הוא מבין שהוא צוחק על מציאות מפחידה למדי.
הקצב נשמר היטב לאורך כל ההצגה. למרות שמדובר באדם אחד על במה במשך שעה שלמה, העניין אינו דועך לרגע. הסיפור הולך ומסתבך, והמתח נבנה בהדרגה עד לסיום שנותר זמן רב במחשבה.
הבימוי גם מצליח לשמר את העמימות החשובה של היצירה. האם הפינגווין אכן קיים? האם הוא סמל? האם הוא חבר דמיוני? אין תשובה חד משמעית, וטוב שכך. דווקא חוסר הוודאות הזה מעניק להצגה חלק גדול מכוחה הפואטי.
קל להבין מדוע "הפינגווין" זכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו.
מעבר לאיכויות התיאטרליות הברורות שלה, היא מצליחה לגעת בשאלות יסוד שאינן שייכות רק למדינה אחת או לתקופה אחת. היא עוסקת בפיתוי של הכוח, בכוחם של אמצעי התקשורת, בשתיקה מול עוול ובמחיר שמשלם אדם המבקש רק לחיות את חייו בשקט.
היא מזכירה לנו שהידרדרות מוסרית אינה מתחילה במעשים גדולים אלא בוויתורים קטנים. שהיא אינה נחלתם של נבלים בלבד אלא של אנשים רגילים לחלוטין.
בעיקר היא מזכירה שהמאבק החשוב ביותר אינו תמיד מול המשטר או מול המערכת, אלא מול היכולת שלנו להצדיק לעצמנו את מה שכבר ברור לנו שאינו נכון.
זהו תיאטרון אינטליגנטי, מצחיק, עצוב ומעורר מחשבה. הצגה שמצליחה לבדר את הקהל ובו בזמן להטריד אותו.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©