לנקות את הראש בקאמרי

ההבטחה, הרקע והמציאות שמאחורי הקלעים

​קומדיה עממית עם לב סאטירי נוקב

​המחזה החדש שעלה על בימת תיאטרון הקאמרי נושא על כתפיו הבטחה כפולה ומורכבת במיוחד. מצד אחד מדובר בקומדיה עממית רחבת קהל שנועדה להצחיק, לבדר ולהעניק לצופים ערב נעים ומנתק מהמציאות היומיומית המעיקה. מצד שני ניצבת סאטירה פוליטית חריפה המבקשת לומר משהו עמוק ונוקב על השלטון המקומי, על יחסי הכוח המושחתים ועל הדרך שבה החברה הישראלית נוטה להתעלם מהאנשים השקופים ביותר הנמצאים בתוכה.

​לכאורה השילוב הזה נשמע פשוט ומתבקש, אך בפועל מדובר באתגר אמנותי לא קטן בכלל. לא מעט מחזות פוליטיים נופלים בקלות למלכודת של הטפה פוליטית יבשה ודידקטית, בעוד אחרים מסתפקים בבדיחות קלות ורדודות ומאבדים לחלוטין את העוקץ הביקורתי שלהם. ההצגה הנוכחית מצליחה ברוב הזמן ללכת בכישרון רב על החבל הדק והמתוח שבין שני הקטבים הללו. היא מצחיקה מאוד, לעיתים עד דמעות, אך היא גם נוגעת בעצב חשוף ומדמם של החברה שלנו, במקום שבו כוח שלטוני הופך לזכות מולדת מובנת מאליה ואנשים פשוטים הופכים לתפאורת רקע בלבד.

​החדשות הטובות הן שההפקה הזו מצליחה לספק בידור איכותי ומהודק. החדשות הטובות עוד יותר הן שמתחת למעטפת הצחוקים וההומור מסתתר מחזה עם אמירה חברתית ברורה, צלולה ואפילו עם מידה לא מבוטלת של אופטימיות יקרת ערך. בימים שבהם נדמה שכל יצירה פוליטית חייבת להיות צינית, מפוכחת ומיואשת, יש משהו מרענן, מנחם ומעורר השראה ביצירה שעדיין מאמינה באמת ובתמים באפשרות של שינוי ותיקון חברתי.

​מהאינתיפאדה ועד לשלטון המקומי: המסלול החברתי של אילן חצור

​כדי להבין לעומק את המתרחש על הבמה, כדאי לזכור שהמחזאי אילן חצור אינו כותב קומדיות שמחפש את הלהיט הבא. לאורך יותר משלושה עשורים בנה חצור גוף יצירה עקבי, עמוק ומרשים, אשר חוזר שוב ושוב אל נושאים של כוח, שוליות חברתית, זהות ישראלית וקונפליקטים פוליטיים מורכבים.

​הפריצה הגדולה והמשמעותית שלו התרחשה עם המחזה המזוהה עמו ביותר, רעולים, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל עכו בשנת 1990. המחזה ההוא עסק בשלושה אחים פלסטינים בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ונחשב בזמנו לאחד הטקסטים הנועזים, החשובים והמטלטלים ביותר שנכתבו בתיאטרון הישראלי.

​זהו פרט ביוגרפי קריטי לניתוח היצירה הנוכחית, משום שהוא מזכיר לנו שחצור אינו מגיע מעולם הבידור הקל. בשנות התשעים הוא כתב את מבקר המדינה, עיבוד ישראלי מבריק לרוויזור של גוגול שהוצג בקאמרי ובהמשך גם בהבימה, ועסק בשחיתות שלטונית, עסקנות מפלגתית וצביעות ציבורית.

​הקו הזה נמשך ישירות גם אל תוך היצירות המאוחרות והמצליחות שלו, כמו ז'קו, הלב הלבן, מלחמה על הבית שזכה בפרס התיאטרון לקומדיה הטובה של השנה, והדודה של מנש. המאפיין המשותף לרבות מהקומדיות הללו הוא שהן לעולם אינן נשארות ברמת השעשוע בלבד, תמיד קיים בהן מאבק עיקש על בית, על זהות, על מקום ראוי בחברה או על כוח פוליטי מול ממסד אדיש. גם במחזה קיזוז משנת 2012 לקח חצור סוגיה טעונה כמו ההתיישבות והסכסוך והפך אותה לפארסה פוליטית חכמה. היכולת הייחודית שלו לקחת נושאים נפיצים ולהעביר אותם דרך פילטר קומי יוצרת תיאטרון שלא מטיף לקהל מגבוה, אלא גורם לו קודם כל לצחוק ולאחר מכן לחשוב לעומק על המציאות הניבטת אליו מהבמה.

​מהמציאות המושחתת אל הבמה הישראלית

​המחזה נפתח בנקודת מוצא עלילתית מבריקה בפשטותה וביעילותה הדרמטית. ראש העיר הוותיק, המנוסה והכל יכול, משה שוורצמן, מגלה לתדהמתו שאיש אינו מוכן או מעז להתמודד מולו בבחירות המקומיות הקרובות. לכאורה מדובר בניצחון דמוקרטי מוחלט ובאקט של הבעת אמון גורפת, אך בפועל מדובר בבעיה תדמיתית ופוליטית קשה מנשוא. בלי יריב ממשי אין מערכת בחירות אמיתית, בלי מערכת בחירות אין עניין ציבורי או תקשורתי, ובלי תשומת לב ציבורית קשה מאוד לגייס תמיכה, תרומות, תקציבים והשפעה פוליטית עתידית.

​הפתרון הפוליטי הציני שנמצא לבעיה הזו הוא להעמיד מולו בכוונה תחילה מועמדת חלשה, תמימה וחסרת כל סיכוי פוליטי. מישהי שתעניק למערכת הבחירות מראית עין בלבד של הליך דמוקרטי תקין, אך לא תסכן לרגע אחד את מעמדו היציב של ראש העיר הבלתי מעורער. הבחירה המניפולטיבית הזו נופלת על אילנה, עובדת הניקיון הוותיקה של בניין העירייה.

​כבר בנקודת הזינוק הזאת טמון עיקר כוחו של המחזה. אילנה היא בדיוק מסוג האנשים שהמערכת השלטונית והחברה בכלל רגילות שלא לראות ולא לספור. היא נמצאת שם תמיד, במשרדים ובמסדרונות, אך למעשה אינה קיימת או נחשבת בעיני בעלי המאה והכוח. היא מנקה את השולחנות, שומעת את כל השיחות החסויות, רואה מקרוב את ההתנהלות המושחתת, אבל איש מעולם לא עצר לשאול לדעתה או להתעניין בשלומה. כאן בדיוק טמון הרעיון המרכזי של היצירה, דווקא האדם שהפך לשקוף וחסר קול בעיני הממסד החברתי הוא זה שרואה ומבין את המציאות המקומית בצורה הברורה, הישרה והנקייה ביותר.

​ברמה התיעודית, הסיפור הזה מבוסס על מקרה אמיתי לחלוטין שהתרחש ברוסיה, שם פוליטיקאי מושחת ובטוח בעצמו ביקש מהמנקה המקומית להתמודד מולו כדי לייצר מצג שווא של בחירות, ובסופו של דבר היא זו שנבחרה על ידי הציבור המתוסכל והחליפה אותו בתפקיד. חצור זיהה מיד את הפוטנציאל הדרמטי האדיר הטמון באנקדוטה המשעשעת הזו, אך במקום להסתפק בסיפור רחוק הוא הפך אותה למשל רחב, נוקב ואקטואלי הרבה יותר על מעמד, כוח ודמוקרטיה מקומית.

​הכתיבה של המחזה החלה להתגבש דווקא בימי הוויכוח הציבורי הסוער סביב ההפיכה המשטרית בישראל, וחצור עצמו הגדיר את העבודה הזו כסגירת מעגל אמנותית ורעיונית עם המחזה הוותיק שלו מבקר המדינה. עם זאת, היוצר מדגיש בכל הזדמנות כי הוא אינו אוהב את המילה מסר וכי הוא נמנע במכוון מלרדת לפוליטיקה מפלגתית או יומיומית זולה, אלא העדיף לייצר סוג של אגדה אורבנית ומשל רב רבדים שבו כל צופה וצופה מוזמן לקחת את הנמשל הפרטי שלו אל חייו.

​הניצוץ האנושי והביצוע הבימתי

​עירית קפלן מפיחה נשמה באנשים השקופים

​מרכז הכובד הרגשי והדרמטי של ההפקה כולה מונח על כתפיה של השחקנית עירית קפלן, והיא עושה זאת בכישרון פנומנלי ובצדק מוחלט. קפלן היא מסוג השחקניות הנדירות שנדמה כי הן מסוגלות ליצור עולם פנימי עשיר וחיים שלמים גם מתוך משפט פשוט. כבר מהרגע הראשון שבו היא עולה על הבמה, היא בונה דמות עגולה, מלאה בפרטים קטנים וניואנסים מדויקים, כזו שאינה מסתכמת בשום אופן בסטריאוטיפ השחוק של המנקה הפשוטה והמסכנה.

​אילנה שלה היא אישה חכמה, חריפה, עקשנית, פגיעה וקורעת מצחוק בעת ובעונה אחת. היא אינה מוצגת כקדושה מעונה ואינה מהפכנית מקצועית מטעם עצמה, היא פשוט אדם הגון, ישר וטוב לב שנקלע בעל כורחו למקום שבו איש במערכת לא ציפה או רצה למצוא אותו. זהו תפקיד תובעני במיוחד שדורש מהשחקנית להוביל את כל המהלך הדרמטי והרגשי של ההצגה, וקפלן עומדת במשימה הזו בהצלחה. רבה

​בשיח שלפני ההצגה סיפרה קפלן כי מה שמשך אותה בטקסט מהרגע הראשון היה דווקא תחושת התקווה העמוקה שהתעוררה בה במהלך הקריאה, תקווה חברתית ואנושית שהיא חשה חובה פנימית להיות חלק ממנה ולהביא אותה אל הקהל.

הדמות של אילנה, כפי שהיא מעוצבת על הבמה, מייצגת עבורנו את האפשרות הממשית של תיקון חברתי ומוסרי, והיא מצליחה לשמור עליה אנושית ונגישה מאוד מבלי להפוך אותה לסמל פוליטי מופשט או מרוחק.

​ענקי הקומדיה שמנקים את השחיתות מהראש

​מול קפלן ניצב על הבמה כוח קומי ודרמטי אדיר בדמותו של איציק כהן, שמביא עמו את כל הכריזמה הבימתית, החן והניסיון המקצועי העשיר שצבר לאורך השנים.

​כהן מצליח בחוכמה רבה להימנע מהפיתוי הברור להפוך את הדמות שהוא מגלם לקלישאה, ובמקום זאת הוא יוצר דמות אנושית מאוד, משעשעת ולעיתים אפילו מעוררת חמלה מסוימת.

לצידו, מבריק ומחזק את האגף השלטוני השחקן דודו ניב בתפקיד ראש העיר, המפגין יכולות קומיות משובחות ויוצאות דופן ולצידם חברתה הטובה של המנקה-מתמודדת, אותה מגלמת אסנת בן יהודה, וכאשר השחקנים הקומיים הענקים הללו פותחים את הפה, עם שיבושי המילים המבריקים של איציק כהן ומשחקי התפקידים המשעשעים, הם מצליחים להשכיב את הקהל כולו מצחוק ולייצר חוויית צפייה תיאטרלית תוססת ומהנה במיוחד.

​הכימיה הבימתית והאנרגטית היא המנוע הראשי והחיוני של הערב כולו. ככל שהפער המעמדי והרעיוני בין הדמויות הולך וגדל, כך גוברת גם ההנאה הברורה של הצופים באולם.

מעניין לגלות כי העבודה על ההצגה הייתה דינמית וחופשית במיוחד, איציק כהן הצטרף לחזרות בשלב מאוחר יחסית, כחודש לאחר תחילתן, אך העיד כי הבמאית והמחזאי העניקו לשחקנים יד חופשית לחלוטין ואפשרו להם לאלתר ולשנות אלמנטים אפילו שעה קלה לפני הצגת הבכורה הרשמית.

תהליך הניסוי והטעייה הזה הניב תוצאה חיה ונושמת, גם אם בדרך נפלו קורבנות אמנותיים, כמו סצנת מונטאז מורכבת שחוברו בה כמה סצנות יחד, עליה עבדו השחקנים במשך חודש וחצי, אך היא הוסרה לבסוף בחדר העריכה התיאטרלי כדי לשמור על קצב מהיר ונכון.

​בימוי של תקווה בימים של ערפל

​אחד ההישגים האמנותיים הבולטים והמרשימים ביותר של ההפקה הזו נעוץ בעבודת הבימוי הרגישה והחכמה של מור פרנק. הבמאית מבינה היטב שהמחזה של חצור זקוק לקצב פנימי מדויק ותזזיתי.

הקומדיה כאן אינה נובעת אך ורק מהטקסט הכתוב והשנון, אלא בראש ובראשונה מהתזמון הבימתי, מהתנועה של השחקנים במרחב ומהאופן הדינמי שבו הדמויות השונות מתנגשות זו בזו בעוצמה. לכל אלה תורמים כמובן התפאורה, התאורה והמוזיקה שמלווה את ההצגה.

פרנק מנהלת את כל המערך התיאטרלי המורכב הזה ביד בטוחה, מקצועית ומנוסה, והיא אינה מאפשרת למחזה לשקוע לרגע בנאומים פוליטיים ארוכים מדי או במסרים חברתיים כבדים ומעיקים.

​המפתח המרכזי להבנת הבחירות האמנותיות של ההפקה כולה נמצא בדבריה הכנים של פרנק עצמה. לאחר שנים רבות שבהן עסקה וביימה חומרים תיאטרליים כבדים, אפלים ומטלטלים, שיתפה הבמאית, שהיא חברת קיבוץ רעים, כי לאחר אירועי השבעה באוקטובר היא חשה קושי נפשי ומקצועי עמוק לחזור וליצור יצירות פסימיות או מדכאות.

היא הרגישה צורך חיוני ודחוף לחפש חומר שיש בו עומק חברתי אמיתי אך גם תקווה גדולה, כזה שיוכל באמת לסייע לצופים וליוצרים לנקות את הראש במובן העמוק של המילה.

​הבחירה המודעת והאישית הזו מורגשת היטב לאורך כל דקה ודקה של ההצגה על הבמה. גם כשהעלילה עוסקת בנושאים כואבים כמו שחיתות שלטונית, מניפולציות פוליטיות מכוערות ומאבקי כוח דורסניים, ההפקה מסרבת בתוקף לשקוע בייאוש או בציניות מרירה.

פרנק בוחרת שוב ושוב בהומור, בחמלה, באנושיות ובאמונה בבני אדם, והעיצוב הבימתי המבריק משרת את הרעיון הזה בדיוק, כאשר לשכת ראש העיר והמרחבים הציבוריים הופכים לזירה ויזואלית שבה מתנהל מאבק תמידי וסימבולי בין ניקיון ללכלוך, בין שקיפות מלאה להסתרה מכוערת, ובין אמת פשוטה למניפולציה שלטונית.

​בין אגדת סינדרלה לביקורת חברתית הכרחית

​נקודת תורפה אחת של לנקות את הראש נעוצה דווקא במקום שבו נמצאת גם אחת מחוזקותיה הגדולות ביותר כקומדיה רפרטוארית מצליחה. האתגר הגדול, שילוב סאטירה פוליטית חריפה עם קומדיה קלילה הוא אתגר מורכב ויש סצינות בהן הקומדיה גוברת על הסאטירה, אך יש גם סצינות בהן הסאטירה מודגשת יותר.

​אולם מן העבר השני, הבחירה האמנותית המודעת הזו היא בדיוק הסיבה לכך שההצגה הזו מצליחה לתקשר בצורה כה ישירה עם הקהל. וחמה עם קהל כה נרחב ומגוון. היא אינה מטיפה לצופים, אינה מתנשאת מעליהם ואינה מנסה לחנך אותם, אלא מזמינה אותם קודם כל ליהנות, לצחוק יחד, ואז לפתוח את הראש למחשבה נוספת על המציאות המקומית שלנו.

בסופו של דבר, לנקות את הראש  מחברת בטבעיות בין בידור איכותי לבין אמירה חברתית בעלת משמעות. יש כאן משחק מילים מבריק וכפול, הניקוי של העיר והמערכת הפוליטית שחייב להתחיל קודם כל מהראש שלה, מביא בסופו של דבר לניקוי הראש האמיתי והנחוץ כל כך של הצופה באולם.

​בתקופה שבה נדמה שהשיח הציבורי נשלט לחלוטין על ידי בעלי כוח, אינטרסים כלכליים ורעש תקשורתי אינסופי, יש משהו מנחם, מחבק ומאוד רלוונטי במחזה שבוחר להעניק את זכות הדיבור המרכזית על הבמה דווקא למי שמחזיקה ביד אחת מגב פשוט וביד השנייה מצפון אנושי נקי.

כאשר נשאלו השחקנים האם מדובר לדעתם בסאטירה או בסיפור סינדרלה מודרני, השיבה עירית קפלן שזה גם וגם, ואיציק כהן הוסיף שמדובר בסאטירה מכל הכיוונים. שניהם צודקים לחלוטין.