השותפה בקאמרי

אף פעם לא מאוחר להשתנות: "השותפה" בקאמרי היא הרבה יותר מקומדיה על שתי נשים שחולקות דירה

"השותפה", מחזה של ג'ן סילברמן, מחזאית פמיניסטית שעוסקת בנשים שוברות גבולות מקצוות שונים של החברה, מתחיל בסיטואציה יומיומית ופשוטה לכאורה, אך מתוך המפגש בין שתי נשים בשנות השישים לחייהן הוא מצליח לעסוק בשאלות גדולות של זהות, בדידות, משפחה, שינוי והיכולת להתחיל מחדש בכל גיל.

ההפקה החדשה של התיאטרון הקאמרי, בבימויה של שירילי דשא ובתרגומו של גור קורן, נשענת כמעט לחלוטין על שתי שחקניות מנוסות, מיקי קם ואודיה קורן, המצליחות להחזיק את הבמה במשך תשעים דקות ולהפוך סיפור קטן לכאורה למסע רגשי מלא הומור ואופטימיות.

מה"זוג המוזר" אל סיפור אחר לגמרי

בדקות הראשונות קשה שלא לחשוב על הזוג המוזר של ניל סיימון. גם כאן שתי נשים שונות כמעט בכל היבט מוצאות את עצמן חולקות בית אחד.

שרון היא אישה מופנמת, מסודרת וזהירה. נדמה שהיא השלימה עם חיים שקטים ואפורים, כאלה שבהם ההפתעות כבר שייכות לעבר. אל ביתה מגיעה רובין, ניו יורקית צבעונית, לסבית, טבעונית וחסרת עכבות, שנראית כאילו היא מגיעה מיקום אחר לחלוטין.

אלא שהמחזה אינו נשאר זמן רב באזור המוכר של קומדיית המצבים. ג'ן סילברמן משתמשת במבנה הזה רק כנקודת פתיחה. מהר מאוד היא מסיטה את מרכז הכובד מן ההתנגשות הקומית אל העולם הפנימי של שתי הנשים.

במקום לשאול כיצד שתי דמויות כה שונות יסתדרו זו עם זו, היא שואלת כיצד כל אחת מהן תצליח להתמודד עם עצמה.
דווקא משום כך, הדמיון ל"הזוג המוזר" הופך בהדרגה לזיכרון רחוק. זהו מחזה בעל קול עצמאי, עכשווי ונשי מאוד, המבקש לעסוק לא רק בחיכוך שבין אנשים אלא גם ביכולת להשתנות.

המטמורפוזה של שרון

אחד ההישגים היפים של המחזה הוא הדרך שבה הוא הופך את הציפיות של הקהל. בתחילת ההצגה נדמה כי שרון היא הדמות היציבה והמקובעת, ואילו רובין היא זו שתטלטל את עולמה. בפועל מתרחש תהליך מורכב הרבה יותר.

שרון, בגילומה של אודיה קורן, עוברת מטמורפוזה של ממש. מן האישה המרובעת והחששנית היא מגלה בהדרגה סקרנות, אומץ ונכונות לטעום מן החיים ולחצות בלי חשש גבולות, אפילו את גבול החוק. היא אינה רק משנה את הרגליה, אלא גם את הדרך שבה היא מסתכלת על עצמה.

מנגד ניצבת רובין, בגילומה של מיקי קם. היא מגיעה כשהיא מבקשת להשתנות למען בתה המנוכרת, לנסות להיות אדם אחר ולבנות מחדש מערכת יחסים שנפגעה. אלא שדווקא היא מתקשה להיפרד מן הדפוסים הישנים שלה.

כך נוצר היפוך מעניין: מי שנראית בתחילת הדרך כחופשייה באמת, מתגלה כמי שכלואה בהרגליה, ואילו מי שנראתה כבולה מגלה דווקא את החופש. הבחירה הזו מעניקה למחזה רובד נוסף ומונעת ממנו להפוך לסיפור צפוי.

כשהמוזיקה הופכת לדמות שלישית

אחד המרכיבים המפתיעים ביותר בהפקה הוא השימוש במוזיקה. לא מדובר במחזמר, ובכל זאת הפסקול מעניק להצגה אנרגיה בלתי פוסקת. שירים מוכרים כמו 5to  9  של דולי פרטון משנת 1980 ו It's My Life, המזוהה עם שנות השמונים והתשעים, יוצרים אווירה נוסטלגית שמזמינה גם את הקהל להצטרף לחגיגה, ןהוא מצטרף ועוד איך.

לצדם נשמעים גם שירים בצרפתית וקטעי מוזיקה נוספים, המעשירים את האווירה ומעניקים להצגה קצב וצבע.
שיאו של הקו המוזיקלי מגיע כאשר שתי השחקניות פורצות בריקוד לצלילי "It's My Life". הן אינן רקדניות מקצועיות, והן גם אינן מנסות להיות. דווקא משום כך הרגע הזה עובד היטב. יש בו חדוות חיים, הומור והתמסרות מלאה, והקהל מגיב אליו בהתלהבות ובמחיאות כפיים.
המוזיקה איננה רק קישוט. היא הופכת לביטוי של החופש החדש שמגלות הדמויות ושל האפשרות להשתחרר מן הפחדים הישנים.

החיים לא נגמרים בגיל שישים

מתחת לכל ההומור מסתתר רעיון פשוט אך משמעותי.
החברה נוטה להתייחס לגיל השלישי כאל תקופה של סיכומים.

"השותפה" מציע תפיסה אחרת לחלוטין. הוא אומר שהחיים אינם מפסיקים להפתיע גם אחרי גיל שישים. אפשר ללמוד, לטעות, לשנות הרגלים, ליצור חברויות חדשות ואפילו לגלות צדדים בעצמנו שלא הכרנו.

המחזה נוגע גם בשאלות של אמונה ושל משמעות החיים. הוא אינו מספק תשובות חד משמעיות, אלא מעודד את הצופים לשאול מה באמת הופך חיים לבעלי משמעות. האם זו המשפחה שאליה נולדנו, או אולי דווקא האנשים שאנחנו בוחרים לצרף למסע שלנו.

במובן הזה, השותפה שעליה מדבר שם המחזה היא הרבה יותר משותפה לדירה. היא שותפה לחיים, לשינוי ולתקווה.

כוחן של שתי שחקניות מנוסות

המחזה נשען כמעט כולו על שתי הדמויות הראשיות, ולכן הצלחתו תלויה במידה רבה בכימיה ביניהן.

מיקי קם ואודיה קורן הן מן השחקניות המנוסות והאהובות בישראל. שתיהן מגיעות עם ניסיון עשיר בקומדיה ובדרמה, ודווקא השילוב הזה מעניק להצגה את כוחה. הן יודעות להצחיק מבלי להפוך את הדמויות לקריקטורות, ולרגש מבלי לגלוש למלודרמה.

אודיה קורן מובילה תהליך פנימי עדין ומשכנע של שינוי והתפתחות, בעוד מיקי קם מעניקה לרובין כריזמה, הומור ואנרגיה, אך גם פגיעות שמתגלה בהדרגה. השתיים משלימות זו את זו, והמפגש ביניהן יוצר מערכת יחסים שהיא לב ההצגה.

גם הבימוי של שירילי דשא משרת את הרעיון הזה. הוא אינו מנסה להשתלט על הבמה באמצעות תחכום מיותר, אלא נותן מקום לטקסט ולשחקניות. התוצאה היא הצגה אינטימית, שהכוח שלה טמון בדיאלוגים, במבטים וברגעים הקטנים לא פחות מאשר ברגעים הגדולים.

בסופו של דבר, "השותפה" היא הצגה אופטימית. היא מזכירה שלעולם לא מאוחר מדי להשתנות, להרחיב את גבולות החיים ולצבוע אותם מחדש. היא עושה זאת באמצעות הומור, מוזיקה, חברות ושתי דמויות שמגלות, כל אחת בדרכה, שהעתיד אינו מסתיים במקום שבו נדמה היה שהוא כבר נקבע.