אפריל 23, 2026
רועי חן הוא מהקולות הבולטים והייחודיים בתיאטרון הישראלי כסופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון גשר, הוא חתום על כמה מן ההפקות המדוברות והשאפתניות שעלו בישראל בשנים האחרונות.
חן, זוכה פרס עגנון לספרות, מזוהה במיוחד עם הקו האמנותי של גשר ועם עבודתו רבת השנים לצד מייסד התיאטרון יבגני אריה. יצירותיו משלבות בין יהדות, היסטוריה, פוליטיקה, הומור ומבט עכשווי על החברה הישראלית.
ברקע אחת השנים הסוערות ביותר שעברו על התרבות הישראלית, שוחחנו על הצלחת 'נשמות', על מחאה בתיאטרון, על מצבו של התיאטרון הישראלי ועל עתיד התרבות המקומית.
את הראיון פתחנו בשיחה על 'נשמות', הצגה שרבים הגדירו כהצגה הטובה ביותר שראו בשנת 2025. ההצגה מועמדת גם לפרס התיאטרון, שנדחה ל 2 ביוני. 'נשמות' מבוססת על רומן שכתב חן ויצא בשנת 2020, ותורגם לשפות רבות, בהן אנגלית, רוסית ואוקראינית.
חן מספר כי בתחילה רצה שהיצירה תישאר בגבולות הספר בלבד, אך בסופו של דבר הפכה למחזה ולהצגה. "כשיש את איתי טיראן כבמאי ואת אריאל ברונז בתפקיד הראשי של גרישה, אי אפשר להגיד לא", הוא אומר. על ברונז מוסיף חן: "אני ממש מעריץ אותו, וזה חלום גדול לעבוד איתו. אחרי שעשינו את 'ריצ'רד השלישי' ונסענו איתו לפריז בתקופת המלחמה, עכשיו אנחנו מתכננים עוד הפקה בגשר על בסיס 'האחים קרמזוב'."
אני שואלת על המחאה בתיאטרון הישראלי ועד כמה היא קיימת. "מי שמצליח להביא אותה לבמה הוא אריאל ברונז. "הוא עושה את זה גם בהפקות עצמאיות כמו 'מי רוצה לרכב על גמל'. ברונז הוא יוצר ייחודי לחלוטין שפשוט שורף את הבמה". הפקות שאני הייתי קשור אליהן שניתן להגדיר כהפקות של מחאה", הוא אומר, "הן גם פוליטיות וגם חברתיות. אפשר להביא את זה דרך מחזות ישראליים מקוריים, ואפשר גם דרך קלאסיקות שמקבלות מראה עכשווי.
'ריצ'רד השלישי' היא הפקה פוליטית לחלוטין. אמנם זה שייקספיר, אבל אף אחד לא יכול להתבלבל מי כאן הדיקטטורה. כך גם ב'אורסטיאה', ב'אנטיגונה' של בית ליסין וב'קרנפים' של יאיר שרמן בבית ליסין". לצד אלה, הוא מזכיר את 'במנהרה', הצגה שרצה בגשר במשך תשע שנים.
"היא הפגישה חיילים עם חמאסניקים ועם עזתים. ברמה החברתית עשינו את 'מי כמוני', שנותנת קול לבני נוער חסרי קול. זה מאוד חשוב בעיניי. הנושא החברתי לא פחות חשוב מהנושא הפוליטי. מחאה חברתית שמפנה חיצים נגד המערכת ונוגעת בבשר החי תמיד חסרה בעיניי. ההפקות שנטע וינר עושה הן מראה מאוד חזקה, וכך גם אריאל ברונז, מלך המחאה, שנוגע בכל הנושאים: ציונות, צבא, חברה וביורוקרטיה". בהמשך הוא מזכיר גם את ההפקה החדשה 'הנעול', שעתידה לעלות בגשר.
אני שואלת את חן כיצד הוא מסביר את מעמדו של גשר כתיאטרון המזוהה עם איכות. "זוהי רוחו של יבגני אריה", הוא אומר. "יש רף של מצוינות שאנחנו מנסים לעמוד בו. לעשות תיאטרון לא מתחנף, שלא מנסה להיות חביב ומצחיק ולא לפגוע באף אחד.
זה לא אומר שהתיאטרון שאנחנו עושים אינו מהנה, להפך. אני נגד קהל שסובל. אני רוצה שהקהל יצחק ויבכה. כשאנשים בוכים אני מאושר, וכשהם צוחקים אני בשמיים. העיקר שלא ישכחו את ההצגה כשהם יוצאים החוצה".
"היום אחרי ההצגה הראשונה של 'בית ברנרדה אלבה' אנחנו נרים כוסית לכבוד 35 שנה לתיאטרון גשר. עבורי, אני מרגיש שזה הבית השני שלי והמשפחה שלי. אני מחובר לרוח של יבגני אריה, שעבדתי איתו 15 שנה, ואני נהנה גם ללוות הפקות של אחרים".
חן מדבר גם על מהות התיאטרון עצמו. "אנחנו מנסים לשמור על תיאטרון, שהוא מבחינות מסוימות ההפך מאמנויות אחרות. אין כאן תקציבים להעיף מכוניות באוויר. יש פה קבוצה של אנשים מבוגרים על הבמה וקבוצה של אנשים מבוגרים שיושבים בחושך, וכולם יודעים שזה בכאילו. כל שחקן בונה עולם סביבו. מה שחשוב באמת הוא הדיאלוג". הוא מזכיר הצגות כמו "אדם בן כלב", "עיר", "שלוש אחיות" ו"כפר. כל אחת מההצגות הללו הייתה כמו סרט של צ'פלין, עם כתב יד מאוד ברור".
חן מדגיש את יחסי הקהל והשחקנים. "קהל אומר על שחקן שהוא פחות מוכשר או יותר מוכשר, וגם השחקנים אומרים את זה על הקהל. לפעמים אומרים: 'היום הקהל היה מוכשר, הוא צחק ובכה', ולפעמים להפך.
הקהל רוצה שהשחקנים יתנו את הנשמה, והשחקנים רוצים אותו דבר מהקהל. יש אנשים שנשארים איתנו שעה אחרי ההצגה ולא יכולים ללכת הביתה. יש כאלה שראו את 'נשמות' חמש פעמים, ובני נוער שראו את 'מי כמוני' עשרים פעם".
כשאני שואלת האם בכלל קיים דבר כזה "תיאטרון ישראלי", חן משיב בחיוב. "המאפיינים של התיאטרון הישראלי הם שיקוף מוחלט של מה שקורה כאן בחברה. אפשר להשוות את זה למטבח הישראלי. זה שילוב. יש כאן מקום יהודי עתיק מאוד, מסורת שהתחילה בפורים שפיל, שהיה בעצם התיאטרון החוקי הראשון מבחינת היהדות, ואחר כך הגיעו ההשפעות של כל העולים החדשים". לדבריו, התיאטרון הישראלי ספג השפעות מכל העולם.
"יש גם השפעות ממיוזיקלס, מהצגות בלונדון, השפעות פולניות, גרמניות ואיטלקיות. אבל זה לא תיאטרון רוסי ולא אמריקאי. זה משהו מפה". אחד הדברים המרכזיים בעיניו הם השחקנים הישראלים.
"אני מאוד מתרשם מהשחקנים שלנו. הם מחוברים לעצמם ולרגש שלהם והם מאוד אמיצים. יש לנו שחקנים מצוינים. יצא לי לעבוד גם עם שחקנים מחו"ל, ושלנו הכי טובים".
עם זאת, הוא סבור שחסרים בארץ במאים ומחזאים, ושעדיין אין מספיק מקום לבמאיות ולמחזאיות. "זה משתפר, אבל צריך להמשיך. מגיע קרדיט לגיורא יהלום בעיריית תל אביב על יישום מדיניות ה 50 50. רואים כל הזמן מגמת שיפור". חן מספר כי בגשר עובדים בימים אלה על "אחרית הימים" בבימויה של רוני ברודצקי. "זו הצגה על מחאה פוליטית וחברתית, כמו 'המנהרה'. הצגה סופר ישראלית ומגניבה מאוד".
לדבריו, בישראל יש כיום שפע של מחזאות מקורית, יותר מאשר במקומות רבים בעולם.
"יש גם פרינג' מעולה, כמו תיאטרון תמונע, שבו עבדתי שמונה שנים ואני עדיין הולך לראות שם הרבה הצגות. יש לנו בתי ספר מצוינים למשחק, כמו סטודיו יורם לוינשטיין ובית הספר של ניסן נתיב".
הוא מזכיר גם את המחזאית מאיה ערד יסעור. "היא מחזאית אדירה בעיניי, וכמעט לא מעלים אותה בתיאטרון הרפרטוארי". לדבריו, קיים גם מחסור חמור בייצוג לתיאטרון הערבי. "זה דבר נורא. אני מרגיש חלק מהבעיה וצריך לפעול כדי שזה ישתנה. אנחנו בנתק משכנינו בכל המובנים".
אני מזכירה את תיאטרון יפו, והוא מסכים. "נכון. הייתי לאחרונה ב'מלכת האמבטיה', וההצגה הייתה נהדרת בעיניי".
מנגד, הוא מדבר גם על הצורך לספר את הסיפור היהודי. "עשינו את 'אבות ואמהות' של מאיר שלו, וחשוב לי לספר את הסיפור הזה. גם 'נשמות' נע בין השטעטל, מרוקו, ונציה והעלייה לארץ".
"התיאטרון קורה היום", אומר חן. "לא עושים תיאטרון לעוד כמה שנים. עושים אותו להיום. מצד שני, יש יצירות שנדחות, ויש יצירות שצריך לעכשיו, להרגע, כי הן מדברות ישירות על מה שקורה כאן עכשיו, גם דרך מחזה מקורי וגם דרך שייקספיר".
אני שואלת על הפעילות הבינלאומית של גשר בתקופה מורכבת כל כך עבור ישראל.
"אנחנו נוסעים יותר מכל תיאטרון אחר בארץ", הוא אומר. "גם עם קלאסיקות כמו 'ריצ'רד השלישי' ו'אנה קרנינה', וגם עם חנוך לוין ועם ההצגות המקוריות שלי. היינו בטורונטו, ניו יורק, ליטא וגרמניה. אנחנו מייצאים תרבות ישראלית בתקופה כמעט בלתי אפשרית".
לדבריו, מי שמובילה את המאמץ הזה היא מנכ"לית גשר, לנה קריינדלין. "אין לי מושג איך היא מצליחה לעשות את זה. אנחנו מגיעים לשם ומקבלים יחס מעולה, אולמות מלאים והמון מחיאות כפיים".
לדבריו, לצד החששות והלחץ, הקהל בעולם מגיב בחום. "לפעמים יש הפגנות קטנות בחוץ, אבל זה זניח מול האולמות המלאים. גם הביקורות נהדרות, למעט איזו ביקורת אנטי ישראלית קטנה ב'גרדיאן'. בלונדון, פריז, ניו יורק, טאלין וליטא אוהבים אותנו מאוד ואת התיאטרון שלנו. זה עושה שירות אדיר למדינה".
עם זאת, הוא מודה כי יש גם קשיים."לא תמיד נותנים לנו זכויות להצגות שאנחנו מבקשים, ויש במאים שלא רוצים להגיע לארץ לביים. אנחנו נלחמים בצונאמי, ואיכשהו מצליחים".
לקראת סיום אני שואלת כיצד הוא רואה את העתיד. "אני יכול לדבר רק על השנים הקרובות. החיים של איש תיאטרון הם הפרויקט הבא שלו. בגרמניה מתכננים שנים מראש, וגם באיטליה. בישראל הכול תמיד בגדר הצעה, כי מי יודע מה יהיה".
הוא מדבר בהתלהבות על דור חדש של יוצרים ושחקנים. "יש צעירים מבטיחים שכיף לראות את הקריירה שלהם מתפתחת. למשל אופיר צוויגנבוים, שעולה היום ב'בית ברנרדה אלבה'. אני צופה לה עתיד מזהיר בתיאטרון וכך גם לצעירים רבים נוספים".
חן מספר כי בימים אלה הוא עובד גם במילאנו ובפרנקפורט, שם הוא משתף פעולה עם הבמאי הישראלי דור אלוני.
"יש עוד הרבה רעיונות לעתיד. רק שיהיה פה שקט, וממשלה שתשקיע גם בתרבות ולא רק בכיפת ברזל, כדי שנוכל לייצא לעולם גם דברים אחרים".
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©