יולי 11, 2026
ישנם ערבים שבהם התיאטרון חוגג את הישגיו האמנותיים, במיוחד בתקופה בה משרד התרבות הוריד מתמיכתו בתיאטרון, עיריית תל אביב מצאה לנכון לחזק את התיאטרון הישראלי בתל אביב ולהעלותו על נס, כאשר גם תיאטראות מחוץ לתל אביב ביקשו להצטרף לחגיגה אך השנה זה לא הסתייע.
הערב (ראשון) באולם רובינא שבתיאטרון הלאומי הבימה. טקס הענקת פרסי התיאטרון של תל אביב-יפו לשנת 2025 לא היה סתם עוד אירוע גאלה נוצץ בלוח השנה התרבותי; הוא היה עדות חיה לחוסנה של קהילה יוצרת שסירבה לתת לאזעקות, למתחים ולימי הלחימה הממושכים לכבות את האורות בתוך אולמות ההצגות.
שלוש פעמים נדחה הטקס הזה. שלוש פעמים נאלצו המארגנים, היוצרים והשחקנים להחזיר את החליפות לארון ולהמתין לימים שקטים יותר.
ההמתנה הממושכת הזו יצרה באולם רובינא אנרגיה מחשמלת. כשהמסך עלה, התחושה הכללית בקרב מאות הנוכחים, מנהלי תיאטראות, שחקנים ותיקים, מחזאים צעירים, מעצבים ואנשי במה, לא הייתה רק של ציפייה לדעת מי יקטוף את הפסלון, אלא אנחת רווחה קולקטיבית שלמרות החששות לא פרצה שוב מלחמה.
קהילת התיאטרון התל אביבית התכנסה תחת קורת גג אחת, ברגע נדיר של עצירה בתוך מציאות מורכבת, כדי לחגוג את היצירה המקומית ולספק מפגן של אחדות מקצועית ואנושית.
הטקס, המציין את הפעם הראשונה שבה עיריית תל אביב-יפו מעניקה פרס רשמי למצוינות בתיאטרון הרפרטוארי, נערך במעמד ראש העיר רון חולדאי, ובהנחייתן השנונה והקצבית של נלי תגר ואלונה סער. השתיים ניוטו את הערב בחן, תוך שהן משלבות בין הומור פנימי מושחז של עולם הבמה לבין כובד המשקל שהתקופה הנוכחית מטילה על כתפי האמנים.
כבר בפתח הערב, עם עלייתו לבמה, ביקש ראש העיר רון חולדאי להתייחס ישירות לדרך החתחתים שעבר האירוע עד לקיומו בפועל. חולדאי, שזכה לתשואות מהקהל שמכיר בתמיכתה ארוכת השנים של העירייה במפעלות התרבות, לא ניסה לייפות את המציאות.
"זהו אירוע חיוני וחשוב מאין כמותו", אמר חולדאי לקול תשואות הקהל. "אחרי שתי דחיות רשמיות בגלל אילוצי המלחמה, והשלישית שכמעט והכריעה אותנו, הערב המסך סוף סוף עולה. עצם העובדה שאנחנו יושבים כאן יחד, באולם מלא מפה לפה, היא ההוכחה הניצחת שהרוח האנושית והיצירה התרבותית חזקות מכל משבר".
בדבריו, פנה חולדאי אל השורשים ההיסטוריים של המדיום התיאטרלי כדי להסביר את תפקידו המכריע בימי חירום. הוא בחר להזכיר בדבריו את קומדיית המלחמה הקלאסית "ליזיסטרטה" מאת המחזאי היווני אריסטופנס, שנכתבה במאה החמישית לפני הספירה בעיצומה של המלחמה הפלופונסית. במחזה ההוא, כפי שהזכיר ראש העיר, יוצאות נשות אתונה וספרטה לשביתה מפורסמת במטרה להכריח את הגברים להפסיק את מרחץ הדמים ולהביא שלום.
"התיאטרון במיטבו יודע לטפח משחק משובח ובימוי שמוסיף רבדים חדשים, ולהגיש אותם לקהל כשהם רלוונטיים מתמיד", המשיך חולדאי. "מהמאה החמישית לפני הספירה באתונה ועד לשנת 2026 כאן בתל אביב, לאמנות הדרמטית יש את אותה השפעה ואותו תפקיד קריטי. היא לא מותרות לימים יפים; היא המרחב שמאפשר ביקורת, שיח נוקב, שיקוף של המציאות ושמירה על ערכי הדמוקרטיה והחופש".
אחד הרגעים המרגשים והמזככים ביותר של הערב נרשם כאשר הוכרז פרס מפעל החיים. השנה בחרה הוועדה להעניק את העיטור היוקרתי למשורר, המתרגם ואיש הרוח אהרון שבתאי, מהקולות האינטלקטואליים המשמעותיים והבלתי מתפשרים ביותר בתרבות הישראלית, ומי שתרגומיו המופתיים לנכסי צאן ברזל של המחזאות היוונית מלווים ומעצבים את הבמה העברית מזה עשרות שנים.
את הפרס העניק לשבתאי הבמאי המוערך יאיר שרמן. שרמן, בהתרגשות ניכרת, בחר לשתף את הקהל בסיפור אישי הממחיש את דמותו הייחודית של חתן הפרס, מתוך תקופת העבודה על ההפקה עטורת השבחים של "הבקכות".
"כשהתחלתי להפיק ולבצע את ההצגה, הרגשתי שאני זקוק להדרכה עמוקה יותר בטקסט", שיתף שרמן מעל הבמה. "העזתי והתקשרתי לאהרון. הוא לא היסס לרגע. הוא הזמין אותי לביתו הצנוע, פתח בפניי את דלתותיו וישב איתי שעות ארוכות. הוא עזר לי לפענח כל שורה, כל דימוי וכל כוונה נסתרת של אוריפידס. כמה נדיבות, רוחב אופקים וצניעות יש באיש הזה. אני, ורבים אחרים מבני דורי ומדורות קודמים, יצאנו ממנו נשכרים ועשירים בהרבה".
שרמן הדגיש כי בזכות מפעל התרגום המונומנטלי של שבתאי, שהנגיש את הטרגדיות והקומדיות העתיקות בעברית חיונית, בשרנית ומודרנית, הצליחו דורות של יוצרים, שחקנים וצופים לפגוש מחדש את המחזאות הקלאסית לא כטקסט ארכיוני מת, אלא כדרמה חיה, בועטת ומדממת.
שבתאי עצמו, בעיצומו של גל תשואות ממושך שהקימו את כל האולם על רגליו, בחר שלא לשאת נאום תודה קונבנציונלי או פוליטי. הוא עלה לבמה ובחיוך ביישני סיפר לקהל כי בתחילה התכוון לקרוא מונולוג דרמטי מתוך "אדיפוס בקולונוס" של סופוקלס. אולם, לאור האווירה המיוחדת של הערב, הוא החליט להודות לקהל בדרך אינטימית וחשופה יותר: הוא ביצע שיר קצר. המחווה הצנועה והפיוטית הזו נגעה עמוקות בלב הנוכחים, וזכתה למחיאות כפיים ממושכות שנמשכו דקות ארוכות לאחר שירד מהבמה.
אחד המאפיינים המבורכים ביותר של הטקס הנוכחי היה הבמה המרכזית וההכרה הרחבה שניתנה לאנשי היצירה שאינם עומדים בדרך כלל באור הזרקורים – מעצבי התפאורה, התאורה, התלבושות והמוזיקה, שהם הלב הפועם והארכיטקטים האמיתיים של כל קסם תיאטרוני.
בפרס עיצוב התפאורה זכתה פולינה אדמוב על עבודתה הוויזואלית המרהיבה והמתוחכמת בהצגה "קרנפים" של תיאטרון בית ליסין. בדברי תודתה נגעה אדמוב במהות התפקיד של המעצב בימים אלו:
"מעצב תפאורה לא בונה קירות מקרטון, הוא בונה עולם קונספטואלי. כדי לעשות את זה, אתה חייב להיות קשוב כל העת למה שמתרחש מחוץ לכתלי התיאטרון. צריך להבין מה קורה מסביב, לספוג את הכאב ואת השינויים, ולהיות בעל עור דק מאוד. זהו סודו של התיאטרון".
בפרס עיצוב התאורה זכה אמן התאורה הוותיק פליס רוס, אף הוא על עבודתו המורכבת ב"קרנפים". במהלך הצגת המועמדים בקטגוריה זו, בחרו המנחות להדגיש את היקף העבודה הטכנולוגית והאמנותית הסיזיפית שמאחורי כל הפקה רפרטוארית גדולה, החל מתכנות אלפי גופי תאורה ממוחשבים, דרך יצירת אווירה דרמטית בשברירי שניות, ועד לשבועות ארוכים ומפרכים של ניסויים, דיוקים והתאמות בתוך החושך של האולם הריק.
בפרס עיצוב התלבושות קטפה את התואר אנה אגפונובה על העיצוב המדויק והמסוגנן להצגה "קרום" של תיאטרון גשר, הפקה שהצטיינה בשפה חזותית ייחודית שהחייתה את עולמו של חנוך לוין בצבעים עזים ומפתיעים.
בפרס המוזיקה לתיאטרון זכה המלחין ליאור רונן על הפסקול הטעון שכתב עבור ההפקה של "חשמלית ושמה תשוקה". המוזיקה שלו הצליחה ללכוד את השבר הנפשי של הדמויות ולשמש להן כהד פנימי.
בפרס התרגום זכה אלי ביז'אווי על הנוסח העברי המבריק, הקולח והפואטי שהעניק ל"מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולט ברכט. נאומו של ביז'אווי הפך במהרה לאחד הרגעים המדוברים של הערב.
אלי ביז'אווי
"תרגום הוא לא רק העברת מילים משפה לשפה; תרגום הוא מקצוע של בניית גשרים", אמר ביז'אווי. "בימים שבהם מנסים לשרוף גשרים ולייצר חומות, המטרה שלנו היא לחבר. אני מקווה בכל ליבי שהתיאטרון הישראלי ימשיך לגלות אומץ אזרחי ואמנותי, יסרב להתקרנף, וימשיך להביא לבמה קולות שיעזרו לנו לדמיין ולבנות כאן עולם טוב, צודק ואנושי יותר".
כשהערב הגיע לקטגוריות המרכזיות של השחקנים והיוצרים, המתח באולם הגיע לשיאו, והפרסים חולקו לשמות שהובילו את העונה החולפת להישגים חסרי תקדים.
בפרס פריצת השנה זכה השחקן הצעיר והמבטיח ניקיטה גולדמן, שכבש את לב המבקרים והקהל בתפקידו המורכב והטוטאלי בהצגה "אמא קוראז' וילדיה" בתיאטרון גשר. גולדמן הודה למוריו ולבמאים שהאמינו בו והעניקו לו את ההזדמנות לעמוד בחזית המפעל התיאטרוני.
ניקיטה גולדמן
בקטגוריית שחקן המשנה של השנה קטף את הפרס נורמן עיסא על תפקידו המופתי ב"מעגל הגיר הקווקזי". עיסא, שזכה לתשואות רמות, ניצל את הבמה כדי לשאת מסר של פיוס ושותפות: "אני רוצה להודות לעיר תל אביב-יפו, שמאפשרת לנו מרחב של חופש, וליתר יוצרי ההצגה הנפלאה הזו. בתקופה שכזו, חשוב שנזכור כולנו שמטרתה העליונה של האמנות, מאז ומתמיד, היא לא להפריד, אלא לקרב בין בני אדם, למצוא את המשותף ולעורר חמלה".
נורמן עיסא
את פרס התפקיד הראשי הגיש השחקן הוותיק רמי ברוך, שפתח את המעטפה לאחר הקדמה קצרה שבה הזכיר בחיוך כי "אין שחקן בתיאטרון, צעיר או מנוסה, שלא חולם בסתר ליבו לקבל את התפקיד הראשי שיאפשר לו להביא את כל כולו אל הבמה". הזוכה הגדול בקטגוריה זו היה דביר בנדק, על הופעתו המהפנטת, המורכבת והווירטואוזית בהצגה "הלווייתן" של תיאטרון הקאמרי.
בנדק, נרגש מאוד, הודה לעיריית תל אביב על עצם קיום המפעל ולתיאטרון הקאמרי ששימש לו בית חם ומאתגר, וציין כי מדובר באחד הרגעים המשמעותיים והמגבשים ביותר בקריירה הארוכה שלו על הבמות.
בפרס מחזה השנה זכתה המחזאית נגה אשכנזי על המחזה "הערת שוליים" שהועלה בתיאטרון הבימה. אשכנזי שיתפה את הקהל בתהליך היצירה המהיר והאינטנסיבי: "כתבתי את המחזה הזה בפרק זמן קצר מאוד, כמעט בבולמוס, לאחר שפניתי למנהל האמנותי של הבימה דאז משה קפטן. הוא זיהה את הפוטנציאל ויצא איתי למסע קסום, מטורלל ובלתי נשכח, והתוצאה על הבמה היא הוכחה שצריך לפעמים פשוט ללכת עם האינטואיציה עד הסוף".
בקטגוריית הבימוי של השנה זכתה הבמאית המוערכת שיר גולדברג על המלאכה המחשבתית והרגישה שעשתה בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה". את הפרס העניקה לה השחקנית האייקונית יבגניה דודינה. גולדברג, שזכתה להערכה רבה על האופן שבו פירקה והרכיבה מחדש את המחזה הקלאסי של טנסי ויליאמס, בחרה להקדיש את הזכייה המרגשת לחוקרת ומבקרת התיאטרון המנוחה נורית יערי ז"ל.
"בתקופה החשוכה והמאתגרת הזאת שכולנו עוברים, יום כזה הוא לא מובן מאליו. הוא חגיגה אמיתית של יצירה וחיים", אמרה גולדברג. "אני רוצה להודות לעיריית תל אביב-יפו, שמהווה בימים אלו מגדלור של תרבות, חופש ביטוי ותמיכה בלתי מתפשרת באמנים".
שיאו הדרמטי של הטקס הגיע, כצפוי, עם ההכרזה על הקטגוריה היוקרתית מכולן: הצגת השנה. לצורך הענקת הפרס עלו לבמה יחד ענק הבידור טוביה צפיר וראש העיר רון חולדאי. עם פתיחת המעטפה הוכרז שמה של המנצחת הגדולה של הערב: "קרנפים" של תיאטרון בית ליסין, בבימויו המבריק של יאיר שרמן.
ההפקה המדוברת, המבוססת על מחזה האבסורד המפורסם של יוז'ין יונסקו, זכתה כבר לאורך חודשי הרצתה לשבחים מפליגים מצד המבקרים ולתורים ארוכים בקופות הכרטיסים.
הערב היא חתמה רשמית את מעמדה כאירוע התיאטרוני החשוב של השנה, כאשר בנוסף לפרס הגדול לקחה עימה גם את פרסי עיצוב התפאורה והתאורה, והפכה למנצחת הבלתי מעורערת של הטקס.
בנאום הזכייה הקולקטיבי והנרגש, בחרו היוצרים ומהנלת התיאטרון ציפי פינס להזכיר לקהל את הרקע הפוליטי וההיסטורי הטעון של היצירה. המחזה, שנכתב בשנות ה-50 של המאה הקודמת בעקבות עליית המשטרים הטוטליטריים והפאשיזם באירופה, עוסק כזכור בעיירה קטנה שבה התושבים הופכים בהדרגה, אחד אחרי השני, לקרנפים כסמל לאובדן הזהות האישית, המחשבה העצמאית ושיקול הדעת לטובת קונפורמיזם עיוור והצטרפות לעדר הדורסני.
שרמן הדגיש כי למרות שהמחזה נכתב לפני עשרות שנים, מסריו הנוקבים והמזהירים מהדהדים בעוצמה מצמררת וכמעט נבואית במציאות המקומית והעולמית הנוכחית.
שרמן הודה מעל הבמה באופן אישי לרון חולדאי על התמיכה, להנהלת תיאטרון בית ליסין על האומץ האמנותי להעלות הפקה כה מורכבת, ולכל קהילת אנשי הבמה והעובדים הטכניים. "זהו לא פרס פרטי שלי או של התיאטרון", סיכם שרמן. "זהו הפרס של כולנו. אנחנו חוגגים הערב מצוינות אינדיבידואלית, אבל לא פחות מכך, אנחנו חוגגים את קיומה של קהילה חיה, נושמת ובועטת".
כשנסגר המסך על טקס פרסי התיאטרון של תל אביב-יפו לשנת 2025, נדמה היה כי הרשימה הרשמית של הזוכים והמפסידים הייתה משנית למסר המרכזי והעמוק יותר שריחף בחלל אולם רובינא. כמעט כל מי שעלה לבמה במהלך הערב, החל מראש העיר, דרך המנחות ועד לאחרון המעצבים והשחקנים בחר לדבר בקול רם וברור על כוחה של האמנות בתקופות אפלות של מלחמה, פילוג חברתי, חרדה קיומית וחוסר ודאות מוחלט.
שוב ושוב חזרו בנאומים המילים "יצירה", "מחויבות", "אחריות חברתית", "תקווה" ו"בניית גשרים". העובדה שהטקס התקיים בסופו של דבר, לאחר חודשים ארוכים של דחיות וספקות, העניקה לו מימד רב עוצמה. עבור קהילת היוצרים והשחקנים, זו הייתה הזדמנות פז לא רק להתהדר בפסלונים ובתארים, אלא בעיקר להזכיר לעצמם ולחברה הישראלית כולה את מקומו המכריע והחיוני של התיאטרון הרפרטוארי בחיינו. לא כבידור קליל ומנתק המיועד להסחת דעת, אלא כמרחב ציבורי מקודש שבו מותר ואף חובה לשאול שאלות קשות, להתווכח, להתרגש, לכאוב יחד ולראות את המציאות המורכבת בעיניים אחרות, פקוחות וישרות.
בסיומו של הערב, עזבו הזוכים המאושרים את התיאטרון הלאומי כשהפסלונים המוזהבים בידיהם והם מוקפים בחברים, אך התחושה הקולקטיבית שנשארה באוויר של רחוב דיזנגוף הייתה רחבה ועמוקה בהרבה מרשימת התארים היבשה. עולם התיאטרון הישראלי הוכיח בערב הזה כי גם בתקופות הקשות והמאתגרות ביותר בהיסטוריה של המדינה, הוא מסרב להוריד את המסך. הוא ממשיך ליצור, להתחדש, להסתכן ולבקש דיאלוג חי, נוקב ואמיץ עם הקהל שלו. במובן הזה, הטקס של שנת 2026 לא היה רק סיכום חגיגי של עונה אמנותית מוצלחת, אלא בראש ובראשונה הצהרת אמון מהדהדת בעתידו, בחיוניותו של התיאטרון הישראלי.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©