יולי 14, 2026
חנה ואזנה גרינולד שייכת ללא ספק לקבוצה הזאת. כבמאית, יוצרת, דרמטורגית ומרצה היא ביססה לאורך השנים שפה אמנותית ייחודית, המשלבת תיאטרון דוקומנטרי, מחקר, זיכרון אישי וקהילתי וחיפוש בימתי בלתי פוסק. יצירותיה מעניקות קול לדמויות ולסיפורים שנותרו לא פעם מחוץ לקאנון התרבותי, ובוחנות שאלות של זהות, שייכות, משפחה, מגדר, זיכרון ויחסי כוח.
בת להורים יוצאי מרוקו, שגדלה ביפו, ואזנה גרינולד מביאה אל הבמה גם את עולמה האישי, אך תמיד מצליחה להפוך אותו לסיפור אוניברסלי. היא בוגרת המסלול לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר בעבודה סוציאלית, בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת בר אילן, ותואר שני בבימוי וביצירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
במהלך השנים יצרה וביימה שורה של עבודות מקור, ובהן פרחה שם יפה, פאפעג'ינה, יולדות, שריקה, רצח בהסכמה, זה הדברים ויצירות נוספות שהוצגו בארץ ובעולם וזכו להכרה מקצועית. בשנת 2022 זכתה בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה ובפרס משרד התרבות לשימור ולטיפוח תרבויות בישראל ובפרס יצחק נבון לתיאטרון.
פגשתי את חנה ואזנה גרינולד לשיחה ארוכה על הדרך שלה כיוצרת, על החיפוש אחר שפה בימתית חדשה, על תיאטרון כמעשה של הקשבה וריפוי, ועל המקום שבו החיים הופכים לאמנות.
מי את? מאיפה באת?
"אני במאית תיאטרון, יוצרת וכותבת. במשך כשתים עשרה שנים הנחיתי גם קבוצות טיפול במרכז לאלימות במשפחה. אם אני צריכה להגדיר את עצמי במשפט אחד, אני אומרת שאני דולה של יצירות.
אני מנהלת דיאלוג עם חומר, עם אדם, עם נושא או עם טקסט. לפעמים זה רומן, לפעמים זה סיפור חיים של אדם, ולפעמים רעיון שמבקש למצוא את הצורה הבימתית שלו. זהו תהליך של אינקובציה שבסופו נולדת יצירה.
זה תמיד תהליך שהוא גם יצירתי, גם אינטלקטואלי, גם רגשי וגם אסתטי. החיפוש נעשה בהמון כיוונים, ובסופו של דבר אני רוצה שהקהל יחווה חוויה מעוררת שאלות. חשוב לי שהקהל יקבל יצירה שיש בה עומק ורבדים."
"אם ניקח לדוגמה את פרחה שם יפה, שעלתה לפני ארבע עשרה שנים, מדובר למעשה בהצגת מחאה פוליטית. הטקסט שנאמר על הבמה הוא קולאז' של שירים שכתבו משוררים ומשוררות מזרחים על חוויית ההגירה של הוריהם, על חוויית הדור השני ועל תחושת השייכות לארץ הזאת. שם עבדתי עם סלי ארקדש, עדן אוליאל ואביטל מישל מאיר.
ברובד השני נמצא הפרפורמנס של השחקניות. אנחנו מבינים שמדובר בפרחות דרך מערכת של סימנים בימתיים, דרך הלבוש, האיפור והמראה החיצוני. הן מאוד נשיות, והן נראות כמו מה שפעם כינו 'פרחות'.
הרובד השלישי הוא הפסקול, שמורכב דווקא משירי ארץ ישראל היפה, כמו 'בארץ אהבתי השקד פורח' או 'קום והתהלך בארץ'.
אבל יש רובד נוסף. על הבמה הן מקימות מתפרה ותופרות ציטוטים שאבות הציונות אמרו על מזרחים. למשל בן גוריון, שאמר 'דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים'. יש גם אמירות של אבא אבן ושל אישים נוספים. כך נוצרת יצירה שיש בה שכבות רבות של משמעות, אינפורמציה פוליטית, תרבותית ואסתטית."
"חלק גדול מהיצירה שלי מבוסס על פוליטיקת זהויות. אני עוסקת בקולות שנעדרו מן הבמה המרכזית, בקולות שאפילו לא הוזמנו אליה. מבחינתי, התפקיד שלי הוא לתת להם מקום."
לדבריה, העיסוק בזהות וביחסי הכוחות בחברה הישראלית מלווה את עבודתה במשך שנים.
"אני חושבת שמאז שבעה באוקטובר נעשתה דה לגיטימציה כמעט מוחלטת לעסוק בנושאים האלה. אני גם מבינה את זה, כי מבחינת חמאס לא היה משנה אם אתה אשכנזי או מזרחי. לכן אני מרגישה שהדיון הזה כרגע מורכב יותר. ובכל זאת, חלק גדול מהיצירה שלי מבוסס על פוליטיקת זהויות. אני עוסקת בקולות שנעדרו מן הבמה המרכזית, בקולות שאפילו לא הוזמנו אליה. מבחינתי, התפקיד שלי הוא לתת להם מקום."
היצירה האישית הראשונה שלך הייתה "פאפעג'ינה".
"נכון. זו הייתה הצגת הגמר שלי בתואר השני באוניברסיטת תל אביב. 'פאפעג'ינה' היה כינוי החיבה שאמא שלי קראה לי בילדותי. המשמעות היא בצק שלא תופח, כי הייתי ילדה איטית, חולמנית כזאת.
פשוט כתבתי את סיפור הילדות שלי. ההצגה מספרת על ילדה שגדלה בבית מזרחי, על היחסים בין ההורים, על תחושת השייכות והזרות, על הרחוב, על המכולת השכונתית, על הבית שבו מבשלים ארוחת שבת בלייב על הבמה.
השכונה כולה נכנסה להצגה. הבאנו את הקולות של השכנות, את השיחות של יום שישי, את הערבוב הטבעי בין עברית לערבית. זה מרחב לבנטיני שמעניין אותי מאוד. אני מנסה לבטל היררכיות בין מה שנחשב גבוה לבין מה שנחשב נמוך. אני רוצה למהול בין העולמות, גם כדי לקרב ביניהם וגם כדי לשאול עליהם שאלות."
ההצגה הראשונה שלך שאני ראיתי הייתה "יולדות", על פרשת חטיפת ילדי תימן. היא מאוד ריגשה אותי.
"תודה. זאת הצגה שמספרת סיפור שנראה מאוד ישראלי, מאוד מקומי, אבל גיליתי שהחוויה האנושית שהיא מספרת גדולה הרבה יותר.
עם ההצגה נסענו לפסטיבל באדינבורו, והיא התקבלה שם בחום גדול. פתאום הבנתי שאנשים ממקומות אחרים בעולם מתחברים אליה, גם אם הם לא מכירים את הסיפור ההיסטורי של חטיפת ילדי תימן. הם הזדהו עם החוויה הרגשית של המשפחות, עם אובדן, עם כאב, עם השאלה מה קורה כשהמערכת לוקחת ממך משהו שאין לו תחליף. בסופו של דבר, אלה רגשות שהם אוניברסליים."
היא מספרת שגם יצירתה האישית ביותר, "פאפעג'ינה", עשתה מסע בינלאומי מפתיע.
"ההצגה תורגמה לאנגלית ועלתה בלונדון במסגרת פסטיבל Global Jewish Voices. היא אפילו נבחרה לאחת מחמש ההצגות הטובות ביותר בפסטיבל. אחר כך נסעתי איתה גם למרוקו, ושם הייתה הצלחה יוצאת מן הכלל. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי: 'זה גם הסיפור שלנו'. פתאום הבנתי שסיפור מאוד אישי, של ילדה מבית מזרחי ביפו, מצליח לגעת באנשים שחיים במקומות אחרים לגמרי."
איך הכנסת את השכונה אל תוך ההצגה?
"בכל מיני דרכים. דרך הטקסטים, דרך מה שהשכנות אומרות זו לזו ביום שישי, דרך השפה. מהבחינה הזאת הסיפור שלי הוא גם הסיפור של אחרים. יש בו מרחב לבנטיני שמערבב עברית, ערבית, רעשים, קולות, ריחות. זה עולם שאני מנסה להביא אל הבמה.
אני תמיד מנסה לבטל היררכיות בין מה שנחשב תרבות גבוהה לבין מה שנחשב נמוך. אני רוצה לערבב ביניהן, גם כדי לקרב ביניהן וגם כדי לשאול עליהן שאלות."
היא נזכרת בחוויה מפתיעה במיוחד בלונדון.
"הייתי בטוחה שיש רגעים שרק ישראלים יבינו, אבל הקהל הלונדוני צחק בדיוק במקומות שקיווינו שיצחקו. הבנתי שהדמויות האלה מוכרות גם להם. גם אצלם היו שכונות של מהגרים, גם אצלם היה מוכר במכולת, גם אצלם הייתה תרבות שנאבגה למצוא את מקומה. זה היה מרגש מאוד."
לדבריה, כל יצירה היא גם ניסיון להרחיב את גבולות הקאנון.
"זה הדברים, למשל, פתחה עבורי פתח למה שהיה במרוקו עוד לפני שנולדתי, לסיפורים שלא נכנסו לקאנון התרבותי. חשוב לי להדגיש, אני לא עושה את זה כדי לנגח את הקאנון הקיים. להפך. אני רוצה שבסל התרבותי שלנו יהיו כל הנרטיבים. שכולם יחיו זה לצד זה."
העדתיות היא מרכיב מרכזי ביצירה שלך?
"העדתיות היא מרכיב אחד מתוך הזהות שלי, אבל היא לא כל הזהות שלי. אני לא עוסקת רק בזה. אני עוסקת במשפחה, בזיכרון, ביחסי כוח, באלימות, במגדר, באהבה, בריפוי. הזהות המזרחית היא חלק ממני ולכן היא נמצאת גם ביצירה, אבל היא אף פעם לא הנושא היחיד."
אחת היצירות המזוהות עמה היא "רצח בהסכמה", שעליה זכה אנסמבל הפרחות לציון לשבח בפסטיבל עכו בשנת 2021.
"הבחירה להעלות לבמה את הטרגדיה של אלימות בתוך המשפחה נבעה מהרצון לבחון איך הבית, שאמור להיות המקום הכי בטוח, הופך למקום הכי מסוכן. פרידה שוהם היתה שותפה לעיצוב היצירה שנכתבה על ידי תהילה אזולאי שאול ואיריס אליה כהן.
זה נושא שמעסיק אותי גם בגלל השנים שבהן עבדתי במרכז לאלימות במשפחה."
יצירה נוספת שלה היא "שריקה", שזכתה להצלחה בינלאומית.
"ההצגה שכתבה ומשחקת הדר גלרון ומבוססת על סיפור חייו של יצחק בוצ'ן הוצגה כבר ביותר מעשרים מדינות בעולם. באוקטובר הקרוב היא נוסעת לסרביה, וייתכן שבהמשך גם לגרמניה. שריקה עוסקת בדור השני לשואה ובפצעים שהוא נושא איתו. זו גם עבודת פרפורמנס. הדר גלרון מציירת במהלך ההצגה על הגוף שלה את פצעי העבר. זו הצגה על אישה שמבקשת מהוריה המתים רשות לחיות."
הקשר עם הדר גלרון, היא מספרת, נמשך שנים רבות.
"למדנו יחד באוניברסיטה וגרנו באותה שכונה כמעט עשרים שנה, אבל אף פעם לא נפגשנו. יום אחד צעדתי בפארק מרום נווה, ובמקרה נתקלנו זו בזו. הדר אמרה לי: 'בדיוק עכשיו חשבתי שאני רוצה לבקש ממך לביים משהו שכתבתי'. אני אוהבת רגעים כאלה. אני מרגישה שהרבה דברים בחיים קורים בצורה קוסמית."
היא מחייכת.
"שריקה פתחה כל כך הרבה לבבות ברחבי העולם. למרות שהיא עוסקת בכאב, יש בה גם תקווה. למעשה, אני מרגישה שכל ההצגות שלי, גם כשהן עוסקות בפצעים ובשבר, הן בסופו של דבר בקשה לריפוי. עצם העשייה שלהן היא בקשה לריפוי."
אחת המילים שחוזרות שוב ושוב בשיחה עם חנה ואזנה גרינולד היא "חיפוש". לא רק חיפוש אחר נושא, אלא בעיקר אחר הדרך הבימתית הנכונה להפוך חומר חיים ליצירה.
ביצירות שלך יש תמיד מפגש בין סיפורים אישיים לבין שאלות רחבות יותר של חברה וזהות.
"אני חושבת שההצגות שלי מצליחות כי אני תמיד מחפשת את המפתח הבימתי. החיפוש הכי גדול הוא אחרי ה'איך'. התוכן, ה'מה', כמובן חשוב מאוד, אבל העיגון שלו נמצא בדרך שבה מביאים אותו לחיים. אני מחפשת איך לתת לחומר צורה, איך לרענן אותו, איך להפוך אותו למשהו שהקהל לא רק יבין אלא יחווה."
היא מביאה כדוגמה את ההצגה "זה הדברים", המבוססת על הרומן של סמי ברדוגו.
"ברומן יש מערכת יחסים בין בן לאמו. הבן רוצה ללמד את האמא לקרוא ולכתוב, אבל האמא רוצה לספר לו את סיפור חייה והוא לא באמת רוצה לשמוע. אני מאוד הזדהיתי עם הבן הזה, כי גם אני, כשהייתי צעירה, לא תמיד רציתי לשמוע את הסיפורים של ההורים שלי. במובן מסוים הוא סוג של תיקון שלי.
האמא נושאת בתוכה עולם שלם. בתוך השפה שלה נמצא כל הסיפור שלה."
לדבריה, האתגר הגדול בהצגה היה להביא לבמה את השפה של האם.
"השפה שלה מורכבת מערבית, צרפתית ועברית שבורה. בתוך הטעויות שלה יש המון יופי. הבחירה היא לא לתקן אותה ולא להתבייש בה, אלא לתת לה מקום. לתת לשפה הזאת ספוט. להגיד: זה יפה, זה בעל ערך."
היא מספרת שחוויה אישית שחוותה בשנים האחרונות חידדה אצלה את משמעות השפה והזהות.
"בחודשים האחרונים הייתה לי הזדמנות להיות מהגרת. נסעתי לניו אורלינס ללמד באוניברסיטה שחורה כתיבה ותיאטרון, ופתאום הבנתי מה זה לא לדבר בשפת האם שלך. איתי דיברו באנגלית, ואני כמובן מבינה אנגלית, אבל זו לא השפה שנולדתי בה.
כשנסעתי למרוקו גיליתי שאני מבינה מרוקאית. זו הייתה חוויה כמעט פיזית. הרגשתי שהשפה חוזרת אליי. הייתי ברטט של אושר."
ואזנה גרינולד מדגישה שאין אצלה נוסחה קבועה.
"כל הצגה מבקשת חיפוש חדש. כל פעם צריך לפרק ולהרכיב מחדש את כל מה שאת יודעת. מבחינתי עבודת הבמאי היא עבודה סינכרונית. הקשב שלך צריך להיות מאוד עמוק למה שהיצירה מבקשת. אני מרגישה שהיקום שולח תשובות."
היא מביאה כדוגמה את הצגת הילדים "סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים", מאת איריס אליה כהן.
"בהצגה הזאת יש סבתא ונכדה, ולבית שלהן מגיע תנין. עבורי זה היה דימוי למה שקרה כאן בשבעה באוקטובר. יש מרחב ביתי שמגיע אליו איום. הסבתא עושה משהו מאוד דומה למה שראינו אצל רחל מאופקים: היא מאכילה אותו, שרה לו, מנסה להרגיע אותו."
החיפוש אחר השפה הבימתית, היא מסבירה, נולד מתוך התהליך עם צוות היוצרים.
"עם מעצבת התפאורה יערה צדוק חיפשנו את העולם הבימתי של ההצגה. יום אחד הייתי בבית של אחת השחקניות ובחצר ראיתי צינורות של בריכה. פתאום הבנתי שכל ההצגה יכולה להיות בנויה מצינור אחד גדול שמתפרק והופך פעם לתנין, פעם לכלי נגינה, פעם למשהו אחר. מתוך הדבר הזה נבנתה כל השפה הבימתית והתפאורה."
גם ב"רצח בהסכמה" נולד האלמנט המרכזי מתוך המציאות.
"ההצגה מתרחשת על בד גדול ורוד. אלימות במשפחה היא הרבה פעמים משהו שמוסתר. היינו בחדר חזרות, היה שם וו בתקרה שעליו תלינו בד, ופתאום הבנו שזה יכול להפוך לאלמנט המרכזי של התפאורה."
"הבמה צריכה להיות תמיד עם מנגנון הפעלה חכם. משהו שכל הזמן משתנה ומאפשר משמעות חדשה."
היא מספרת גם על העבודה עם לימור יצחייק על היצירה "תיקונים", יצירה לליצנית ולארבעה נגנים.
"לימור הייתה באבל כבד אחרי שאמה נפטרה. היא הייתה שבורת לב ואמרה לי: 'אני לא יודעת איך להמשיך מכאן. יש לי בור בלב'. אמרתי לה: 'תביאי לבמה את הבור'.
ואז היא הביאה צינור שחור. התחלנו לעבוד איתו. הצינור הפך לבור, הפך לכובע, כמו כובע של שטריימל, ובסוף הפך לבור שממנו יוצא אור. זה בדיוק החיפוש שלי. הבמה צריכה להיות תמיד עם מנגנון הפעלה חכם. משהו שכל הזמן משתנה ומאפשר משמעות חדשה."
חלק מרכזי בעבודתה של חנה הוא פעילותה במסגרת אנסמבל הפרחות.
"זו עבודה משותפת. אנחנו בוחרות חומרים שאנחנו רוצות לחקור. אנחנו חוקרות גם את הנושא וגם את הצורה. אנחנו לא מחפשות מחזה עשוי היטב. אנחנו מחפשות חומרים, מפרקות אותם ומרכיבות אותם מחדש. הדרמטורגיה היא החומר עצמו."
לדבריה, האנסמבל עובד עם שילוב של ז'אנרים שונים.
"אנחנו משתמשות בראפ, בשירה, בספוקן וורד, בדיאלוגים, במונולוגים. אנחנו לא מקבלות מראש את חוקי המשחק של המחזה הקלאסי. העניין הוא למצוא את הדרך שבה החומר מבקש להיות על הבמה."
היא מדברת על היצירה "בלוק 30", שנולדה בתקופת הקורונה.
"היא נולדה ביום של הסגר הראשון. עשינו בכורה ערב קודם ואז הכול נסגר. אחר כך היה קשה מאוד לחזור. זו יצירה שמבוססת על שלושה סיפורים של רונית מטלון, נפתלי שם טוב וסמי ברדוגו. גם שם עבדתי עם פרידה שוהם על עיצוב התפאורה.
הבמה נבנתה מבלוקים של בניין ומדף עיתון שהודפס ברזולוציה גדולה. העיתון היה משנת 1982, ביום שבו נרצח שמעון יהושע בכפר שלם על ידי שוטר, על רקע בנייה לא חוקית. הדף הזה הפך להיות הבמה שעליה שלושת הסיפורים נפגשים."
לצד העשייה האמנותית הענפה שלה, חנה ואזנה גרינולד מדברת גם על הקושי של יוצרים עצמאיים להגיע אל הקהל הרחב. מבחינתה, הבעיה אינה באיכות היצירה אלא בדרך שבה המערכת התרבותית מתייחסת אליה.
את מרגישה שיש קושי לשווק יצירות שאינן נשענות על שמות מוכרים?
"כשאני פונה למנהלים של היכלי תרבות כדי לשווק את ההצגות שלנו, השאלה הראשונה שאני נשאלת היא: 'יש לך שחקנים מפורסמים?'
אני אומרת: לא, אין לנו שמות מפורסמים, אבל יש לנו שחקנים מצוינים.
ואז מגיעה השאלה הבאה: 'זה מצחיק? זה בידור? זה פאן?'
ואני כבר נדחית פעמיים, עוד לפני שמישהו נכנס לראות את היצירה. כי אם אין שחקן מפורסם, מבחינתם הקהל לא יבוא. זה מאוד מתסכל. אני יודעת שעשינו דברים משובחים, שעבדנו קשה, שצלחנו את הכנרת כמשל, שהגענו למקומות רחוקים, אבל לפעמים המחסום הוא לא איכות אלא תפיסה שיווקית."
לדבריה, דווקא בעולם הפרינג' הישראלי יש יצירה מרשימה מאוד.
"באתי מאמריקה, חזרתי והסתכלתי מחדש על הפרינג' שלנו. אמרתי לעצמי: יש פה עולם כל כך טוב, כל כך חזק ומרשים. יש בישראל המון יוצרים שעושים דברים נפלאים, עם הרבה אומץ, מחשבה ועומק. זה עולם שמגיע לו הרבה יותר מקום."
אחד הדברים שמאפשרים לה להמשיך ליצור הוא תחושת הבית שמצאה בתיאטרון יפו.
"כל העבודה שלי לא הייתה מתאפשרת אם לא היה לי בית. והבית שלי הוא תיאטרון יפו.
אני מתארחת בבית הזה משנת 2010, ואני גם משווקת את ההצגות של התיאטרון. יש שם אנשים שמלווים את היצירה שלנו לאורך שנים, כמו יגאל עזרתי, רביד סביל והצוות כולו. זו תחושה מדהימה שיש מקום שאני לא צריכה לחפש כל פעם מחדש. שיש לי בית, שיש ביטחון, שיש מי שמאמין ביצירה. זה גם מעודד ליצור. קיבלנו הכרה כקבוצה ויש לנו גם תמיכה ממשרד התרבות, וזה מאוד משמעותי."
כאשר היא מדברת על אנסמבל הפרחות, היא מדגישה שמדובר בדרך עבודה משותפת.
"אנחנו בוחרות חומרים שאנחנו רוצות לחקור. אנחנו שואלות גם על מה אנחנו מדברות וגם איך אנחנו מביאות את זה לבמה. הנושאים שחוזרים אצלנו הם נשיות, מגדר, מעמד, אתניות, יחסי כוח, אלימות במשפחה ונושאים פוליטיים וחברתיים."
אחת היצירות החדשות של האנסמבל היא "יומני הבית השרוף", שכתבה ומשחקת עדן אוליאל.
"זו יצירה מאוד אישית. עדן נולדה להורים מזרחים, היפים שנדדו ממקום למקום, והיא מתבוננת בשריפות של החיים שלה.
ההצגה מתחילה בשבעה באוקטובר, כשהיא נכנסת לחדר לידה. בשמונה באוקטובר היא יולדת את בתה השנייה, ובשלושים באוקטובר בעלה עוזב את הבית. בתוך המשפחה שמתפרקת היא חוזרת גם אל הרגעים שבהם המשפחה שלה התפרקה בעבר.
יש שם משפט מתוך ההצגה: 'כל יום זורחת השמש, ובקצה תמיד יש אור'. זו מונודרמה מוזיקלית שעוברת דרך בור עמוק, אבל מצליחה לפתוח מנעד, תקווה ואת מוטת הכנפיים של עדן."
כששואלים אותה על הפרויקטים הבאים, חנה ממשיכה לדבר על סיפורים אנושיים שמבקשים לקבל במה.
"אני עובדת כרגע עם אורנה עקאד, שהתחתנה עם פואד. הם משפחה דו לאומית בתל אביב, יהודים וערבים, ואני עובדת על הסיפור שלהם ועל מה זה להיות זוג מעורב דו לאומית בישראל.
אני עובדת גם על הסיפור של חביבה מסיקה, הזמרת הטוניסאית המפורסמת. היא הייתה אישה מאוד נועזת, פמיניסטית, פורצת דרך, שהמעריץ שלה שרף אותה. אני עובדת על זה עם הסופרת נטלי מסיקה, שאין לה קשר משפחתי לחביבה מסיקה, ועם איילה בניטה. חביבה מסיקה הייתה דמות מרתקת, והספר של נטלי היה מועמד לפרס ספיר."
לקראת סוף השיחה חוזרת חנה לנושא שמלווה רבות מיצירותיה: שאלת הזהות, השייכות והקונפליקטים בחברה הישראלית.
הנושא העדתי עדיין מפלג את החברה בישראל. איך את מתייחסת לזה ביצירה שלך?
"אי אפשר למחוק קונפליקטים. הם קיימים. הדרך לפתור אותם היא לא למחוק אותם, אלא לתת לקולות לצאת החוצה ולתת להם תיקוף.
אני תמיד חושבת על נפגעת אונס שצריכה שמישהו ייתן תיקוף לרגש שהיא חוותה. לפעמים עצם האפשרות להגיד את הכאב בקול היא חלק מתהליך הריפוי. גם בחברה שלנו צריך לאפשר לקולות שונים להישמע."
היא מסכמת:
"אני גם וגם. אני מרגישה שאני גשר. גשר בין קצוות של החברה, גשר לאהבה ולחיבור. אני מאמינה שבסופו של דבר תיאטרון הוא מקום שבו אנשים יכולים לפגוש זה את זה, להקשיב זה לזה, ולפתח אמפתיה."
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©