יולי 18, 2026
תלמידי בית צבי מעניקים לקומדיה העגומה של חנוך לוין חיים חדשים
מעטים המחזאים שהצליחו לעצב את פני התיאטרון הישראלי כפי שעשה חנוך לוין. במשך יותר משלושה עשורים הוא כתב מחזות שהפכו לנכסי צאן ברזל, כשהוא נע בחופשיות בין סאטירה פוליטית, קומדיות שחורות, דרמות משפחתיות וטרגדיות קיומיות. יצירתו מאופיינת בשפה עברית עשירה, מוזיקלית, פיוטית ולעיתים בוטה, בהומור חסר רחמים ובמבט מפוכח על האדם, על חולשותיו ועל כמיהתו לאהבה, לכבוד ולמשמעות.
"יאקיש ופופצ'ה", שהועלה לראשונה בשנת 1986 בבימויו של לוין עצמו, נחשב לאחד המחזות המזוהים ביותר עם התקופה הבשלה ביצירתו. לוין הגדיר אותו "קומדיה עגומה", ואין הגדרה מדויקת מזו. זוהי יצירה שמצליחה להצחיק את הקהל שוב ושוב, אך בכל צחוק מסתתרת תחושת חמלה עמוקה, ובכל בדיחה מסתתרת אמת כואבת על הקיום האנושי. המחזה משלב את כל סימני ההיכר של כתיבתו הבוגרת: דמויות גרוטסקיות, שפה וירטואוזית, מצבים אבסורדיים ותפיסת עולם שלפיה האדם נאבק ללא הרף בגורלו, בגופו ובמגבלותיו.
במרכז העלילה ניצבים יאקיש הושפיש ופופצ'ה חרופצ'ה, שני צעירים עניים ומכוערים הנישאים זה לזה, לא מתוך סיפור אהבה גדול אלא משום שנדמה שאין להם ברירה אחרת. אלא שגם לאחר ליל הכלולות הם אינם מצליחים לממש את הציפייה הבסיסית ביותר של סביבתם, להביא ילדים לעולם. מכאן יוצא לדרך מסע סוריאליסטי שבו הורים, קרובי משפחה, שדכן, זונה, נסיכה ושלל דמויות משונות מנסים לפתור את הבעיה, תוך יצירת רצף בלתי פוסק של מצבים קומיים, אבסורדיים ולעיתים גם נוגעים ללב.
אלא שהכיעור איננו באמת נושא המחזה. אצל לוין הכיעור הוא משל. יאקיש ופופצ'ה מייצגים כל אדם שהרגיש אי פעם דחוי, לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלח או לא מספיק ראוי לאהבה. דווקא באמצעות ההגזמה והגרוטסקה מצליח לוין לחשוף את האכזריות שבה החברה שופטת בני אדם על פי מראה, מעמד או הצלחה.
כמו ברבים ממחזותיו, גם כאן הגוף הופך לזירת הקרב המרכזית. הגוף מזדקן, נכשל, מתבייש ואינו מציית לרצונותיו של האדם. אפילו הרגע האינטימי ביותר בין בני זוג הופך אצל לוין לעימות קיומי שמעלה שאלות על אהבה, על בדידות ועל היכולת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
לצד הכאב אי אפשר להתעלם מן הווירטואוזיות הלשונית של המחזה. לוין בורא עולם שלם באמצעות שמות הדמויות, החרוזים, המקצב והעברית הייחודית שלו. שמות כמו הושפיש, חרופצ'ה, קרודיצר ושמפינייה שנדילייה נשמעים כמעט כמו מנגינה. גם המקומות שאליהם נודדות הדמויות, עיירות בעלות שמות כמו פלושקי, פלצינקי ואחרות, שנלקחו מתוך תפריט של מאפים פולניים עסיסיים ואצלי באופן אישי מעלים ריר. השמות הללו מעלים חיוך וממחישים כיצד אפילו הצליל של המילים הופך אצל לוין לחלק מן ההומור.
אפשר למצוא במחזה השפעות של תיאטרון האבסורד, של הקרקס, של הקומדיה דל ארטה ושל סיפורי עם אירופיים, אך הכול עובר דרך קולו הייחודי של לוין והופך ליצירה ישראלית מקורית לחלוטין. זו גם הסיבה ש"יאקיש ופופצ'ה" נשאר רלוונטי כמעט ארבעים שנה לאחר שנכתב.
השאלות שהוא מציב עדיין מהדהדות גם היום. האם אהבה יכולה להתקיים בלי יופי? האם החברה באמת מקבלת את מי ששונה ממנה? ועד כמה אנחנו מוכנים לשפוט בני אדם רק על פי מראם החיצוני?
יותר מכל מזכיר המחזה שלוין מעולם לא לעג לדמויותיו. הוא לעג לחברה שמקיפה אותן. יאקיש ופופצ'ה הם אולי מגוחכים, אבל הם גם האנשים הטהורים ביותר על הבמה.
הם אינם רשעים, אינם ציניים ואינם מנסים לפגוע באיש. כל רצונם הוא לחיות חיים פשוטים, לאהוב ולהיות נאהבים. דווקא משום כך הם שוברים את הלב.
על כל אלה נוספת הפקת הגמר של תלמידי בית צבי, שמצליחה למצוא במחזה את הצד הצעיר, השובב והאנרגטי שלו, מבלי לאבד את העומק האנושי. נדמה שהשחקנים הצעירים אינם ניגשים אל לוין ביראת קודש, אלא מתוך חדוות משחק אמיתית. זו בדיוק הבחירה שהמחזה הזה זקוק לה.
תלמידי המחזור המסיים של בית צבי יוצאים אל העולם המקצועי בתרועת צחוק גדולה. אם יש דרך ראויה להיפרד מבית הספר למשחק, הרי שזו אחת המוצלחות שבהן.
תחת שרביטו של הבמאי יאשה קריגר הופכת "יאקיש ופופצ'ה" להצגה קלילה, סוחפת ורבת אנרגיה, שאינה מוותרת לרגע על הכאב האנושי של לוין, אך בוחרת להגיש אותו בדרך נגישה, צבעונית ומלאת חיים.
קריגר מבין היטב שמחזותיו של לוין אינם מתקיימים רק בזכות הטקסט. אמנם השפה היא לב היצירה, אך היא דורשת גוף, קצב ותנועה. לכן הוא בונה הפקה שנעה ללא הרף. הכניסות והיציאות מתוזמנות בקפידה, הקצב כמעט שאינו נעצר, ושבירת הקיר הרביעי משתלבת בטבעיות ומזמינה את הקהל להיות שותף למשחק.
יש בהפקה גם נגיעות קרקסיות קטנות, בדיוק במינון הנכון. הן אינן משתלטות על המחזה אלא מדגישות את הגרוטסקה ואת ההומור המיוחד של לוין. הדמויות הופכות לעיתים כמעט לליצנים עצובים, כאלה שמצליחים להצחיק דווקא משום שהכאב שלהן אמיתי כל כך. זהו עולם שבו הצחוק והעצב חיים זה לצד זה, והבימוי מיטיב להחזיק את שני הקצוות מבלי ליפול לפארסה מוגזמת או לדרמה כבדה.
גם התפאורה של זוהר אלמליח מוכיחה שלא תמיד צריך אמצעים גדולים כדי לברוא עולם שלם. היא צנועה יחסית, אך חכמה וגמישה. יחידות התפאורה משנות את ייעודן לאורך ההצגה, ובעזרתן נוצרים במהירות מקומות שונים. אחד האלמנטים הבולטים הוא תפאורה שנפתחת ומשתנה במהלך העלילה, עד שבשלב מסוים היא הופכת למעין ארמון.
זוהי בחירה תיאטרונית יפה, שמזכירה את כוחו של הדמיון ואת העובדה שעל הבמה גם החפץ הפשוט ביותר יכול להפוך לעולם ומלואו. אל התמונה מצטרפים התלבושות, האביזרים והתאורה, היוצרים יחד שפה חזותית אחידה, לצד מוזיקה שמלווה את המעברים, מחזקת את הקצב ומעניקה להצגה עוד שכבה של אנרגיה.
אחד ההישגים הגדולים של ההפקה הוא עבודת האנסמבל. כמעט בלתי אפשרי להצביע על חוליה חלשה. כל אחד מן השחקנים מקבל את הרגע שלו לזרוח, אך איש אינו מנסה לגנוב את ההצגה. להפך.
התחושה היא של קבוצה מגובשת שמקשיבה זה לזה, מפרגנת זה לזה ופועלת כמקשה אחת. זו אולי אחת המתנות הגדולות שבית צבי מעניק לבוגריו, ההבנה שתיאטרון הוא בראש ובראשונה אמנות קבוצתית.
במרכז ניצב שחר יוסף אזולאי בתפקיד יאקיש. הוא מצליח להפוך את הדמות להרבה יותר מקריקטורה של אדם מכוער. יאקיש שלו הוא איש עדין, תמים, כמעט ילד, שמעורר חמלה כבר מן הרגע הראשון.
הוא מצחיק מאוד, אך גם נוגע ללב, והקהל רוצה בטובתו מהרגע שהוא עולה לבמה. מולו ניצבת יעלי גל כפופצ'ה, שמצליחה להעניק לדמות הרבה מעבר לכיעורה החיצוני. יש בה חן, תמימות ורגישות, והכימיה בינה לבין אזולאי יוצרת זוג שבאמת מאמינים לו. שניהם אינם רק קורבנות של העולם, אלא שני אנשים שכל רצונם הוא לאהוב ולהיות נאהבים, אחרי כל הדרמה.
בולטת במיוחד גם ג'ני סובולב בתפקיד כפול של הזונה ובתפקיד הנסיכה הצרפתייה כשהיא מפגינה נוכחות בימתית כובשת. כך גם עידן זילברמן וגם יתר חברי האנסמבל שממלאים את עולמו של לוין בשלל דמויות צבעוניות, וכל אחת מהן מוסיפה עוד גוון לפסיפס האנושי המשונה והמרגש שהוא ברא.
ככל שההצגה מתקדמת מתברר שהצחוק הגדול שממלא את האולם איננו בא על חשבון הרגש. להפך. ככל שהדמויות מצחיקות יותר, כך הן גם שוברות את הלב. יאקיש ופופצ'ה לא בחרו להיוולד מכוערים או עניים. החברה היא שמדביקה להם תוויות, שופטת אותם, ומגדירה עבורם מהי הצלחה, מהו יופי ומהי אהבה.
לוין כתב את הדברים הללו לפני עשרות שנים, אך קשה שלא להרגיש עד כמה הם מדויקים גם היום, בעידן שבו המראה החיצוני הפך כמעט למדד לערכו של האדם. גם שאר הדמויות אינן רק כלי קומי. בני המשפחה, השדכן, הזונה שאליה פונים בני הזוג, הנסיכה הצרפתייה ואיש החצר שלה, כולם מצחיקים בדרכם, אך גם מושכים את הלב. לוין מצליח להעניק לכל אחת מהן אנושיות, וגם כאשר הן מתנהגות באכזריות, הן אינן חד ממדיות.
לפני שבוע בלבד צפיתי ב"הלוויה חורפית" בקאמרי, אף היא ממחזותיו הגדולים של חנוך לוין, שנכלל באותה קטגוריה של מחזותיו, ונהניתי ממנה מאוד.
שתי ההפקות שונות לחלוטין זו מזו, אך הן מדגישות את רוחב היריעה של לוין כמחזאי. בעוד "הלוויה חורפית" נשענת יותר על המלנכוליה, על הפחד מן המוות ועל ההשלמה עם סופיות החיים, "יאקיש ופופצ'ה" בוחר להתמודד עם אותן שאלות בדיוק באמצעות צחוק גדול והומור פרוע.
בשני המקרים לוין מתבונן באדם באותה חמלה נדירה. הוא אולי צוחק עליו, אך לעולם אינו צוחק ממנו. זהו גם אחד ההישגים הגדולים של ההפקה בבית צבי. היא מצליחה לחשוף את לוין מזווית מעט אחר, פחות קודרת ויותר שובבה, אנרגטית ונגישה. הצעירים שעל הבמה מוסיפים לטקסט את הטריות וההתלהבות שלהם, ובכך הם מזכירים לנו עד כמה התיאטרון שלו חי, נושם וממשיך לדבר אל כל דור מחדש.
רק לפני ימים אחדים התרשמתו מאוד גם מ"פליישר", וכעת מגיעה הוכחה נוספת לעומק הכישרון, לרמת ההכשרה ולעבודת האנסמבל שבית הספר מצליח לטפח.
אם אלה פני הדור הבא של התיאטרון הישראלי, יש בהחלט סיבה לאופטימיות. בסופו של דבר, "יאקיש ופופצ'ה" היא הרבה יותר מקומדיה על שני אנשים מכוערים. זהו מחזה על הצורך האנושי הבסיסי ביותר, להיות אהוב, להיות שייך ולהרגיש שמישהו רואה אותך מעבר למראה החיצוני.
ההפקה של בית צבי מצליחה לשמור על כל הרבדים הללו, ובו בזמן להעניק לקהל ערב מצחיק, חכם, קצבי ומרגש. זוהי פרידה יפה של תלמידי המחזור המסיים מן המקום שבו למדו את רזי המקצוע, ופתיחה מבטיחה מאוד לקריירה שעוד צפויה להם.
הקאסט שנצפה:
סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©