אוגוסט 9, 2026
לקראת פסטיבל מטולה ה־29, שיתקיים גם השנה בירושלים, שירי לב ארי, המנהלת האמנותית של הפסטיבל (לצד בני ציפר), מדברת על הגעגוע למטולה, על השירה שנכתבת מתוך המלחמה, על המעבר מ״אנחנו״ ל״אני״, על השאלה מהי שירה טובה ועל האפשרות שבינה מלאכותית תהפוך גם היא למשוררת.
הפסטיבל מתקיים 29 שנים. מי שייסד אותו וטיפח אותו לאורך השנים הוא אפי בניה, מנכ״ל בית הקונפדרציה, והוא מחולל את הפלא הזה בכל שנה. אני אומרת שזה פלא גם משום שהוא מצליח להביא שירה לקהל הרחב. האירועים ללא תשלום, יש קהל קבוע, וכשהפסטיבל התקיים במטולה האולמות תמיד היו מלאים. גם בשלוש השנים האחרונות, כשהוא מתארח בירושלים, האולמות מלאים.
אנחנו אפילו עושים תוכנית סימולטנית. יש שלושה אירועים באותה שעה, ועדיין מגיעים הרבה מאוד אנשים. יש לפסטיבל קהל קבוע ואוהד.
אני חושבת שהקסם שלו הוא באמת להנגיש את השירה ולהביא אותה לקהל רחב. בניהול האמנותי אנחנו מנסים תמיד לשמור על תמהיל טוב. מצד אחד יש עיסוק בטובי המשוררים שלנו, כמו דליה רביקוביץ, ויש מחוות למשוררים ויוצרים מרכזיים. מצד שני אנחנו רוצים להביא שירה חדשה וצעירה, של משוררות ומשוררים שכותבים על הכאן והעכשיו ומגיבים למה שקורה בחברה ובתרבות הישראלית.
מטולה היא באמת הבית של הפסטיבל. בשלוש השנים האחרונות אנחנו מתארחים בירושלים, בתקווה לחזור למטולה. גם בירושלים אנחנו מארחים את דוד אזולאי, ראש עיריית מטולה, ותמיד עושים מחווה למטולה.
השנה יש פאנל שנקרא ״אם אשכחך מטולה״. זה שם קצת פרובוקטיבי, כי ברור שאף אחד לא שוכח את מטולה. משתתפים בו אגי משעול, רוני סומק ואנשים שהם ותיקים בפסטיבל, וגם אלעד זרט, שכתב מחזור שירים בעקבות פסטיבל מטולה.
זה דבר שמעניין אותי מאוד. הרבה פעמים שירה נכתבת בעקבות מפגשים בפסטיבל. הפסטיבל עצמו כבר מופיע בתוך מחזור השירה הישראלית. אגי משעול כתבה בעקבותיו, ואלעד זרט כתב מחזור שירים בעקבות ההשתתפות שלו בפסטיבל. לכן אנחנו מקדישים השנה אירוע מיוחד למטולה. אנחנו לא שוכחים אותה ומקווים לחזור אליה בשנה הבאה.
בכל שנה יש אירוע פתיחה שמתרכז בנושא או במשורר. השנה החלטנו להקדיש אותו לאמיר גלבוע, שאולי לא רבים מכירים, אבל הוא משורר נהדר. הוא אחראי על השורה המפורסמת מתוך השיר ״פתאום קם אדם בבוקר, הוא מרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת״, שהתפרסמה גם בזכות השיר של שלמה ארצי.
יש כאן רצון לקום אחרי שלוש שנים של מלחמה. לקום מתוך ההריסות, מתוך האבידות הגדולות, ולהתחיל ללכת. וגם להרגיש שאנחנו עם, שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, עם איזו רוח טובה, רוח של בנייה.
אמיר גלבוע הוא משורר של אור וצל. הוא נולד במקום שהיום הוא אוקראינה והגיע לישראל ב־1937, והשאיר את משפחתו מאחוריו. בני משפחתו נספו בשואה. יש כמה משוררים עם ביוגרפיות כאלה, כמו גם אבות ישורון, שהשאירו משפחות, היגרו לישראל, היגרו אל העברית, אבל איבדו את המשפחה. לכן הצללים והאורות משחקים אצלו בשירים.
את מדברת על קימה מתוך ההריסות. עד כמה המלחמה נכנסה לתוך הפסטיבל ואל תוך השירה הישראלית?
זה אחד הנושאים שמעסיקים אותנו מאוד בשלוש השנים האחרונות. בשני הפסטיבלים האחרונים הקדשנו הרבה מאוד מפגשים למלחמה, לאובדן, לשכול ולטראומה.
היו מפגשים שהיו כל כך מרגשים, ממש תרפויטיים.
משוררים קראו על הבמה שירים על האובדן שלהם ועל ההתנסויות שלהם. למשל יורם ניסינוביץ, שאיבד את אחיינו ב־7 באוקטובר, או שלמה אפרתי, שהיה חייל מילואים ועסק בזיהוי גופות. גם כנרת מגן, שהיא רופאה, תיארה את הפצועים שהגיעו לבית החולים.
היו גם מפגשים שעסקו בטראומה ובספרות, כמו המפגש עם פרופ׳ מירב רוט.
השנה אנחנו רוצים כבר ללכת קדימה, מתוך תקווה שהמלחמה באמת תסתיים. לכן יש פאנל על כתיבה בעת הזאת.
יש משפט ידוע של לאה גולדברג, שגם בתקופת מלחמה צריך לכתוב על היופי ועל הדברים הקטנים ולא לשכוח אותם, כי זה נותן כוח. השאלה היא איך כותבים בתקופה כזאת.
אני שמה לב שהשירה מגיבה מאוד מהר למה שקורה בחברה הישראלית, הרבה יותר מהפרוזה. הפרוזה איטית יותר, דורשת זמן עיבוד ופרספקטיבה. השירה נכתבת הרבה פעמים מהבטן. יש המון שירים שנכתבו על 7 באוקטובר ועל המלחמה, וכל הזמן נכתבים דברים מופלאים שמכילים את הנפש.
במובן מסוים השירה קצת מספרת את הסיפור שלנו והיא גם סוג של עיבוד נפשי של מה שעברנו.
נכון. אנחנו כלואים, במרכאות, בתוך התודעות של עצמנו. אבל אני חושבת שכשנוגעים בעומק של הדברים, הם יכולים לדבר אל הרבה מאוד אנשים. בסופו של דבר החוויה האנושית היא משותפת.
לכן שירה יכולה להיות תרפויטית. היא יכולה לגעת בחוויה האישית של אדם אחד, אבל למצוא הד אצל אדם אחר.
שירה היא מרחב עצום, מגוון ומכיל. יש בו גם משוררים גדולים מאוד וגם משוררים שמנסים וטועים. יש בו מקום לכול.
בעיניי אפילו טקסט של שיר היפ הופ יכול להיות שירה. טונה יכול להיות משורר לרגע. גם פזמונאות יכולה להיות שירה. רחל שפירא היא בעיניי משוררת נפלאה.
ומצד שני יש דליה רביקוביץ ולאה גולדברג, שהן משוררות אהובות עליי מאוד. גם הן ינקו מענקים, וישבו על כתפי ענקים וענקיות, וגם אותם ענקים נשענו על המקרא, על שיר השירים ועל תהילים.
תמיד יש גבוה וגבוה יותר. זה מה שיפה בשירה. זה מרחב גדול, מגוון ומכיל, וכל אחד יכול למצוא בו משהו. אולי זה גם הסוד של הפסטיבל.
כשאת מדברת על שירה ישראלית, נדמה שהיא מספרת גם את הסיפור של החברה הישראלית.
בהחלט. השירה הישראלית הרבה פעמים משקפת תהליכים חברתיים. למשל המעבר מ״אנחנו״ ל״אני״, כלומר המקום שניתן לפרט.
אחד הדברים הבולטים בעשור וחצי האחרון הוא שיח הזהויות ופוליטיקת הזהויות. פתאום קמה חבורה כמו ״ערס פואטיקה״, משוררים מזרחים שהם בני דור שני למהגרים מארצות ערב, ומנכיחים בשירה את הזעם, העלבון, ההתרסה, אבל גם את הזהות האותנטית שלהם ואת הגאווה בה. רועי חסן, שלומי חתוכה, עדי קיסר. זה משהו שהולך יד ביד עם המציאות הישראלית ועם הפוליטיקה הישראלית.
ואיך ה״אני״ הגיע למרכז השירה?
אפשר לראות את זה גם בהתפתחות ההיסטורית של השירה. אחרי משוררי התחייה, ביאליק וטשרניחובסקי, הגיע הדור של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, שהביא רוח אירופית וסימבוליסטית.
אחר כך הגיע נתן זך ומרד באלתרמן. הוא הביא נוסח של שירה מודרנית, משוחררת ממשקל ומחרוז, שירה חופשית, ושירה ששמה את האני במרכז.
יש את המשפט המפורסם שלו: ״רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר מה״. הוא מבקש להשקיט את כל ההוד והדברים הגדולים. במקום גורל האומה יש פתאום ״אני רוצה לומר״.
הנוסח הזה רווח בשירה הישראלית עד היום. הרבה משוררות ומשוררים כותבים בגוף ראשון וכותבים את החוויות האישיות שלהם.
יש ביקורת על כך, שאולי זו שירה שמרוכזת מדי בעצמה. אבל עדיין יש מקום לחוויה של הפרט בתוך הכלל.
הסף לכניסה לפסטיבל הוא שירים טובים. פשוט שירה טובה, איכותית, מרובדת, מורכבת, מתוחכמת ונוגעת. שירה שמלמדת מחשבה. היא יכולה להיות נגישה יותר או פחות נגישה, אבל קודם כול היא צריכה להיות עשויה טוב.
יש בכלל דבר כזה שירה אייקונית ישראלית? שירה שהפכה לחלק מהתודעה של הציבור ולא רק של עולם הספרות?
יש משוררים פופולריים, והרבה פעמים המשוררים הפופולריים הם גם המשוררים המולחנים.
הלחנת שירה בישראל היא דבר מאוד ייחודי. זו מדינה צעירה שלא היו לה שירי עם של מאות שנים, ולכן המוזיקאים השתמשו בשירי משוררים כדי ליצור שירה עממית ושירים פופולריים, שירים שמאחדים והופכים למכנה משותף רחב של החברה הישראלית.
שלמה ארצי הלחין את שיר הפתיחה של הפסטיבל, ״פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם״. יש את נתן יונתן, נתן זך, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ועוד רבים.
יש הלימה מעניינת בין שירה מולחנת לבין הפופולריות של משוררים בישראל.
בשנים האחרונות זה אחד הנושאים המדוברים, והשאלה היא איך הבינה המלאכותית משפיעה על עולם הכתיבה ועל עולם השירה.
קראתי שירה שנוצרה במסגרת ניסוי מאוד מעניין באוניברסיטת בר אילן, של משוררת בינה מלאכותית. אני חייבת להגיד שעדיין זו לא שירה מעולה. היא רחוקה מלהיות דליה רביקוביץ או זלדה. אבל מאוד יכול להיות שהבינה תלך ותשתכלל בשנים הקרובות.
השאלה שבאמת אין לי עליה תשובה היא זו: אם שיר הוא טוב והוא פועל עלייך את פעולתו, האם זה משנה מי כתב אותו? האם משנה אם כתב אותו משורר בשר ודם או בינה מלאכותית? אני לא יודעת לענות על זה.
אנחנו מארחים בפסטיבל גם משוררים שכותבים בעצמם וגם כאלה שמשחקים עם הבינה המלאכותית. ערן הדס, למשל, הוא אחד המשוררים הראשונים שעשו את השילוב הזה בין טכנולוגיה חדשה לבין שירה.
אני חושבת שהדבר הנכון הוא שאנחנו נשתמש בה ולא היא בנו. קל להגיד, קשה לבצע.
כרגע אנחנו משתמשים בה ונעזרים בה לעובדות, לרעיונות ולהידוק של טקסטים. אבל היא בשום פנים ואופן לא יכולה להחליף את הנפש האנושית, האמיתית והאותנטית. יש עומקים שקיימים שם.
אני רוצה להזמין את הקהל לבוא ולהבין ששירה היא בשביל כולם.
זה אולי הדבר שהכי חשוב לי בפסטיבל. אנחנו רוצים להנגיש את השירה. לאפשר לאנשים שלא בהכרח קוראים שירה כל יום להגיע, להקשיב, לפגוש משוררים ולגלות משהו שהם לא ידעו שהם יכולים למצוא בשירה.
בוודאי. הלוואי שנצפין בשנה הבאה.
אני מקווה שתצטרכו להצפין. כי זה יגיד הרבה על מה שקורה כאן ועל זה שהמלחמה נגמרה.
בדיוק. הלוואי.
פסטיבל מטולה ה־29 יתקיים בירושלים. הכניסה לאירועים פתוחה לקהל הרחב. פרטים פה:
http://www.confederationhouse.org/
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©