צריך שניים לטנגו בקולנוע

צריך שניים לטנגו: סרט קליל עם שאלות כבדות על חיים ומוות

 „צריך שניים לטנגו” הוא סרט צרפתי של הבמאי ז'אן פייר אמריס, ששמו המקורי Aimons nous vivants, ובמרכזו מפגש בלתי צפוי בין שני אנשים שנמצאים בנקודות כמעט הפוכות לחלוטין בחייהם. מצד אחד גבר שכבר אינו רואה טעם בחייו, למרות כל מה שיש לו. מצד שני אישה שרוצה לחיות בכל מאודה, למרות כל מה שאין לה. מתוך המפגש הזה נולדת קומדיה אנושית, משעשעת ומרגשת, שמצליחה להיות קלילה מבלי להיות שטחית.

הוא רוצה למות, היא רוצה לחיות

במרכז הסרט נמצא אנטואן טוסן, זמר צרפתי שהיה פעם כוכב גדול. השנים עברו, הקריירה השתנתה, וגם גופו כבר אינו מאפשר לו להמשיך בחייו כפי שהכיר אותם. הוא נמצא במקום שבו הכול איבד מבחינתו את המשמעות שהייתה לו בעבר.
לכן הוא מחליט לנסוע לז'נבה, לשווייץ, במטרה לסיים את חייו.

ההחלטה שלו מוצגת כבר בתחילת הדרך כמעט כעובדה מוגמרת. הוא אינו מחפש עצות, אינו מבקש רחמים ואינו רוצה שמישהו ישכנע אותו אחרת. מבחינתו ההחלטה התקבלה.

ואז עולה לרכבת ויקטואר.
ויקטואר היא אישה מסוג אחר לחלוטין. היא אנרגטית, ישירה, מצחיקה, קצת חסרת גבולות ובעיקר מלאה ברצון לחיות. היא גם מעריצה של אנטואן, והמפגש עם הזמר שהיה פעם אליל שלה מרגש אותה מאוד. אלא שההתלהבות שלה הופכת במהירות את הנסיעה השקטה שאנטואן תכנן לעצמו למסע שונה לחלוטין.

ככל שהשניים מכירים זה את זה, מתברר עד כמה הם שונים. הוא אינו רואה טעם בחיים למרות כל מה שיש לו. היא רוצה לחיות למרות כל מה שאין לה. זהו למעשה המשפט שמחזיק את הסרט כולו.

דרך שני הגיבורים הללו מציג אמריס שתי תפיסות כמעט הפוכות של החיים. אנטואן מסתכל לאחור. ויקטואר מסתכלת קדימה. הוא רואה את מה שנגמר. היא מחפשת את מה שעוד יכול להתחיל.

קומדיה שמדברת על מוות

הבחירה להפוך סיפור שעוסק במוות לקומדיה היא בחירה לא פשוטה. קל מאוד ליפול לסנטימנטליות, להטפה או להפך, לבדיחות לא מוצלחות סביב נושא רגיש.
אמריס מצליח ברוב הסרט לשמור על איזון.

הוא אינו הופך את הסרט לדיון פילוסופי כבד בשאלת הזכות למות. גם אין כאן ניסיון לתת תשובה חד משמעית לשאלה האם החלטתו של אנטואן נכונה או מוטעית. במקום זאת הסרט מתעניין באדם עצמו. מה קורה לאדם כשהוא מפסיק לראות משמעות בחייו? ומה יכול לגרום לו להסתכל עליהם מחדש?

הסרט אינו טוען שהחיים תמיד יפים. הוא גם אינו מציע נוסחה פשוטה לאושר. הוא עושה משהו מעניין יותר: הוא מציב מול אנטואן אישה שמגיעה עם מטען משלה, עם בעיות משלה ועם סיבות רבות מאוד להיות מיואשת, ובכל זאת היא נאחזת בחיים.

כאן נוצרת האירוניה המרכזית.
האדם שיש לו לכאורה יותר סיבות לחיות כבר ויתר. האדם שיש לו לכאורה פחות סיבות לחיות אינו מוכן לוותר.

שני אנשים, שתי פרספקטיבות

היופי של הסרט נמצא בכך שהוא אינו מסתפק בסיפור על שינוי של אדם אחד. המפגש משפיע על שני הגיבורים.
ויקטואר זקוקה לאנטואן לא פחות משהוא זקוק לה. היא אמנם נכנסת לחייו כמו סערה, אבל גם היא נושאת בתוכה בדידות, כאב ופצעים. מאחורי ההתנהגות התזזיתית וההומור מסתתרת אישה שמחפשת קשר ומשמעות.

אנטואן, לעומתה, התרגל להיות מושא להערצה. הוא היה כוכב, אדם שאנשים הסתכלו עליו, אבל דווקא עכשיו, כשהוא כבר אינו נמצא במרכז הבמה, הוא מגלה עד כמה הוא זקוק לכך שמישהו יראה אותו כאדם ולא כזמר.
החיבור ביניהם הוא לכן הרבה יותר מסיפור אהבה אפשרי.

זהו סיפור על נראות. על הצורך שמישהו יראה אותנו באמת. לא את ההישגים שלנו, לא את הכישלונות שלנו, לא את התדמית שלנו ולא את מה שאחרים חושבים עלינו.
אותנו.

ז'נבה כיעד וכסמל

הנסיעה לז'נבה היא גם אחד האלמנטים היפים במבנה הסרט. אנטואן נוסע לשם כדי לסיים את חייו, אבל ככל שהמסע מתקדם, הדרך עצמה הופכת כמעט למסע בכיוון ההפוך.
הוא יוצא אל המוות ופוגש בדרך את החיים.

זה אולי רעיון פשוט, אבל הוא מקבל משמעות בזכות העובדה שהסרט אינו מטיף לו. אנטואן אינו משנה את דעתו בגלל נאום פילוסופי. הוא אינו מקבל לפתע תשובה לכל השאלות שהטרידו אותו. הוא פשוט פוגש אדם אחר.
וזה מספיק כדי להתחיל לערער את הוודאות שלו.

אולי זו אחת התובנות היפות שהסרט מציע: אנחנו מתכננים את החיים שלנו, אבל איננו יכולים לתכנן את המפגשים שיקרו לנו בדרך.

המשחק הוא לב הסרט

הסרט נשען במידה רבה על שני השחקנים המרכזיים, ז'ראר דרמון וולרי למרסייה.
דרמון מעניק לאנטואן עייפות, סגירות ומרירות, אבל אינו הופך אותו לדמות אומללה. יש בו עדיין כריזמה של כוכב, גם כשהכוכב כבר אינו מאיר כפי שהאיר בעבר.
למרסייה, לעומתו, מכניסה לויקטואר אנרגיה כמעט בלתי נגמרת. היא יכולה להיות מצחיקה, מעצבנת, נוגעת ללב וחסרת טאקט, לפעמים באותה סצנה ממש. ודווקא מפני שהיא אינה דמות מושלמת, היא מצליחה להיות אנושית.
הכימיה ביניהם היא אחד הנכסים המרכזיים של הסרט. הניגוד ביניהם מייצר את ההומור, אבל גם את הרגש.

לא הכול מושלם

כדאי לומר גם את זה. „צריך שניים לטנגו” אינו סרט מושלם.
הסיפור שלו לעיתים צפוי, והמעברים בין קומדיה, דרמה ורומנטיקה אינם תמיד חלקים לחלוטין. יש רגעים שבהם אפשר להרגיש את התסריט מוביל את הדמויות בדיוק אל המקום שבו הוא רוצה שהן יהיו. לעומת זאת, המשחק והכימיה בין שני השחקנים הם המרכיבים שתורמים יותר מכל לעשיית הסרט.

אולי דווקא כאן טמונה השאלה מה אנחנו מחפשים בקולנוע.
אם מחפשים סרט שמחדש את השפה הקולנועית, זה כנראה לא הסרט. אם מחפשים קומדיה מטורפת, גם כאן כדאי להנמיך ציפיות.
אם מחפשים סרט אנושי, נעים, מצחיק ומעורר מחשבה, יש כאן הרבה מאוד מה לקחת.

סרט שמשאיר משהו אחרי הצחוק

בסופו של דבר, „צריך שניים לטנגו” הוא סרט על החיים, אבל הוא אינו סרט כבד על החיים.
הוא קליל עם שאלות כבדות.
הוא משעשע וגורם למחשבה.
הוא מציב מולנו שתי פרספקטיבות שונות כל כך, עד שקשה שלא להתחיל לחשוב על הפרספקטיבה שלנו.
מה אנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?
את מה שאין או את מה שיש?
את מה שאבד או את מה שעוד אפשר למצוא?
את הדלתות שנסגרו או את אלה שאולי עדיין אפשר לפתוח?
זה אולי הדבר היפה ביותר בסרט. הוא אינו מנסה לתת לנו תשובות. הוא פשוט גורם לנו לשאול שאלות.
מתחת לצחוק נמצאת בדידות. מתחת לקומדיה נמצאת חרדה. מתחת לסיפור האהבה נמצאת השאלה הגדולה מכולן: מה גורם לנו לרצות להמשיך?

בסופו של דבר, הסרט אומר לנו משהו פשוט מאוד.
לפעמים לא צריך לשנות את כל החיים.
לפעמים צריך רק לפגוש את האדם הנכון בדרך.
כי כמו בטנגו, גם בחיים קשה מאוד לרקוד לבד.
„צריך שניים לטנגו” הוא סרט שמאפשר לצחוק, להתרגש ולחשוב, ובדרך מצליח לחדור קצת מתחת לעור. הוא אינו יצירת מופת, אבל יש בו משהו אולי חשוב יותר: לב.