הלהקה בבית צבי

הלהקה בבית צבי: שיר לשלום, גם עכשיו

טבילת אש מוזיקלית

אומרים שהחוזקה של בית צבי היא במחזות הזמר. פתיחת שנת הלימודים החדשה מוכיחה שיש דברים בגו. טבילת האש של המחזור החדש, מחזור ס"ה, היא ״הלהקה״, מחזמר המבוסס על אחד הסרטים האיקוניים בתולדות התרבות הישראלית.

הבחירה ביצירה הזאת מחברת בין מסורת מוזיקלית ישראלית לבין דור צעיר של שחקנים, שנדרש לגלם מציאות היסטורית אחרת, אך יכול לזהות בה לא מעט מן המוכר לו.

״הלהקה״ הוא סרטו העלילתי הראשון של אבי נשר, שיצא לאקרנים ב־1978 והפך להצלחה גדולה ולסרט פולחן. נשר כתב, ביים והפיק את הסרט כשהיה בן 25 בלבד. הוא הציג את קורותיה של להקה צבאית בתקופת מלחמת ההתשה, על רקע הזוהר של הלהקות הצבאיות ומעמדן המרכזי בתרבות הישראלית.

הסרט הצליח בזכות שילוב מדויק בין עלילה מרתקת, דמויות המייצגות טיפוסים שונים בחברה הישראלית ושירים שהפכו לנכסי צאן ברזל.

הוא הציץ אל מאחורי הקלעים של מוסד ישראלי אהוב, וחשף את התחרות, הקנאה, השאפתנות ומאבקי הכוח המסתתרים מאחורי החיוכים והמדים. הלהקה נדרשת להציג חזית אחידה, אבל חבריה עסוקים לא פחות במעמדם האישי, בסיכוייהם להתבלט ובמערכות היחסים הנרקמות ביניהם.

מאחורי הזוהר

בשנות השישים והשבעים היו הלהקות הצבאיות הרבה יותר מבידור לחיילים. הן שימשו חממה לזמרים, לשחקנים וליוצרים, והיו חלק מרכזי מן התרבות הפופולרית. שיריהן ליוו את השירות הצבאי, את האירועים הלאומיים ואת חיי היומיום, ורבים מהם נותרו מוכרים ואהובים גם עשרות שנים לאחר שנכתבו.

אלא שהזוהר התקיים לצד מציאות של מלחמות, אובדן ומתח מתמשך. ב״הלהקה״, הפער הזה מעניק לסיפור את עומקו. הצעירים שרים, רוקדים ומתחרים על תשומת לב, בזמן שמסביבם מתקיימת מציאות צבאית שאינה מאפשרת לשכוח את מטרת השירות. הקומדיה אינה מבטלת את המתח, אלא מאפשרת להתבונן בו דרך חיי היומיום של החיילים.

הדמויות נאבקות על סולואים, על הכרה מקצועית ועל מקומן בתוך הקבוצה. הוותיקים מבקשים לשמור על מעמדם, החדשים רוצים להוכיח את עצמם, והיחסים האישיים מסתבכים בתוך המסגרת ההיררכית. כך הופכת הלהקה למעין מעבדה חברתית קטנה, שבה מתגלים הכישרון והשאפתנות, אבל גם חולשות אנושיות מוכרות.

השירים שמספרים את הסיפור

חלק בלתי נפרד מכוחה של היצירה הוא המוזיקה של יאיר רוזנבלום. בין השירים המזוהים עם הסרט נמצאים ״בשמלה אדומה״, ״אילו ציפורים״, ״הבן יקיר לי אפרים״ ו״שיר לשלום״. אלה אינם רק להיטים שנועדו לעורר זיכרונות. הם חלק מן העולם התרבותי שבתוכו מתרחשת העלילה, והם נושאים עמם מטען רגשי והיסטורי.

״שיר לשלום״, בפרט, חורג מגבולותיו של שיר מתוך מחזמר. הוא הפך לסמל של כמיהה לשלום, ובמרוצת השנים נטען במשמעויות פוליטיות וחברתיות נוספות. כשהוא מבוצע על במה ישראלית עכשווית, קשה להתעלם מן המרחק שבין התקווה הגלומה בו לבין המציאות שבה אנחנו חיים.

מן הסרט אל הבמה

ענת גוב עיבדה את הסרט למחזמר, שהועלה לראשונה בתיאטרון הבימה ב־2006. המעבר מן המסך לבמה העניק לשירים ולמערכות היחסים נוכחות חדשה, והפך את הסיפור למופע קבוצתי שבו המשחק, השירה והתנועה צריכים להתקיים יחד.

הפקת בית צבי, בבימויה של מאיה שעיה, מוכיחה שהיצירה יכולה לדבר גם אל דור שלא חווה את תקופת הזוהר של הלהקות הצבאיות. צעירי בית צבי מכירים את המציאות ההיסטורית הזאת בעיקר דרך התרבות הישראלית, אבל הם מכירים היטב את הצורך להוכיח את עצמם, את התחרות על מקום ואת מערכות היחסים המורכבות הנוצרות בתוך קבוצה. הזוהר של הלהקות הצבאיות אולי דעך, אבל המלחמות נמשכות, והמתח בין החיים הפרטיים למציאות הלאומית לא נעלם.

אנסמבל בלי כוכבים בודדים

מאיה שעיה ניווטה בעדינות ובמקוריות את הבחירות הבימתיות. היא בחרה לתפקידים טיפוסים שונים מאלה שהתקבעו בזיכרון מן הסרט. זהו מהלך נבון: אילו ניסו המבצעים לשחזר את הדמויות הקולנועיות, היו עלולים להיקלע להשוואה בלתי נמנעת עם השחקנים המקוריים. הבחירות החדשות מאפשרות להם ליצור דמויות משלהם, ולא לחקות את מה שכבר נעשה.

ניכרת גם הקפדה על דיוק, מרכיב קריטי במחזמר המבוסס על שירים מוכרים ועל תנועה קבוצתית. הכוריאוגרפיה קסומה, והשילוב עם התאורה משלים את הקסם שנוצר על הבמה. ביצועי השירים מצליחים לגעת ברגש, גם אם לא כל הזמרים מוכשרים במידה זהה. ״שיר לשלום״ בולט במיוחד, ומקבל משמעות החורגת מן העלילה ומן התקופה שבה נוצרה היצירה.

אבל אולי ההישג החשוב ביותר של ההפקה הוא עבודת האנסמבל. הצעירים המוכשרים עוד יעברו השנה דרך ארוכה וילמדו הרבה, אבל כבר עתה הם מוכיחים יכולת לעבוד יחד, לתמוך זה בזה ולהימנע מהצורך להאפיל איש על רעהו. במחזמר מסוג זה, שבו הצלחתו של כל מספר תלויה בתיאום בין המבצעים, התמיכה ההדדית אינה רק יתרון. היא תנאי הכרחי.

אז שירו שיר לשלום

״הלהקה״ חוזרת אל הבמה לא רק בזכות השירים האהובים או כוחו של הזיכרון. היא חוזרת משום שהסיפור על צעירים המבקשים למצוא את מקומם בתוך קבוצה עדיין רלוונטי, ומשום שהמתח בין חלומות אישיים למציאות לאומית לא איבד מעוצמתו.

הפקת בית צבי מצליחה להפגיש בין מורשת תרבותית מוכרת לבין דור חדש של מבצעים, שמביאים אליה את האנרגיה, הרעננות והרגישות שלהם. הם אינם צריכים להיות הלהקה המקורית. הם צריכים להיות הלהקה שלהם, וזה בדיוק מה שהופך את המפגש למעניין.

אז שירו שיר לשלום. הלוואי שהפעם נצליח גם להקשיב למילים.

על פי הסרט ״הלהקה״ מאת אבי נשר ושרון הראל.

עיבוד לבמה: ענת גוב.

בימוי: מאיה שעיה.

ניהול מוזיקלי: עילי שמרץ.

כוריאוגרפיה: נדב שחם. תפאורה: יובל אנקונינה.

תלבושות: דפנה פרץ.

תאורה: אורי מורג.

בהשתתפות תלמידי מחזור ס״ה של בית צבי.

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי