אוקטובר 30, 2026
כשהבלש פוגש את התיאטרון, שלוש פרשיות רצח הופכות למסע אל מאחורי הקלעים של היצירה.
ההצגה החדשה של תיאטרון החנות משתלבת בעולם של פסטיבל Surround, שבו החלל, החפצים, הגוף והדמיון הם שותפים מלאים למעשה האמנותי.
ז'אנר הבלש היה מאז ומתמיד קרוב ללבו של שחר מרום, המנהל האמנותי של תיאטרון החנות. ספרי וסרטי בלשים, תעלומות רצח, איסוף רמזים ופענוח של מציאות שנראית בתחילה כאוסף מקרי של פרטים, הם חומרי הגלם שמהם הוא מבקש ליצור הפעם תיאטרון. אבל אצל מרום, כדרכו, אין מדובר בהעברה פשוטה של ז'אנר מוכר אל הבמה.
הוא לוקח את עולם הבילוש ומפרק אותו למרכיביו, מערבב בין צורות אמנותיות, ומציע לצופים לא רק לעקוב אחר פתרון התעלומה אלא גם להתבונן במנגנון שמייצר אותה.
במרכז ההצגה החדשה של תיאטרון החנות, "דיק טרנטון", עומד בלש אגדי, ולצדו צוות המשרד: ג'ין האץ', סילבי האמיט וג'ק ראסל. השלושה משתתפים בשלוש פרשיות רצח, שבכל אחת מהן הם מנסים לשחזר את האירועים האפשריים, להיכנס לנעלי החשודים ולבחון את התרחישים השונים.
החקירה אינה מתנהלת רק באמצעות תשאול, איסוף ראיות והסקת מסקנות. היא הופכת למעשה תיאטרוני של ממש. הבלשים מגלמים את הדמויות המעורבות, משחזרים סיטואציות, מחליפים תפקידים ומנסים להפוך את פיסות המידע לסיפור שלם.
כאן נמצא אחד הרעיונות המעניינים של ההצגה. הבלש אינו רק מי שמפענח את העלילה, אלא גם מי שמביים אותה.
כדי להבין מה קרה, עליו להעמיד את הדמויות במרחב, להפעיל אותן, לבחון את היחסים ביניהן ולבדוק כיצד פרט אחד משנה את משמעותם של פרטים אחרים.
במובן הזה, פעולת הבילוש דומה מאוד לעבודת הבמאי והיוצר: גם הוא אוסף חומרים, מחבר בין רעיונות, בודק אפשרויות ומנסה למצוא את החוט שיקשור את כל המרכיבים ליצירה אחת.
שחר מרום משווה חקירה בלשית לעבודת היוצר: שניהם מחברים בין ממצאים, תמונות, רעיונות ועדויות, ומנסים להבין איזה סיפור מסתתר מאחוריהם. הבלש מביים את הסיפור באמצעות תצרף הראיות, והיוצר בונה יצירה מתוך חלקים שלעיתים נדמה שאין ביניהם קשר. ההצגה הופכת את הרעיון הזה למבנה הבימתי שלה.
אלא שהחקירה אינה מתמקדת רק בזהות הרוצח. היא חושפת בהדרגה גם את היחסים בתוך צוות הבלשים. דיק הוא בלש אנושי ויהיר, המשוכנע שגאונותו היא שמניעה את העולם ואת הצלחותיו.
מאחורי דמות הגיבור עומדת רשת של שותפים, שבלעדיהם לא היה יכול לפענח דבר. ג'ין, סילבי וג'ק אינם רק עוזרים לבלש הראשי. הם חלק בלתי נפרד מהמערכת שמאפשרת לו לפעול. במקביל להתקדמות החקירות מתגלים יחסי הכוחות, התחרות, התלות ההדדית והקונפליקטים שבין חברי הצוות.
הבחירה להפוך את היחסים האלה לחלק מרכזי מן העלילה מעניקה להצגה רובד נוסף. היא אינה עוסקת רק בשאלה מי ביצע את הפשע, אלא גם בשאלה מי מקבל את התפקיד המרכזי, מי קובע כיצד יסופר הסיפור, מי נשאר מאחורי הקלעים ומי זוכה בקרדיט.
אלה שאלות שמוכרות היטב לכל מי שעוסק ביצירה קבוצתית, ובוודאי בתיאטרון. מאחורי ההצגה המוגמרת מסתתרת מערכת שלמה של יחסי עבודה, חלוקת סמכויות, מאבקים קטנים וגדולים והכרעות אמנותיות. במקרה של "דיק טרנטון", המנגנון הזה אינו מוסתר. הוא הופך לחלק מהמשחק הבימתי.
הבחירה של מרום ואחינועם מנדלסון לשלב בין תיאטרון, תיאטרון בובות, שירה ומיוזיקל אינה קישוט צורני, אלא חלק מהותי משפת ההצגה. זהו פיוז'ן אופייני לדרכו של מרום, שאינו מסתפק במדיום אחד ומעדיף לנוע בין חומרים, חפצים, גופים וצורות ביטוי.
הבובות אינן רק אמצעי לייצוג דמויות או להוספת אפקט חזותי. הן משתלבות בעולם שבו השחקנים עצמם נדרשים להפוך את גופם לכלי של המחזה, לעבור בין תפקידים וליצור מציאות בימתית מתוך פעולות פשוטות לכאורה. הבובות והאביזרים שובי לב ומוסיפים לדרמה ולהומור.
הגישה הזאת מתחברת לתפיסת התיאטרון שמרום הציג גם בראיון שקיימתי איתו בעבר. הוא דיבר אז על יצירה שמתחילה לא פעם במפגש עם חומר, חפץ, חלל או מנגנון, ועל הבובה כפרטנר ולא כאביזר. הוא אף הבחין בין Acting, משחק של תפקיד, לבין Playing, משחק במובן של חקירה, שעשוע וגילוי. ההבחנה הזאת רלוונטית במיוחד ל"דיק טרנטון", שבה המשחק אינו רק אמצעי לספר סיפור, אלא גם הדרך לחשוף כיצד סיפור נוצר.
ההצגה משתלבת היטב בתפיסה האמנותית הרחבה של תיאטרון החנות, ובמיוחד בזו של פסטיבל Surround, המתקיים בבית טפר בתל אביב. כבר במהדורת הפסטיבל הקודמת, שעליה כתבתי, בלט הניסיון להפוך את המבנה עצמו לחלק מן החוויה האמנותית.
בית טפר אינו אולם תיאטרון רגיל. המבנה, המעברים, החללים הנסתרים והתחושה של מבוך עירוני מאפשרים ליצור מפגשים בלתי צפויים בין הקהל לעבודות. הצופה אינו בהכרח יושב מול במה וממתין שהיצירה תגיע אליו. לעיתים עליו לנוע, להתבונן, לגלות ולהרכיב בעצמו את החוויה.
בכתבה על הפסטיבל הקודם התייחסתי למפגש בין אדם למכונה, בין חלום למציאות ובין אמנות חזותית לפרפורמנס. השנה מקבל המפגש הזה אופי בלשי מובהק. מרום בחר להעמיד במרכז את התעלומה, לא רק כנושא של יצירה אלא כדרך להתבונן בעולם.
המבנה של בית טפר, על פיתוליו וחלליו, נעשה שותף טבעי לרעיון. גם הפסטיבל עצמו מבקש מהקהל להיות בלש: לעקוב אחר רמזים, להקשיב, להתבונן ולחבר בין פרטים שאולי במבט ראשון אינם קשורים זה לזה.
המהדורה השלישית של Surround מרחיבה את הרעיון הזה אל מגוון עבודות ומפגשים אמנותיים. לצד "דיק טרנטון" מתקיימים בה סיורים תיאטרליים בעקבות תעלומות, עבודות מוזיקליות המנהלות דיאלוג עם קטעי מתח ומסתורין, מופעי קרקס העוסקים בהנפשת גוף וחפץ, וכן ערב של סיפורי תעלומה מקוריים בליווי מוזיקה חיה.
כך נוצר פסטיבל שאינו מציע רק רצף של מופעים, אלא מרחב שבו אפשר לבחון כיצד אותו רעיון מקבל צורות שונות במדיומים שונים.
יש משהו מתאים במיוחד בחיבור שבין פסטיבל כזה לבין יצירתו של מרום. שניהם מסרבים להסתפק בהפרדה המסורתית בין במה לקהל, בין שחקן לחפץ ובין יצירה אחת לאחרת. הם מבקשים להרחיב את גבולות התיאטרון ולבחון מה עוד יכול להתרחש בתוכו ומסביבו.
ב"דיק טרנטון" התעלומה הבלשית היא נקודת המוצא, אבל מאחוריה מסתתרת התבוננות רחבה יותר בעבודת היצירה, במנגנוני הכוח שמפעילים אותה ובתלות ההדדית של האנשים המשתתפים בה.
הדימוי של הבלש הבודד, זה שמצליח לפענח לבדו את מה שאיש אינו מבין, מתחלף כאן בהכרה שהיצירה היא תמיד פעולה משותפת. גם מי שניצב במרכז הבמה אינו פועל בחלל ריק. הוא תלוי בשותפיו, בתנועה שלהם, בדיוק שלהם וביכולת שלהם להחזיק יחד עולם בדיוני.
אולי זו גם אחת האמירות המעניינות שמציעה ההצגה: לא תמיד מי שמקבל את התפקיד הראשי הוא זה שמחזיק לבדו את הסיפור. לפעמים דווקא מי שנמצא לצדו, או מאחוריו, הוא שמאפשר לתעלומה להיפתר.
"דיק טרנטון", תיאטרון החנות.
יוצרים: שחר מרום ואחינועם מנדלסון.
סיפורים: שחר מרום.
עיבוד למחזה: שחר מרום ואחינועם מנדלסון.
בימוי: אחינועם מנדלסון.
בימוי בובות: דניאל אנגל.
שחקנים: טל אברהם, דניאל שפירא, דריה גלובנקו ועמית גור.
הלחנה: דניאל ספיר.
עיצוב אביזרים ותלבושות: סופיה טרוטוש.
עיצוב בובות: שמוליק שוחט וקיילי קמינגס.
עיצוב תפאורה: עמית פורטמן.
עיצוב תאורה: דויד קרסוביצקי.
הפקה: טל רבינוביץ.
ההפקה נתמכה על ידי מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©