פרלה בקולנוע

★★★★וחצי

פרלה: כשהחזרה הביתה הופכת למלכודת

דרמה אוסטרית סלובקית שהופכת למותחן פסיכולוגי קורע עצבים

״פרלה״ הוא סרט קשה, אינטנסיבי ומצוין, שמתחיל כדרמה על אישה שהצליחה להימלט מעבר למסך הברזל ולבנות לעצמה חיים חדשים, והופך בהדרגה למותחן פסיכולוגי ופוליטי קורע עצבים. ככל שהעלילה מתקדמת, כך מתברר שהעבר אינו רק זיכרון כואב. הוא כוח ממשי המאיים לבלוע את ההווה.

הבמאית והתסריטאית אלכסנדרה מקארובה מצליחה ליצור סרט שבו המתח אינו נובע רק מהשאלה מה יקרה בהמשך, אלא בעיקר התחושה שמשהו רע עומד להתרחש. הצופה מבין בהדרגה את הסכנה עוד לפני שהגיבורה מוכנה להכיר בה, ומוצא את עצמו רוצה לצעוק לעברה שתעצור, שתסתובב, שתברח כל עוד היא יכולה.

הסיפור מקבל ממד נוסף כשמתברר כי שורשיו נטועים גם בהיסטוריה המשפחתית של הבמאית. מקארובה שאבה השראה מאמה, ציירת שהיגרה מצ'כוסלובקיה לווינה, ומנשים אחרות במשפחתה שנאלצו להתמודד עם עקירה, רדיפות וטראומות פוליטיות. סבא רבא שלה אף נשלח לגולאג בסיביר לעשר שנים.

פרלה אינה דיוקן ביוגרפי של אישה מסוימת, אלא דמות בדיונית שנבנתה מתוך זיכרונות, חוויות וסיפורים משפחתיים. הידיעה הזאת מעצימה את הסרט: מאחורי המותחן המטלטל מסתתר גם חשבון אישי של יוצרת עם ההיסטוריה, עם זיכרון ועם המחיר שמשלמות נשים על הניסיון לחיות בחופש.

הבריחה אל החופש

פרלה היא ציירת צ'כוסלובקית שנמלטה למערב בתקופת השלטון הקומוניסטי. הבריחה שלה לאוסטריה הייתה טראומטית במיוחד. כשהייתה בהיריון, נתפסה בידי חיילים בגבול ונאנסה. היא הצליחה להגיע לווינה, אך החוויה הקשה הותירה בה צלקת עמוקה. השנים חלפו, והיא הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים הרחק מהמקום שממנו ברחה.

אנחנו פוגשים אותה בשנת 1981. היא מתגוררת בווינה עם בתה יוליה, ילדה מוכשרת הלומדת פסנתר ומגלה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. פרלה עצמה עוסקת בציור, מנסה לפתח את הקריירה האמנותית שלה ומנהלת מערכת יחסים עם יוזף, אוסטרי שבו היא מתאהבת. לכאורה, היא השאירה מאחור את החיים הקודמים והצליחה למצוא את מקומה בעולם החופשי.

אלא שהעבר אינו מרפה. יום אחד מתקשר בעלה לשעבר, אביה של יוליה, ומספר לה שהוא חולה בסרטן ומבקש לראות את בתו. הבקשה הזאת מערערת את שגרת חייה של פרלה. היא יודעת היטב מדוע עזבה את צ'כוסלובקיה, והיא מכירה את הסכנות הכרוכות בחזרה לשם. ובכל זאת, היא מחליטה לנסוע.

ההחלטה אינה מובנת מאליה. יוזף ובתה מנסים להניא אותה ממנה, אך פרלה משוכנעת שעליה לאפשר לאב לפגוש את בתו. אולי מדובר ברגש אנושי בסיסי, אולי בתחושת אחריות, ואולי בקושי שלה להשאיר את העבר בלתי פתור. כך או כך, היא יוצאת למסע שממנו לא יהיה פשוט לשוב.

ביקור שהופך למלכודת

המפגש עם בעלה לשעבר אינו מתנהל כפי שאפשר היה לצפות. פרלה מגיעה מתוך כוונה מוגדרת: לאפשר לבתה לפגוש את אביה ולחזור לווינה. אלא שהמציאות מתבררת כמורכבת ומסוכנת הרבה יותר. במקום לסגור מעגל, היא מוצאת את עצמה נשאבת בחזרה אל עולם שכבר חשבה שהשתחררה ממנו.

כשמגיע הזמן לשוב לאוסטריה, פרלה אינה חוזרת. למרות תחנוניהם של יוזף ובתה, היא מחליטה להישאר ולנסוע לכפר שבו גדלה, שם מתגורר בעלה לשעבר. זהו רגע שבו קשה שלא לתהות על שיקול דעתה. מדוע אישה שחוותה על בשרה את האלימות ואת הדיכוי של המשטר הקומוניסטי מוכנה לסכן את כל מה שבנתה? מה היא מחפשת שם? האם היא מנסה לתקן משהו מן העבר, או שמא היא עדיין שבויה בקשר שאינה מצליחה להתנתק ממנו?

מכאן הסרט מעלה הילוך. האווירה משתנה, תחושת האיום מתעצמת והצופה מבין שפרלה נכנסה למרחב שבו היא אינה שולטת עוד בתנאים. הכפר, שאמור היה להיות מקום מוכר ובטוח, הופך למקום מאיים. כל מפגש, כל שיחה וכל החלטה מקבלים משמעות כפולה. השאלה המרכזית כבר אינה מה יקרה ביחסים בינה לבין בעלה לשעבר, אלא האם תצליח לצאת משם ולחזור לווינה, אל בתה ואל העולם החופשי.

בין אהבה, אשמה ופחד

אחד ההישגים של הסרט הוא האופן שבו הוא בונה את דמותה של פרלה. היא אינה מוצגת כגיבורה מושלמת או כאישה שתמיד מקבלת החלטות נכונות. יש בה סתירות, חולשות ורגעים שבהם התנהגותה מעוררת תסכול. דווקא משום כך היא אנושית ומשכנעת. היא אישה שמבקשת להחזיק בחיים שבנתה, אבל עדיין קשורה רגשית לעולם שממנו נמלטה.

היחסים עם בעלה לשעבר הם לבו של הקונפליקט. יש בהם היסטוריה של אהבה, משפחה וטראומה, אבל גם יחסי כוח ושליטה. העובדה שהוא אביה של יוליה מעניקה לקשר ממד נוסף. פרלה אינה יכולה להתייחס אליו רק כאל האיש שממנו ברחה. הוא חלק מההיסטוריה של בתה, והמפגש ביניהם מעלה שאלות שאין להן תשובות פשוטות.

גם יוזף ובתה מייצגים את החיים החדשים שפרלה עלולה לאבד. הם אינם רק האנשים שממתינים לה בווינה, אלא העדות לכך שהצליחה לבנות לעצמה מציאות אחרת. ההחלטה להישאר בסלובקיה מעמידה בסכנה לא רק את ביטחונה הפיזי, אלא גם את המשפחה ואת העתיד שיצרה.

מתחת לעלילת המתח מתקיימת גם אמירה פוליטית ברורה. הסרט מציג את משמעות החיים תחת משטר קומוניסטי לא באמצעות נאומים או הסברים היסטוריים, אלא דרך חווייתה של אישה. החופש אינו רעיון מופשט. הוא האפשרות לנוע, לבחור, ליצור, לגדל ילדה ולחיות בלי לחשוש שהשלטון או האנשים הקשורים אליו יחליטו על גורלך. המעבר בין וינה לצ'כוסלובקיה ממחיש עד כמה שברירית יכולה להיות החירות הזאת.

קולנוע שמחזיק את הצופה במתח

המשחק הוא אחד המרכיבים הבולטים בהצלחת הסרט. רבקה פולאקובה, בתפקיד פרלה, מעניקה לדמות נוכחות מרשימה. היא מצליחה לבטא את הפער שבין אישה חזקה ועצמאית לבין מי שנושאת בתוכה פחדים ופצעים שלא נרפאו. היא אינה זקוקה להסברים ארוכים כדי להעביר את המתח הפנימי שלה. לעיתים מבט, היסוס או שינוי קטן בהתנהגות מספיקים כדי לחשוף את הסערה שמתחוללת בתוכה.

גם יתר חברי הקאסט תורמים לבניית עולם אמין ומורכב. הדמויות אינן רק כלי לקידום העלילה, אלא אנשים בעלי אינטרסים, חולשות ומניעים משלהם. מערכות היחסים ביניהם יוצרות תחושה של מציאות חיה, שבה לא תמיד ברור מי אומר את האמת ומי מסתיר משהו.

לצילום יש תפקיד מרכזי ביצירת האווירה. גאורג וייס בונה עולם קולנועי מדויק ומרתק, שבו המרחבים עצמם הופכים לחלק מהדרמה. המעבר בין וינה לבין צ'כוסלובקיה אינו רק שינוי גיאוגרפי. הוא מעבר בין שתי מציאויות, בין תחושת חופש לבין תחושת מחנק. הקומפוזיציות, השימוש בחללים והאווירה החזותית מגבירים את תחושת האיום בלי להידרש לאמצעים דרמטיים מוגזמים.

אלכסנדרה מקארובה, שכתבה וביימה את הסרט, מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית, סיפור על טראומה נשית ומותחן פוליטי. היא אינה ממהרת לחשוף את כל הקלפים, והעלילה מתקדמת בקצב שמאפשר למתח להצטבר. הבחירה הזאת משתלמת במיוחד במחצית השנייה של הסרט, שבה הצופה כבר מעורב לחלוטין בגורלה של פרלה ומתקשה להסיר את העיניים מהמסך.

״פרלה״ הוא סרט לא קל לצפייה. הוא עוסק באונס, בטראומה, בדיכוי ובמערכות יחסים הרסניות, ואינו מציע נחמה פשוטה. אבל הוא גם סרט קולנועי מרתק, עשוי היטב, עם משחק מצוין, צילום מרשים ועלילה מחודדת שאינה מאבדת את אחיזתה בצופה.

בסופו של דבר, השאלה שמרחפת מעל הסרט היא פשוטה ואכזרית: האם מי שהצליחה פעם אחת לברוח אל החופש תצליח לעשות זאת שוב? התשובה אינה מובנת מאליה, והדרך אליה רצופה מתח. זהו אחד מאותם סרטים שממשיכים להעסיק את המחשבה גם אחרי שהאורות באולם נדלקים.

בימוי ותסריט: אלכסנדרה מקארובה

צילום: גאורג וייס

שחקנים: רבקה פולאקובה, סימון שוורץ, נואל צוצור, כרמן דייגו והילדה דאליק.

הפקה: אוסטריה וסלובקיה, 2025.

אורך: 108 דקות.

שפות: גרמנית, סלובקית ורוסית.