תערוכות בקריית המלאכה

בשבת לפני הצהריים, פעם בכמה שבועות, אנחנו נהנים מסיורים עצמאיים בקריית המלאכה בתל אביב, משוטטים בין הגרפיטי שמתחדש בלי הפסקה, ומבקרים בתערוכות.

הפעם הזאת בחרתי לספר לכם על שלוש תערוכות מתוך התערוכות הרבות שראינו. הראשונה היא התערוכה המרשימה מאוד של רובי בקל בגרליה בנימין (אוצר: לארי אברמסון) שנקראת 'הציור המופשט של הצבע' (צבע עם קמץ, הכוונה למקצוע הצבע). אביו של רובי בקל היה צבע, והוא מושפע מכך באמנות שלו, וחוקר את הקשר בין שתי המיומנויות, של צבע ושל צייר. רובי החל לעבוד על הסדרה לפני השבעה באוקטובר, ולאחריו הוא החליט לשלב את החטופים, ואת העושים למען שחרורם, בני משפחתם, כבעלי מקצוע, צבעים, אשר עובדים באתרי בנייה שונים ומייצרים בעבודתם את התקווה לעתיד ולהתחלה חדשה. בין המצויירים: אביחי ברודץ', שאשתו הגר ובנותיו היו בין ראשונות המשוחררות, פרננדו מרמן ולואיס הר ששוחררו גם כן, ועינב צנגאוקר, אמו של מתן, שעובדת ללא ליאות למען שחרורו בין שאר החטופים.

בתערוכה של עדי אדר, 'דוגרת על ספרים' בגלרית הקוביה (אוצרת: רותי שגיא), נוכל לראות כמה סוגים של עבודות, שכולן עוסקות בחיבור שבין טבע, ספרות ואמנות, בצילום ובפיסול.

עדי אדר התחילה את דרכה כצלמת עיתונות והתפתחה משם לאמנות רב תחומית. אחד מהמיצגים בתערוכה הוא סדרת קליפות ביצים, של התרנגולות שגדלות אצלה, בחצרה במושב, קליפות שעברו רסטורציה וצופו בדפי ספרים קלאסיים. בסדרה אחרת של עבודות מלשבת אדר צילומי נשים מראשית ימי הצילום עם אלמנטים פיזיים כמו דפי ספרים ישנים ופרחי בר, בעיקר פרגים.

אדר מצלמת לרוב באור טבעי, היא בונה סצנות. "המצלמה עבורי היא כלי שמתרגם מראות קונבנציונליים למחזות סוריאליסטים, אני נכנסת לעומק הסצנה ומוציאה ממנה את הנסתר מן העין', היא אומרת.

עדי עוז-ארי מציגה בגלריה אלפרד (אוצרת: שוע בן ארי) תערוכה בשם 'ואני שותקת את זה'. התערוכה תחבושות, גאזות וממחטות נייר לבנות. היא מסתכלת בהן כשהן נקיות, ללא שימוש, וצובעת אותם בגוונים של שחור ואפור, בעזרת מכבש. היא משתמשת בשפה המושתתת על גיאומטריה אשר מנותקת מפרופורציות אנושיות, עבור חפצים שיוצרו כדי לשחרר אדם מכאב ולהקל עליו. היופי והעדינות בהדפסיה אינו משכיח את האין, הוא מתחבר לאדם בכאבו ובכמיהתו לנחמה.

גלריה אלפרד, גלריה בנימין, הקובייה, עדי אדר, עדי עוז-ארי, קרית המלאכה, רובי בקל