הסתברות לאהבה בקולנוע

⭐⭐⭐

רעיון אינטלקטואלי בלב דרמה משפחתית

במרכז הסרט ניצבת דמותו של ראובן, סטטיסטיקאי אלמן המקדיש את חייו למספרים, סדר וחישוב. אל עולמו הסדור נכנסת נכדתו עדן, שהוא כל כך לא מכיר עד שהוא מתבלבל בשמה ודוחק אותה החוצה.

עדן היא אמנית צעירה הפועלת מתוך אינטואיציה, דחף וחיפוש עצמי. כבר בנקודת המוצא טמון פוטנציאל דרמטי עשיר. זהו עימות בין שתי תפיסות עולם: האחת מאמינה כי ניתן למפות את המציאות באמצעות נוסחאות והסתברויות, והשנייה חיה מתוך אי ודאות והישענות על רגש.

הרעיון הזה, החותר לבחון האם אהבה היא תופעה הניתנת למדידה, מעניק לסרט יומרה רעיונית. הניסיון לשלב בין שיח מדעי לשיח רגשי יוצר מסגרת תיאורטית מעניינת. אלא שהעומק הפילוסופי הזה אינו זוכה לפיתוח עקבי. הסרט נוגע בשאלות אך אינו מתעכב עליהן דיו. הוא מציע הנחה מסקרנת אך נמנע מלחקור את השלכותיה באופן קצת מורכב יותר.

תסריט וזהירות יתר

הפער בין הרעיון לבין המימוש התסריטאי הוא לב הבעיה. הקונפליקט הבין דורי, שהיה יכול להפוך למאבק טעון ומכאיב, מתגלגל למסלול צפוי למדי. הדיאלוגים לעיתים אינפורמטיביים מדי, מסבירים במקום לרמוז, ומעדיפים ניסוח ישיר על פני מורכבות רגשית.

הקומדיה משובצת לכל אורך הסרט, אך אינה מתגבשת לשפה סאטירית חדה או להומור מבוסס אופי. נראה שמי שכתב את התסריט לא סמך מספיק על האינטליגנציה של הצופים. לכן הצחוק בקהל, אם הוא מופיע, הוא מתון וזהיר.

נדמה כי הסרט חושש להקצין את הדמויות או לדחוף את המצבים אל קצה אי הנוחות. גם ברגעים שבהם היחסים בין הסב לנכדה נעשים צורמים, המתח נפרק במהירות יחסית.

עם זאת, יש לציין כי המבנה התסריטאי בהיר. העלילה נעה באופן מסודר, ללא פיתולים או תפניות מופרכות מדי. יש בה רציפות לוגית, והקצב אחיד. עבור חלק מהצופים, דווקא האיפוק הזה עשוי להיתפס כמעלה. הסרט אינו מתפזר ואינו נגרר לסנטימנטליות בוטה. הוא שומר על טון מאוזן, גם אם לעיתים מאוזן מדי.

נוכחות בימתית וכימיה בין דורות

עיקר כוחו של הסרט מצוי במשחק. יהורם גאון מביא אל המסך מטען תרבותי המצטבר על פני עשורים. גם כאשר הדמות כתובה באופן יחסית פונקציונלי, הוא מצליח להעניק לה עומק באמצעות מחוות קטנות, מבט ממושך, שתיקה טעונה. ראובן שלו אינו רק מדען קר; הוא אדם הנושא עמו אובדן ובדידות. ברגעים שקטים, הסרט מתקרב לדיוק רגשי, בעיקר בזכות נוכחותו.

לצדו, משי קליינשטיין מציגה דמות צעירה המבקשת לפרוץ גבולות. היא מטעינה את עדן באנרגיה טבעית, לעיתים מרדנית ולעיתים פגיעה. גם כאשר התסריט אינו מספק לה קשת דרמטית רחבה, היא מצליחה להחדיר לסצנות חום ותנועה.

הכימיה בין השניים היא אחד המרכיבים המשכנעים ביצירה. מערכת היחסים אינה תמיד נעימה לצפייה, ולעיתים אף מעוררת אי נוחות, אך יש בה אמינות. העימותים ביניהם אינם תיאטרליים יתר על המידה, והם משקפים פער אמיתי בין תפיסות עולם. ברגעים שבהם הדמויות חדלות להתנצח ופשוט נוכחות זו לצד זו, מתגלה האפשרות לסרט אחר, עמוק ומורכב יותר.

בימוי, צילום ועיצוב מרחב

הבימוי של גרינברג מאופק ומקצועי. אין כאן מהלכים נועזים, אך גם אין ניסיון להרשים באמצעים חיצוניים. המצלמה נצמדת לדמויות ומעניקה להן מרחב פעולה. הבחירה בקומפוזיציות נקיות ובעריכה קצבית אך לא תזזיתית משרתת את האינטימיות.

העיצוב האמנותי מדגיש בעדינות את הפער הבין דורי. ביתו של ראובן מאורגן ומדוד, כמעט סטרילי, בעוד עולמה של עדן משוחרר יותר. הניגוד הזה נוכח ברקע ומחזק את הרעיון המרכזי. גם הפסקול מאופק ואינו משתלט על הרגש, בחירה המונעת גלישה למלודרמה.

נקודת זכות נוספת טמונה בעובדה שהסרט אינו מתמסר לציניות. גם כאשר הוא עוסק בניכור ובקושי, הוא אינו מאבד את האמון באפשרות לקשר. יש בו מבט אנושי שאינו לועג לדמויותיו. האיפוק הזה, על אף שהוא מגביל את עוצמת הדרמה, משמר מידה של כנות.

בין החמצה לכוונה ראויה

'הסתברות לאהבה' הוא סרט עם פוטנציאל, בחלקו בלתי ממומש. הוא מבקש לשלב רעיון אינטלקטואלי עם סיפור משפחתי אינטימי, ומצליח לעיתים רוקות מדי לגעת באמת רגשית.

נוכחותם של גאון וקליינשטיין מעניקה לו בסיס משחקי יציב, והבימוי שומר על רמה מקצועית.
עם זאת, הזהירות המאפיינת את הסרט פועלת גם לרעתו. הוא נמנע מהעמקה בשאלות שהוא עצמו מציב. הקונפליקטים נותרים בגבולות הנוחות, והקומדיה אינה חדה דיה כדי להותיר חותם. התוצאה היא יצירה נעימה למראה אך חסרת תהודה ממשית.

למי שמחפש דרמה משפחתית מאופקת עם משחק איכותי ורעיון מסקרן ברקע, הסרט עשוי להציע חוויה סבירה. מי שמצפה למשהו חזק ונועז יותר, ימצא כאן החמצה. זו אינה יצירה פורצת דרך, אך היא גם אינה ריקה. מבחינה סטטיסטית, בין חישוב ללב, היא נותרת תלויה באוויר, מהוססת, כמעט נוגעת.

בימוי: עמיחי גרינברג

משחק: יהורם גאון, משי קליינשטיין