100 גברים בתיאטרון הבית

100 גברים – בין החיפוש אחר אבא לבין מראה של כולנו

הדס נוימן היא יוצרת שאוהבת ללכת נגד הזרם – ולעיתים פשוט ללכת. היא גם יצירתית בצורה יוצאת דופן, ויודעת לחבר בין נושאים וצורות ביטוי אמנותיות, כמו בין משחק על הבמה לבין סרטונים, ולייצר משהו שמתעלה על שני אלה, מופע שהיא מכנה בשם 'היברידי'. הדס היא למעשה קולנוענית עטורת פרסים, שהתחילה לשלב בין הצילום הקולנועי לבין הבמה.

במופע מקביל שלה, שמתבסס על צילומי חתונות של חברותיה, היא מפגינה יכולת נדירה, יכולת לקחת רגעים מחיי היומיום ולהפוך אותם לזירה של חקירה רגשית וחברתית. חלק מהמופע הזה, שהוא עדיין בהתהוות, ראיתי רגע לפני מלחמת איראן, רגע לפני שהדס, הקיבוציניקית מהדרום, איבדה שוב את ביתה פלטפורמה 1.0 בתאו – בילוי נעים.

כמו כן, היא משחקת את חייה האמיתיים, מעוטף עזה, בהצגה 'מקום לגור בו', של תיאטרון עוטף נגב, הצגה נוגעת ללב על אירועים אמיתיים שקרו לשחקנים שעל הבמה ב 7/10 ומאז מקום לגור בו, תיאטרון עוטף נגב בתרבות דה וינצ'י – בילוי נעים

במופע שלה, "100 גברים", שעלה לראשונה בפסטיבל ישראל 2024 וכעת ממשיך לרוץ על במות נוספות, היא מפנה את המבט פנימה – אל אחת השאלות האישיות והטעונות ביותר: מה המשמעות של אב נעדר?

הליכה שאין לה סוף

המופע מתרחש כולו על הליכון אחד, שלצידו מסך. הדס עולה עליו ומתחילה לצעוד, בעוד מאחוריה מוקרן סרט וידאו שבו היא משוחחת עם 99 גברים שפגשה ברחובות גבעתיים (עיר ילדותי).

ההליכה על ההליכון, לכאורה פשוטה, הופכת מהר מאוד לסמל. היא מגלמת את המסע שלא נגמר, את התחושה שאתה מתקדם אך תמיד נשאר במקום, את הניסיון להגיע למישהו שתמיד רחוק ממך.

הרעיון לבנות את המופע כך נובע מהאופן שבו הדס חיה את הסיפור שלה: אביה הביולוגי מעולם לא היה חלק מחייה, והחסך הזה מלווה אותה עד היום. הבחירה להיפגש דווקא עם גברים מבוגרים, כאלה שיכולים להיתפס כדמויות אב חלופיות, יוצרת שיח שהוא בעת ובעונה אחת תרפויטי ואמנותי.

מסע אישי שהופך למראה חברתית

הצופה פוגש, דרך עיניה של נוימן, רצף של גברים מבוגרים, רגישים וקשוחים, מצחיקים ומביכים. כל אחד מהם הופך לשבריר של דמות אב פוטנציאלית, למראה שמולידה מחשבה על מה חסר בחיים שלנו. כאן טמון הכוח של היצירה: היא לא נשארת רק סיפור פרטי על יוצרת אחת, אלא מצליחה להציף שאלות רחבות יותר על משפחה, על הורות, על גבריות ועל היעדר.

לכל אחד מהם היא מספרת על האב שלא רצה איתה קשר, והיא בוחנת את התגובות. אחד הקשרים היותר חזקים נוצרו עם גדעון, הגבר הראשון שהיא שוחחה עמו ואף ביקרה בביתו, פעמיים. גבריאל הדמנטי עשה רושם חם ונעים, אך בביקור השני הסתברה לה האמת, כשנתן לה לשוחח עם בתו, שניתקה אתו את הקשר לארבעים שנה. כך אנו מבינים, שכל דבר ואדם הוא רב ממדי, ולא תמיד הממד עליו מסתכלים הוא כל הסיפור.

הרגעים האינטימיים ביותר במופע מגיעים כשהיא לא מסתפקת בשאלות לגברים מהרחוב, אלא משתפת גם את אמה ואת אחיה התאום. ברגעים אלו מתגלה הקושי במלואו, לא רק החסר של דמות האב, אלא גם הדרכים שבהן המשפחה מנסה להמשיך הלאה עם הפצע הזה.

חשיפה שאין בה סגירה

המופע אינו מוביל ל"סוף טוב" במובן הקלאסי. גם כאשר נוימן בוחרת לגלות לנו את מה שקרה בסוף המסע שלה, ולא נעשה כאן לספוילר, התחושה היא של דחייה מחודשת, לא של פיוס. נדמה שהיא עצמה עדיין נמצאת בתוך התהליך, והבמה היא חלק מהמסע הזה, לא נקודת הסיום שלו.

דווקא כאן טמון יופיו של המופע. הוא מזכיר לנו שלא כל סיפור מסתיים, ושלעיתים עצם החיפוש, השאלות, ההליכה, המפגשים, הוא המשמעות עצמה.

שפה אמנותית שלמה

מעבר לסיפור האישי, "100 גברים" הוא מופע שבנוי בקפידה: התאורה מלווה את השינוי בין רגעים קלילים לרגעים כואבים, המוזיקה נעה בין אופטימיות מתעתעת למתח רגשי, וההליכה הבלתי פוסקת יוצרת מקצב קבוע שהופך לפסקול פנימי של החיפוש. החיבור בין המסך לבמה, בין הווידאו הדוקומנטרי לבין הנוכחות החיה, מחזק את המתח שבין מה שקורה "שם" למה שקורה "כאן ועכשיו".

בין הדס לבין הקהל

החוזקה הגדולה של הדס היא ביכולת שלה להפוך את הקהל לחלק מהתהליך שלה. היא לא מטיפה ולא מבקשת רחמים; היא פשוט מזמינה אותנו להצטרף אליה להליכה, לצפות באנשים שהיא פוגשת, ולהרהר בחיים שלנו תוך כדי. עבורי, כצופה, היה זה רגע שבו הפצע האישי שלה הפך למראה של החברה כולה: מי הם האבות שלנו, איך אנחנו מתמודדים עם היעדר, ומה אנחנו בוחרים לראות כשאנחנו פוגשים אחרים בדרך.

הדס מועמדת על המופע הזה לפרס קיפוד הזהב על ההצגה הטובה ביותר.

בשורה התחתונה:

"100 גברים" מתאים במיוחד לצופים שאוהבים מופעים שמערבים בין אישי לקולקטיבי, בין קומדיה למתח רגשי, ומוכנים להיחשף יחד עם היוצרת. יש כאן מופע אחר, שונה. מדובר במסע שמזמין לחשוב, להרגיש, ולשאול שאלות על חיים, משפחה ואהבה.

יוצרת ופרפורמרית – הדס נוימן
כוריאוגרפיה ודרמטורגיה – אוריין מיכאלי
צילום, בימוי ועריכת וידאו – הדס נוימן
עריכת פסקול – יורי פרמינקו
עיצוב תאורה – רותם אלרואי
ייעוץ אמנותי – מיכל ועאקנין, איתי מאוטנר

צילומים לכתבה זאת:

סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

תיאטרון הבית – ארכיון מוסיף המון – 100 גברים // 21 באפריל