אוקטובר 12, 2025
הטקס המרכזי לזכר הנרצחים והחטופים באירועי 7 באוקטובר התקיים אמש (7.10) בפארק הירקון, בהשתתפות כ־30,000 איש. את הטקס ארגנה עמותת 'קומו' על שם יונתן שמריז, החטוף שנהרג מאש כוחותינו.
זה היה אחד האירועים המרגשים בו נכחתי. הארגון היה למופת. לא הורגש דוחק או עומס. סדר הדברים גם הוא נגע אל הלב. הנופלים, החטופים, אלה ששבו מעזה ואלה שלא, האמנים המוכשרים של ישראל שביצעו את שיריהם בצורה מרגשת. והמעמד. השבעה באוקטובר, שנתיים ליום המזוויע ההוא.
האירוע נפתח בדקת דומיה בסדר מופתי, כשבאוויר נשאה נגינת הכינור של אגם ברגר, שחזרה מן השבי, והציבור שותף ברגעים של כאב וזיכרון. “על הדרך היורדת מן הכפר ישמעו עוד בוודאי צעדי ועקבותי, ואמי עוד קוראת לי בקולה,” נשמעה השירה.
צחי הלוי הנחה את הערב יחד עם אשירה גרינברג, אשתו של תומר גרינברג ז"ל, והזכיר את האבידות הקשות של העם: “איך איבדנו כל כך הרבה חיים, תוכניות לעתיד, אהבות שלא נרקמו. חלפו שנתיים, מי היה מאמין. ממשיכים ללוות לבית קברות, ממשיכים לחפש מילים מנחמות — ושותקים ומחבקים.”
אשירה גרינברג סיפרה על בעלה סא"ל תומר גרינברג שנהרג בעזה, חיברה את החוויה האישית לזיכרון הקולקטיבי: “מה עושים כשכל מה שנותר לחבק הוא תמונה? מחבקים את כולם. אתם לא לבד. אנחנו איתכם.”
הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו, אמר קדיש, והדגיש את הנוכחות ההורית תמידית: “אבא כאן לתמיד.”
במהלך הערב צחי הלוי ציין את גבורה הלוחמים והלוחמות, ובראשם טל איילון וכיתת הכוננות של כפר עזה, שהצילו באותו יום אלפי נפשות. אשתו של טל סיפרה בכאב: “6:29 — יצאת, פיקדת, הצלת חיים גם בקיבוץ השכן… ונפלת. איך זה ייתכן?”
החטוף שחזר, עומר שם טוב, סיפר את סיפורו האישי: “האור בצורת אורי דנינו, ששב להציל את מאיה, איתי ואותי, נרצח אחרי 11 חודשים בשבי. לי חיכה גורל אחר, אחרי 505 ימים זכיתי לחזור הביתה.” לצד סיפורים אלה, עדיין 48 חטופים לא שבו, והמסר המרכזי היה חיובי: “האחדות, האכפתיות, הניצוץ האנושי. תודה לגיבורים שנלחמו ולא שבו, ללוחמים והלוחמות ששומרים עלינו גם היום.”
אמהות החטופים, ויקי כהן וענת אנגרסט, סיפרו על ילדיהן ועל תחנות חייהם — הגיוס, חיוך עם מדים, גאווה ושליחות, החג האחרון יחד, והפחד בעת החטיפה. “אבל אני לא מוותרת. עם שלם לא מוותר. עם שלם נלחם,” אמרו.
הטקס הציג גם את ממדי האסון: 361 אזרחים נרצחו במסיבות הנובה, יותר מ־12,000 לובשי מדים מוגדרים כפוסט־טראומטיים, 76 אזרחים זרים נרצחו ו־4 עדיין מוחזקים בעזה. “לב שבור. מאחורי הסטטיסטיקות יש אנשים שקרובים לנו. נושיט יד, נקשיב. הפצועים השקופים. לאלה שלא מצליחים לחזור לעצמם אני אומר, יש מי שיקשיב, פנו לקו חירום לסיוע נפשי,” אמר צחי הלוי.
בין רגעי השירה והחיזוק, האמנים המובילים בישראל עלו על הבמה: ברי סחרוף ביצע את “משהו חזק בלב”, ריקי גל עם “אסור לקטוף את פרחי הגן”, שירי מימון את “השקט שנגמר”, עדן רפאל את “I'm Coming Home” עם פנייה באנגלית לקהל הבינלאומי, ירדנה ארזי את “בואי אמא” עם האמהות של החטופים שעדיין לא חזרו, ענת אנגרסט וויקי כהן -“הבית”, נועם קליינשטיין את “כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים”, שלמה ארצי את “אתה בא וחוזר אלי”, ושלום חנוך במופע מרגש נוסף. ציטוטים מתוך שירים כללו: “אין לי ארץ אחרת. אי אפשר לשקר את הלב.”
בין רגעי השירה, הועלו זכרונות כואבים: גלית חן, אמא שכולה מקיבוץ ניר עוז, סיפרה על בתה נויה שנרצחה בגיל 13: “הקיבוץ הפך לשדה קטל. הפכתי לאמא שכולה ובת יתומה… אני רוצה לדמיין אתכן תומכות זו בזו.” היא הדגישה: “לא עוד אמהות שכולות, לא עוד ילדים מתים. בשם אלה שאיבדו הכל. אנחנו לא רוצים נקמה, רוצים תיקון. למצוא תקווה, לנצח את השנאה ולהתחבר לחמלה.”
אשירה גרינברג הדגישה את תרומת מתנדבים ומנגנוני החסד: “זקא, זיהוי והבאה לקבר ישראל עשו ימים כלילות. לכל אותם מתנדבים — עשיתם חסד.”
הטקס הסתיים בשירת “התקווה”, אותה שרו בני משפחות החטופים, סיום מרגש של ערב מלא כאב, זיכרון, גבורה ותקווה לחזרה הביתה של החטופים והניצולים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©