פריקואל וסיקואל יורשים כת בתמונע

פריקואל וסיקואל יורשים כת – פרודיה על כתות, אמונה, והישראליות שלנו

יש הצגות שבשקט־בשקט מצליחות להיכנס מתחת לעור, לא דרך פאתוס או מלודרמה, אלא דרך צחוק מתמשך, עקיצות חכמות ומראה עקומה שמוצבת מול החברה הישראלית. 'פריקואל וסיקואל יורשים כת', הצגתה החדשה של אנסמבל קבוצת עבודה בבימויו של בן סגרסקי, היא בדיוק מהסוג הזה: סאטירה חכמה, מקברית לעיתים, שמצליחה בו־זמנית להצחיק, לערער ולגרום לנו לחשוב על מי שאנחנו כחברה. המחזאים, בן סגרסקי ויובל שטיינברג, הפליאו במשחקי המילים והרעיונות ויצרו לנו הצגה שמפעילה את המוח וגם כמה חושים.

כל הצגה של קבוצת עבודה היא משהו אחר, כראוי לפרינג' אמיתי. הצגות שמפתיעות בטוויסטים שלהן, כמו הפצוע הישראלי, הפצוע הישראלי, קבוצת עבודה, בתמונע – בילוי נעים חותרות תחת אמונות ו'אמיתות', לא סוף העולם בתמונע – בילוי נעים ומגרות את החשיבה, נס ציונה המחזמר, אנסמבל קבוצת עבודה, תמונע – בילוי נעים גורמות לה להתמתח קצת מעבר למוכר.

בין קומי לטרגי

השמות עצמם 'פריקואל וסיקואל' נשמע תחילה כמו משחק מילים מופרך, אבל מהר מאוד מתגלה כאלגוריה מתוחכמת: שני הבנים, יורשיה של המנהיגה הכריזמטית שושנת, מייצגים את הדור שנשאר להתמודד עם שברי האידיאולוגיות של האם הגדולה, הדמות האייקונית שסביב אמונתה נבנה כל המערך הכתתי. היא מתה בדרך שהיא עצמה לא הייתה יכולה להמציא טוב ממנה: היא נתפסה במאוורר תעשייתי, עד כמה שזה נלעג לאור האמונה שלה בחיים 'נגד מזגנים ובעד מאווררים'.

המוות האבסורדי הזה הוא נקודת הפתיחה של המחזה, והוא מהווה גם מפתח להבנתו. כאן נולדת פרודיה מרירה על המנהיגים ה'גדולים', הפוליטיים, הרוחניים או התרבותיים, שמקימים סביבם מערכות אמונה טוטאליות, המגלמות צדק מוחלט אך גם עיוורון מוחלט. סגרסקי, בבימוי מדויק ואינטליגנטי, מצליח להוליך את הצופים בין הצחוק להלם, בין הקומי לטרגי, מבלי ליפול לאף אחד מהם לגמרי.

דוקו על דוקו

הבנים של שושנת, פריקואל וסיקואל, ניצבים מול שוקת שבורה. האחד רואה עצמו כיורש טבעי של הכת, זה שימשיך את דרכה של האם, גם אם כבר אין דרך כזו באמת. השני, הדחוי, מבקש להתרחק מהכול, לברוח מהאבסורד ולבנות לעצמו זהות חדשה. הם לא רק שני בנים שמתווכחים על ירושה, הם שני צדדים בנפשו של דור שלם שמנסה להבין איך ממשיכים אחרי קריסת אמונות ישנות.

לתוך העולם הזה נכנסות שתי דמויות חדשות, תמר ונעמה, שתי בחורות צעירות שמגיעות כדי לצלם סרט דוקומנטרי על הכת עבור פסטיבל 'דוקאביב'. תמר, הבמאית השאפתנית אך בעלת הבטחון העצמי הבעייתי, נמשכת לפריקוויל, הממשיך המסור של האם, בעוד המקליטה שלה נשבית בקסמו של סיקוויל, הבן הבורח. יש כאן שימוש בשתי הנשים כדי להאיר מראה כפולה: מצד אחד, הן מייצגות את הדור הצעיר שמביט בסקרנות ובאירוניה על תופעות רוחניות מהעבר; מצד שני, הן עצמן נשאבות פנימה, כי גם הצופים מן הצד, כך מסתבר, צמאים לאמונה, או לפחות לסיפור שאפשר להאמין בו. שני הבחורים, וגם שתי הבחורות, משחקים היטב, למרות הפארודיה הם מצליחים להעביר מסרים אמינים.

רבדים של אירוניה

כאן נוצר אחד המהלכים היפים במחזה: הגבול בין תיעוד למציאות מיטשטש. הסרט שהן מצלמות מתחיל לחיות חיים משלו, והמערכת היחידה שנותרת 'אמיתית' היא זו שבין בני האדם, בין האחים לנשים, בין כל אחת ואחד לבין האמונה האישית שלו.

אבל אל תטעו לחשוב שמדובר בדרמה פילוסופית כבדה. 'פריקואל וסיקואל יורשים כת' הוא בראש ובראשונה חגיגה תיאטרונית של הומור פרוע, פרפורמנס מבריק וקריצות תרבותיות בלתי פוסקות. יש כאן טקסט שמודע לעצמו, שמדבר על עצמו, שמזכיר מדי פעם את עצם מעשה התיאטרון, ובכך יוצר רובד נוסף של אירוניה, כאילו גם ההצגה עצמה היא סוג של כת.

שפה בימתית

הסגנון של קבוצת העבודה, כפי שהתרגלנו אליו בהפקותיה האחרונות, נשען על דיאלוגים מהירים, פיזיות מדויקת, עבודה קולקטיבית של שחקנים שיודעים לנווט היטב בין גרוטסקה לריאליזם. המחזאים מצליחים לאחד את האלמנטים לכדי שפה בימתית קוהרנטית שמחזיקה את הצופה מרותק גם כשהעלילה עצמה גולשת למחוזות ההזיה.

בין צחוק לרצינות, המחזה מעלה שאלות כואבות על אמונה, הנהגה, כוח ומוסר. האם יש בכלל דרך להאמין במשהו בעולם שבו הכול הופך למוצר, לתוכן, לכתבה, לסרט דוקומנטרי? האם כל אמונה דינה להפוך לפולחן אישיות? והאם אנחנו, הצופים, באמת כל כך שונים מהמקומיים בכת של שושנת?

כל אחד והסיפור שלו

כי מתחת לכל ההומור והפרודיה, מסתתרת כאן ביקורת ישראלית נוקבת. 'פריקואל וסיקואל' מצביע בעדינות אך בנחישות על הנטייה המקומית להפוך כל רעיון ל'מחנה', כל אידיאולוגיה ל'צד', כל אדם למנהיג או למאמין. בעידן שבו כל אחד בטוח שהוא מחזיק באמת, ההצגה הזאת מבקשת להזכיר לנו שהאמת, כמו המאוורר ההוא, מסוגלת גם לטחון אותנו מבפנים.

השיא הדרמטי מגיע לקראת הסוף, כאשר דמותה של שושנת  האם הגדולה, שבה אל הבמה, במין סצנה הזויה־פיוטית, חצי חזון חצי חלום. היא מתייצבת מול בנה ואומרת, בקולה של גילת אנקורי, את המשפט שהופך לרגע של חסד נדיר:
“אתה צריך לספר לעצמך את הסיפור שאתה יכול לחיות איתו.”

זו לא רק שורה יפה. זו אולי אחת ההגדרות המדויקות ביותר של החיים עצמם. כל אחד מאיתנו, אומרת ההצגה, נזקק לסיפור כזה, סיפור שייתן משמעות לחייו, גם אם הוא לא 'אמיתי' במובן העובדתי. אולי כל בני האדם חיים בתוך כת כלשהי, כת של רעיונות, של השקפות, של אמונות אישיות  ואולי הדרך היחידה לשרוד היא לדעת לבחור את הסיפור שלך, זה שאפשר להמשיך איתו הלאה.

גלובלי ולוקאלי

ובמובן הזה, 'פריקואל וסיקואל יורשים כת' חורג הרבה מעבר לעלילה שלו. זו הצגה שמדברת עלינו – על החברה הישראלית, השסועה והלוהטת, שבה כל ויכוח פוליטי, תרבותי או חברתי הופך מהר מאוד למאבק קיומי, כמעט דתי. היא צוחקת עלינו, אבל גם מרחמת עלינו; לועגת, אבל באהבה.

במבט רחב יותר, אפשר לראות במחזה גם תגובה לתרבות הגלובלית, זו שמייצרת כתות חדשות מדי יום: כתות של בריאות, של תודעה, של רשתות חברתיות, של דימוי עצמי. אפילו שמות האחים, פריקואל וסיקואל, מהדהדים את השפה הדיגיטלית, שבה כל דבר הוא רק הקדמה למשהו אחר או המשך למשהו קודם, ואף פעם לא שלם בפני עצמו.

תנועה, עיצוב ואורות

הבימוי של סגרסקי מתנהל בדיוק באיזון הזה, בין הומור שחור לרגעים של פיוט. בין איכות הסביבה לדינוזאורים מפלסטיק.

התנועה הבימתית מוקפדת אך חופשית, השחקנים נעים בין סצנות כמו בלהקת פולחן מתוזמרת היטב, והעיצוב, כמו של אוהל מבדים רכים ובהירים, עם מזגן שמפיק אורות, הוא  על אף פשטותו, יוצר עולם שלם שנע בין מציאות להזיה.

הרגעים שבהם ההצגה מתפרקת לכאוס מבוקר הם מהחזקים שבה. שם נחשפת היכולת של קבוצת העבודה להשתמש באבסורד לא ככלי לבריחה, אלא דווקא כהתבוננות מדויקת במציאות. זה לא 'תיאטרון של טירוף' אלא תיאטרון של מודעות, מודעות לכך שהעולם שסביבנו כבר הפך בעצמו למחזה.

ובסוף, אחרי כל הצחוק, המוזיקה, הסצנות והדמויות הפרועות, נשארת תחושה של חמלה. חמלה כלפי הדמויות, כלפי החברה, ואולי גם כלפי עצמנו. 'פריקואל וסיקואל יורשים כת' לא מטיפה, לא מצביעה באצבע מאשימה, אלא באופן פארודי אפילו חומלת.

אולי זה גם סוד ההצלחה של המחזה: הוא מצליח להיות פוליטי מבלי להיות דידקטי, אינטלקטואלי מבלי להיות יומרני, ובעיקר – אנושי, מאוד אנושי.

בשורה התחתונה

ובסוף ההצגה, כשהמסך יורד והמאווררים שוככים, נותרת התחושה שהסיפור הזה, כמו שאמרה שושנת, הוא הסיפור שגם אנחנו יכולים לחיות איתו.
וכמו כל סיפור טוב, גם הוא מתחיל בפרודיה ונגמר בסוג של אמת.

הפקה: קבוצת עבודה
בבימויו של בן סגרסקי ויובל שטיינברג
דרמטורגיה וניהול אמנותי: יגאל זקס
תפאורה: גל רוזנמן
תלבושות: דפנה פרץ
תאורה: יעקב סליב
מוזיקה: נעמה רדלר
עוזר במאי: עדי חושן

שחקנים:

יוסי ירום

תמיר גינזבורג

מאשה שמוליאן

מעין אור

קול: גילת אנקורי

צילומי סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

קבוצת עבודה | פריקואל וסיקואל יורשים כת