דיאן קיטון. לזכרה.

דיאן קיטון היתה אחת מהשחקניות הייחודיות והמרתקות ביותר שידעה הוליווד,  עם קריירה עשירה, מרובת שכבות ורבת גוונים.

קיטון היתה מהנשים הבולטות ביותר על מסכי הקולנוע האמריקני במשך חמישה עשורים. קיטון הצטרפה לפנתיאון של אגדות מסך, לצידה של מריל סטריפ, שנחשבת אצלי כמלכה האם של המשחק הדרמטי,  אך היא תמיד הייתה המקורית, זו שלא הולכת בתלם. זו שבחרה לעצמה את הדרך, גם כשהיא לא הייתה הדרך הקלה.

הפריצה הגדולה: קולנוע שנות השבעים

דיאן קיטון הגיחה לתודעה האמריקנית בשנות השבעים, תקופה פורצת דרך בקולנוע האמריקני, עשור של במאים רדיקליים, קולנוע אינטימי וחברתי, ודמויות נשיות שהחלו לקבל נפח מורכב יותר.

היא הייתה אז צעירה עם קול מעט מהסס, מבט אירוני וקסם משונה, כמעט א-קונבנציונלי. השילוב בין פגיעות לאינטליגנציה ריגש את הצופים. את הופעתה הראשונה המשמעותית עשתה בסרטים של וודי אלן, שאיתו גם ניהלה מערכת יחסים זוגית בתחילת דרכה.

ב-1977 היא התפוצצה על המסך עם דמותה הבלתי נשכחת של אנני הול בהרומן שלי עם אנני, סרט ששינה את פני הקומדיה הרומנטית לנצח. עם כובע הפדורה, העניבה הגברית, החיוך הרך והקול הצחקני שלה, קיטון העניקה לעולם דמות נשית חכמה, עצמאית, מצחיקה ומעט שבירה. אנני הול לא הייתה רק תפקיד. היא הייתה תופעה תרבותית. הסרט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, והיא עצמה זכתה בפרס האוסקר לשחקנית ראשית.

בין קלילות לעומק רגשי

קיטון מעולם לא הסתפקה בהיותה "מוזה של וודי אלן". כבר בסוף שנות השבעים הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עוצמתית. היא גילמה את קיי אדמס-קורליאונה בסאגת המאפיה האפית הסנדק והסנדק 2, תפקיד שדרכו חשפה יכולת אדירה לשדר מורכבות רגשית, אהבה ופחד, עוצמה לצד פגיעות. היא הייתה לא רק האישה של הגיבור, היא הייתה עדה מוסרית לתהליך ההידרדרות שלו, עוגן של מציאות בעולם אלים ואפל.

באותן שנים גם לקחה סיכונים מקצועיים לא מבוטלים. אחד הסרטים המרשימים ביותר בקריירה שלה, מבחינתי, גם אם לא המפורסם מכולם, הוא 'מחפשת את מר גודבאר' מ-1977. שם גילמה מורה צעירה, חיננית לכאורה, שחייה הכפולים בין עולם יומיומי רגוע לבין לילות של חיפוש אחר ריגוש, הפכו לדיוקן מצמרר של נשיות אמריקנית חופשית אך בודדה. זה היה תפקיד שחייב ממנה אומץ נדיר. הסרט נחשב אז נועז ואף שנויות במחלוקת, אך ביצועיה של קיטון הוגדרו על ידי מבקרים רבים כאחד הרגעים הגדולים של משחק נשי בשנות השבעים.

סמל של סגנון ואלגנטיות לא שגרתית

דיאן קיטון הייתה הרבה מעבר לשחקנית מוכשרת. היא הפכה לאייקון אופנה, לא בגלל תלבושות נוצצות או מראה סקסי, אלא בזכות סגנון ייחודי שכולו שלה: חליפות גבריות, שכבות, מגבעות, לבן, שחור, אפור. זה היה סגנון ששלח מסר: 'אני לא חייבת להיראות כמו שכולם מצפים שאישה תיראה כדי להיות מהממת'. בכך פתחה דלת לנשים רבות לבטא את עצמן אחרת. היא הייתה מקור השראה עבור דורות של נשים, לא רק שחקניות.

במהלך שנות השמונים והתשעים המשיכה קיטון לבחור תפקידים המשלבים עומק עם קלילות. היא לא פחדה להתבגר על המסך, להפך. בניגוד לשחקניות רבות שהודרו מתפקידים מרכזיים עם השנים, קיטון נשארה נוכחת גם בעשורים מאוחרים יותר, כשהיא מביאה עמה שילוב נדיר של הומור, חכמה ואנושיות.

הקאמבק של שנות האלפיים

בגיל שבו רבות מחברותיה למקצוע נדחקו לשוליים, קיטון פרחה שוב, הפעם ככוכבת קומדיות רומנטיות לקהל בוגר יותר. במשהו צריך לקרות (2003) לצד ג'ק ניקולסון, גילמה אישה בת חמישים פלוס שנאבקת בין פחד מאהבה לבין השתוקקות לחיים מלאים. הסרט היה להצלחה עצומה, והיא זכתה למועמדות נוספת לאוסקר. המונולוג שלה מול ניקולסון, כשהיא בוכה, צוחקת ומתרסקת באותו הזמן, הפך לסצנה בלתי נשכחת שמגלמת את גאונות המשחק שלה: בלי טריקים, בלי פאתוס, פשוט אמת.

בהמשך הופיעה בעוד שורה של סרטים קלילים יותר, אבל תמיד עם אותה נוכחות ממכרת, אנרגיה שמשלבת אינטליגנציה, שובבות, חום ואי-נוחות קלה שמזכירה לכל צופה: זו אישה אמיתית, לא אידיאל הוליוודי מצופה לכה.

החיים שמעבר למצלמה

דיאן קיטון גם ביימה, הפיקה וכתבה. היא הייתה סופרת של ספרי עיצוב ואדריכלות, צלמת מוכשרת, ואישה עם חוש הומור עצמי משובח. היא אימצה שני ילדים בגיל מבוגר,  ודיברה בגלוי על כך שאהבה את חייה כפי שבחרה אותם: בלי נישואין, בלי לעמוד בציפיות של החברה. היא הייתה נאמנה לעצמה, וזו אולי הסיבה שהקהל אהב אותה כל כך. היא גילמה את הדמויות שלה באותה יושרה שבה חיה את חייה.

מורשת נשית יוצאת דופן

קשה לתמצת קריירה של למעלה מחמישה עשורים בכמה פסקאות. דיאן קיטון לא הייתה כוכבת במובן המסורתי של המילה. היא לא הציגה את דמות "האישה המושלמת" — היא הציגה את דמות האישה האנושית. פגומה, צוחקת, פוחדת, חזקה, חכמה, מגוחכת לפעמים ומרגשת עד דמעות. היא נתנה מקום לכל הרגשות האלה יחד — לא על ידי דרמות גדולות בלבד, אלא בעיקר דרך רגעים קטנים של אמת.

בין אם זו אנני הול המשוחררת, קיי קורליאונה הנסערת, או תרזה דאן האבודה ב“מר גודבאר” — דיאן קיטון חרטה את דמותה בלב ההיסטוריה הקולנועית. כל דמות שלה השאירה אחריה עקבה: של כנות, של חום, של ייחודיות שלא ניתנת לשכפול.

קיטון הייתה מאלה שלא ניסו לרצות, לא חיפשו להיות צעירות לנצח, לא ניסו להיכנס לתבניות. היא פשוט הייתה היא.

מורשתה תישאר חיה לא רק בסרטים שיצרה, אלא גם באופן שבו השפיעה על הדרך שבה נשים מוצגות בקולנוע. היא פתחה דלתות, שברה מוסכמות, והוכיחה שאפשר להיות גם מצחיקה וגם עמוקה, גם קלילה וגם רצינית.

יהי זכרה ברוך.