חזיתות בתיאטרון הבית

חזיתות – כששדה הקרב עובר אל תוך הבית

גילוי נאות: שחר ברקוביץ ואני עבדנו יחד בעבר כמבקרות תיאטרון.
הערב, כשצפיתי בהצגה 'חזיתות' שכתבה וביימה ברקוביץ בתיאטרון הבית, היה ברור לי שאני רואה יצירה שנולדה ממקום כואב, אמיתי, כמעט בלתי נסבל. זו לא רק הצגה על מלחמה, זו הצגה על החיים בעורף, על חרדה, על אהבה שמנסה לשרוד כשהכול מתפרק.

ברקוביץ, שהייתה בעצמה בת זוג לחייל ששירת במילואים בתקופת המלחמה, כתבה את 'חזיתות' מתוך החוויה האישית של חוסר הוודאות, המתח, ההמתנה האינסופית, והדרכים המוזרות שבהן הגוף והנפש מנסים לשרוד. היא מתארת בכנות את הכאב ואת המאמץ להחזיק את בן הזוג בבית, בדרכים מוזרות, כאילו היא באמת מסוגלת לכלוא אותו, או כאילו מאמציה באמת מסוגלים להגן עליו מפני המציאות.

החזית שבעורף

ההצגה פונה לא רק למי שחיו לצד לוחם או לוחמת, אלא לכל מי שחוו את המלחמה מהצד השני של המסך. זהו הצד הפחות מדובר, זה של ההמתנה של אלה שנשארו בעורף, בין אם מדובר באימהות, בנות זוג, חברים או אחים . ברקוביץ מצליחה לתפוס את הניואנסים הקטנים של פחד ושל תקווה, את הניסיון לנהל שגרה בעולם שבו שום דבר כבר לא רגיל

השפה הבימתית – גוף, תנועה וקול

הבחירה לשלב בין תיאטרון דיבורי לתנועה היא אחת מנקודות החוזקה של 'חזיתות'. הגוף משמש כאן לא רק ככלי ביטוי אלא כעדות, כלי שמספר את מה שהמילים לא מצליחות להכיל.
הרגעים הפיזיים בהצגה אינם תוספת אסתטית בלבד; הם חלק אינטגרלי מהשפה הדרמטית.
השחקנים מיכל טופורק ומתן כהן מצליחים לתרגם את המתח, הכאב והגעגוע לתנועה מדויקת ורגישה. הם נעים זה סביב זה, לעיתים מתרחקים, לעיתים נצמדים, כאילו מנסים למדוד מחדש את המרחב שביניהם אחרי שהמלחמה פירקה אותו.

מכונת הקפה, אביזר כמעט יומיומי, הופכת לאחד הסמלים החזקים בהצגה. היא משמשת לסירוגין כחפץ ביתי, כמטפורה לשגרה מתפרקת, וכמקור של 'עשן קרב' חם, חונק, מוכר מדי.

בימוי חכם, אינטימי ומדויק

ברקוביץ מצליחה לביים את עצמה מבחוץ, בעדינות אך בביטחון. אין כאן דרמה גדולה במובן הקלאסי, אלא תיאטרון של פרטים קטנים: שתיקות, מבטים, קולות נשימה. היא בוחרת להציג את המלחמה לא דרך הפיצוצים, אלא דרך הסדקים הזעירים שביחסים.

הליווי האמנותי של ג’ייסון דנינו הולט מעניק למופע קצב מהוקצע אך לא מלאכותי. התאורה של רותם אלרואי מדויקת ומדברת בשפה משל עצמה, לפעמים כתם אור בודד, לפעמים הבהוב מתכתי שמזכיר פלש חדשותי.
הבמה של אלונה רודנב פשוטה אך עשירה במשמעויות, מעוצבת בקווים נקיים שמאפשרים לתנועה ולשחקנים למלא את החלל.

חוויה רגשית חזקה, גם בלי סנטימנטליות

מה שמרשים במיוחד הוא ש'חזיתות' מצליחה לרגש בלי ליפול למלכודת של רחמים עצמיים. הכאב נוכח, אבל מאוזן בתחושת חמלה ובחיפוש אמיתי אחרי נחמה.
יש רגעים של יופי בתוך השבר, חיוך קטן, מגע מקרי, כוס קפה רותחת, שמהם נבנה עולם חדש.

זהו תיאטרון אינטימי, לא מתנצל, שמבקש מהצופה להישיר מבט אל תוך המקומות הכי רגישים.

בשורה התחתונה:

'חזיתות' היא אחת מאותן הצגות שנכתבות מבפנים, מתוך צורך עמוק להבין, לא רק להסביר. היא לא מתיימרת לספר את הסיפור הלאומי הגדול, אלא פשוט להראות את מה שנשאר מאחור כשהחזית מתערבבת בכל וסוחפת את הבית, את הגוף, את הלב. זוהי יצירה אמיצה, אנושית ואקטואלית.

יצירה, כתיבה ובימוי: שחר ברקוביץ

בשותפות: גלעד חן

משחק: מיכל טופורק, מתן כהן

ליווי אמנותי: ג’ייסון דנינו הולט

ייעוץ תנועתי: מרינה בלטוב גראס

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב

עיצוב תאורה: רותם אלרואי

צילום: אביבה רוזן

⭐⭐⭐⭐ ☆

8.5 בסולם אביבה

לפרטים ומועדים נוספים:

חזיתות // 12 בנובמבר