ערה! הצגה חדשה ומעוררת בתיאטרון רמת גן

יעל פרימר סביר פורשת את חייה על הבמה במופע אישי, אנרגטי ומצחיק

יעל פרימר סביר חוגגת את הבכורה למופע החדש שלה בתיאטרון רמת גן באווירה של שפע. אחרי קבלת הפנים, היא נכנסת לבמה,  למופע שלה, ערה! והיא ספק משחקת, ספק מביאה את עצמה. היא פשוט עומדת שם כמו שהיא. אישה מצחיקה, חדה, נוגעת, כואבת, מלאה באנרגיה מתפרצת. אישה שמזמינה את הקהל למסע אינטימי דרך כל מה שמרכיב את החיים שלנו כאן ועכשיו. זהו מופע שהוא גם סטנדאפ, גם תיאטרון, גם וידוי וגם, ואולי בעיקר, בקשה לאהבה. שכל מה שעברנו בשנים האחרונות, מגיפה ומלחמה, לחצים ואזעקות, כל אלה הגיע הזמן שיעברו מהעולם, ועם או בלי מרשם מהפסיכולוגית, נגיע לעידן טוב יותר.

במובן מסוים זה מופע שאפשר להגדירו כטרגדיה קומית מוסיקלית, אך ההגדרה מצמצמת. מדובר בחוויה תיאטרונית שהיא שונה, בועטת למציאות בפרצוף, אבל בצורה מאוד אסתטית. התיאטרון שלה הוא מקום שבו הגוף, המילים, הזיכרונות והפחדים הם החומר עצמו. זה תיאטרון שמבוסס על נוכחות. לעיתים קצת קולנית, לעיתים מעצבנת, אבל חיה ותוססת.

בין הצקות בילדות לבין יצירה בוגרת שמבינה את הלב האנושי

יעל פרימר סביר היא בוגרת בית צבי, מוסד שהכשיר אינספור שחקנים ישראלים. כבר שנים שהיא מתעסקת בנושאים חברתיים, ובמיוחד באלו שקשורים לילדות. היא עצמה סיפרה לא פעם שסבלה מהצקות וחרמות בילדות. אלו חוויות שמותירות סימנים עמוקים, ונדמה שהן אלה שמניעות את המנוע הרגשי שלה במידה רבה גם כיום. הן מעניקות לה רגישות יתר שהיא הופכת לכלי עבודה.

המופע נפתח בנסיעה במונית שמסבירה את כל המדינה

אין דרך יפה מזו לפתוח מופע. נהג מונית שמסיע אותה לתיאטרון רמת גן. הוא זמר חובב לא מוכשר במיוחד, אך בעל ביטחון עצמי מפליא. הוא הטיפוס שמנהל את העולם מתא המונית, ודרכו יעל מציירת דיוקן ישראלי מדויק. הוא מייצג את כל מי שמאמין שהעולם נמדד לפי מדד החשיפה. אם הוא לא מכיר אותך את לא קיימת. ואם את לא מפורסמת את לא באמת מוצלחת.

האינטראקציה ביניהם משעשעת כל כך משום שהיא אמיתית. כולם נסעו פעם עם נהג כזה. כולם ישבו בזוגיות כפויה של כמה רגעים עם אדם שמתעקש להגדיר אותך עוד לפני שאת פותחת את הפה, ויעל, בניגוד לאדם אחר שהיה מתכווץ או מתעצבן, יודעת לתעל את המפגש לכדי רגע בימתי.

המעניין הוא שלמרות הפערים, הם נפרדים בסוף כידידים. אולי משום שיעל יודעת לראות אנשים מעבר לציניות שלהם. אולי משום שהיא מבינה שכל אדם רוצה להרגיש שמקשיבים לו לרגע. אולי משום שבאמת יש בה חמלה אמיתית.

החניה ברמת גן כאנקדוטה תרבותית

אין תל אביבי או רמת גני שאינו מכיר את סיוט החניה. יעל עושה מזה קטע קומי משובח. זה מצחיק משום שזה כל כך פשוט וכל כך נכון.  כשאני יושבת בקהל אני צוחקת, מפני שזה מה שקרה לנו לפני המופע. גם אנחנו סבלנו מחיפוש חניה. דווקא הפרט הקטן הזה הופך אותנו לחלק מהיצירה. זה הרגע שבו הצופה כבר לא צופה. הוא שותף.

קונספירציות, קורונה ומציאות שמערערת את הנפש

מכאן המופע עובר לנושא מורכב יותר. תיאוריות קונספירציה. בשנים האחרונות הן התפשטו בקצב מסחרר.  תקופת הקורונה הציפה כל כך הרבה פחדים וחרדות עד שהעולם נהיה קרקע פוריה לעלילות מוזרות. יעל נוגעת בזה ומהדהדת תיאוריות קונספירטיביות שאני חובבת פחות. מאז הקורונה ועד היום תיאוריות של קונספירציה מתרבות בחברה הישראלית, ולי, באופן אישי, הן עושות אלרגיה.

זהו עולם של מידע עודף, פייק ניוז, תיאוריות חסרות שחר, ושיפוע חלקלק שבין אמת לשקר. עם זה אני מסכימה.

חרדות ישראליות ושיאו של דור הציפרלקס

לצד הקונספירציות מגיעים הנושאים שבהם, נדמה, כל הישראלים פוגשים את עצמם. חרדה. חדשות שמגיעות אלינו בלי הפסקה. טוויטר עמוס במשברים. קבוצות וואטסאפ שלא נותנות מנוחה. הכותרות שמתחלפות בקצב מפחיד, וכולנו התמכרנו להן, בין אם מודים בזה או שלא. גם אלה שאינם צופים בחדשות בלי הפסקה, מקבלים אותן בשיטות אחרות. רשתות חברתיות, בני משפחה שמנויים לחמ"ל, ועוד.

יעל מתארת זאת בחדות אך גם בחמלה. מנקודת מבט של מישהי שמנסה לנשום בתוך הצפה תקשורתית בלתי נגמרת. ויש גם הציפרלקס, שהפך כמעט לסמל הדור הנוכחי. היא לא מחלקת לקהל הרצאה על בריאות נפשית, אבל היא מציגה באופן נוקב את המציאות שבה רבים מאיתנו חיים. מציאות שמבקשת הקלה ומוצאת אותה בקפסולה קטנה.

מערכת היחסים עם הבעל והטרנד של גברים אטומים

חלק גדול מהאנשים בקהל מזדהה במיוחד עם הקטע שבו יעל מדברת על הבעל שלה. היא מתארת אותו כגרסה נוספת של גבר די מוכר בשיח התרבותי הישראלי. אדם קצת גס, קצת אטום, קצת לא מבין, אבל גם קצת מצחיק. יעל מציגה אותו באור חומל אך לא מתייפייף. כמו בעלה המדובר בסדרה של נועה קולר.

היא מצליחה לגעת בקטע הזה כך שהוא משעשע אבל הוא אינו לגמרי סטנדאפ על חשבון הבעל. הוא צילום רנטגן של דינמיקה זוגית בישראל של היום. הוא מדבר על גבריות מבולבלת ועל נשיות שמבקשת הקשבה. הוא מדבר על אהבה שנמשכת גם בתוך חיכוכים. הוא מדבר על כך שכנראה יש טרנד של בעלים כאלה אבל יש גם טרנד של נשים שיודעות לספר על כך בחיוך.

במה צבעונית, תלבושות מרהיבות ונוכחות שממלאת את החלל

אחד הדברים שאהבתי במופע הוא העיצוב. הבמה צבעונית אך לא צעקנית. היא מתוכננת לתת ליעל מרחב תנועה עשיר, והיא משתמשת בו היטב. רעמת התלתלים שלה נעה יחד איתה כמו חלק מהכוריאוגרפיה. היא מחליפה תלבושות בקצב מסחרר, לעיתים מול הקהל, מה שמוסיף חיות ותחושה של יצירה מתרחשת כאן ועכשיו.

בכמה רגעים היא מזמינה צופים לרקוד איתה. זה נעשה בחן.

מערכת היחסים הקומית עם הקלידנית

אי אפשר לסיים בלי ההתייחסות לאחת מהעלילות המשניות במופע. הקלידנית של יעל. היא יושבת בקצה הבמה, כמעט כמו דמות משנה בהצגה. היא מעירה ליעל לאורך כל המופע. יעל מצידה מאיימת לפטר אותה שוב ושוב. שתיהן יחד מצחיקות עד שלרגע נדמה שהן מופע בתוך מופע.

זהו דו קרב קומי שמוסיף עוקץ למופע. בסוף יעל אכן מפטרת אותה. באקט של סיום. מי שמשמשת ככרוז, כאלטר אגו ביקורתי, מסולק באהבה.

המסר האחרון, הפשוט והחכם

בסוף המופע יעל עומדת מול הקהל ואומרת משפט שבעיניי מסכם את הכל. החיים קצרים. אל תבזבזו אותם. עשו הכל באהבה. נכון, זה נשמע פשוט. כמעט נדוש. אבל אחרי הצחוק והכאב, אחרי האנרגיה שהתפרצה על הבמה, אחרי הכנות, אחרי הסיפורים האישיים, המשפט הזה הופך לסמן.

כשיצאתי מהאולם הרגשתי שהיא צודקת. החיים באמת קצרים. והדבר החשוב ביותר הוא איך אנחנו בוחרים לחיות אותם. אז הלכתי לעשות דברים באהבה.

וזה כנראה הדבר הטוב ביותר שאפשר לקחת מהתיאטרון.

מחזה: ורדי מוסקןביץ

משחק: יעל פרימר סביר

בימוי: זיו זוהר מאיר

הפקה מוזיקלית ומשחק: רעות יהודאי קושמרו

כוריאוגרפיה: רגבה גלבוע

עיצוב תלבושות ותפאורה: רן נימרי

עיצוב תאורה: עפר ברום