Bye, סרטו של טומי לנג בסינמטק תל אביב

תיאטרון בתוך מציאות מתפרקת

הסרט bye של טומי לנג זכה בפרס ראשון בפסטיבל סולידריות לזכויות האדם.

הסרט נפתח בהפגנה. לאחר ההפגנה כנגד ההפיכה המשטרית, אנו רואים בסצנה הבאה את עולמם הפרטי של שני שחקנים שנפגשים לחזרה על רומיאו ויוליה בפארק ציבורי.

שני השחקנים הצעירים נפגשים, הטקסט מוכן, המרחב פתוח. אלא שכבר מן הרגעים הראשונים ברור שהחזרה אינה באמת העניין המרכזי.

הפארק אינו במה ניטרלית אלא מרחב טעון, חשוף, שבו המציאות חודרת ללא הרף אל תוך האמנות. רעשי הרקע, האנשים החולפים, המצלמות, הרעשים הפנימיים של שני השחקנים, תום חגי ומאי קשת שמופיעים בסרט בתפקיד עצמם והידיעה שהעולם שבחוץ בוער, כל אלה מונעים מן התיאטרון להתקיים כבועה מנותקת.

המרחב הזה, שבו מתקיימים המפגשים בין תום למאי, מצולם כולו בשחור־לבן. הבחירה הזו מנוגדת לצילום הצבעוני של ההפגנות שנכנסות כל הזמן בין סצינות המפגש בין השחקנים. היא יוצרת ניגוד נוסף בין הפרטי לציבורי.

השחור־לבן מייצר תחושה של זמן מושהה, של ניסיון להקפיא רגע לפני שהכול מוכרע. זהו מרחב שבו עדיין אפשר לדבר, להסס, להתקרב, לחשוב. החזרה על רומיאו ויוליה אינה מתקדמת באמת, ולעיתים אף נזנחת לחלוטין, אך המרחב השחור־לבן מאפשר לשיחה להתרחש, לקשר להיבחן, לאינטימיות להיווצר, גם אם באופן שברירי.

במקום שינון שורות או בניית סצנות, נוצר תהליך אחר, עמוק ומורכב יותר: היכרות בין שני אנשים שמסרבים להסתתר מאחורי דמויות. תום חגי ומאי קשת מופיעים בשמותיהם האמיתיים, והבחירה הזו מטשטשת את הגבול בין משחק לחיים. הצופה אינו יודע היכן נגמר התסריט והיכן מתחילה הספונטניות, והאי־ודאות הזו אינה תקלה אלא עיקרון מארגן של הסרט כולו.

הבחירה ברומיאו ויוליה כסיפור מסגרת טעונה במיוחד. זוהי טרגדיה על אהבה שנמחצת בתוך עולם אלים, מקוטב ונטול מוצא. אלא שכאן אין מבנה דרמטי סגור ואין מהלך ברור אל עבר אסון אחד גדול. האסון נמצא בכל מקום, מרחף מעל כל רגע, נוכח גם כשהוא אינו מתממש בפועל. ישראל של הסרט מחליפה את ורונה, והשסע הפוליטי מחליף את היריבות המשפחתית. האהבה אינה נאסרת במפורש, אך היא מתקשה להתקיים.

כך מציע bye תיאטרון ללא במה ומציאות ללא חיץ. הוא אינו מנסה לברוח מן העולם אלא מתעקש להיות בתוכו. החזרה אינה נכשלת במקרה; היא בלתי אפשרית מעצם התנאים שבהם היא מתקיימת. זהו סרט שמכיר בכך שלא ניתן להתאמן על אהבה בזמן שבו הקרקע עצמה רועדת.

אינטימיות כזירה פוליטית

אחד המהלכים המרשימים ביותר של הסרט הוא האופן שבו הוא הופך את האינטימי לזירה פוליטית, מבלי להפוך את הדמויות לשופרות אידיאולוגיים.

הקונפליקט בין תום למאי אינו מוצג כוויכוח עקרוני מופשט, אלא כפער ממשי בין שני אנשים שמבקשים להתקרב זה לזה, אך נתקלים במגבלות עמוקות של אמונה, מחויבות ופחד.

היא משתתפת בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית; הוא בוחר שלא. הבחירה הזו אינה מוצגת כטעות מוסרית מובהקת, אך גם אינה מנומקת כאידיאולוגיה אלא פשוט כחוסר אמון. מעבר לכך, השאלה חוזרת. היא נותרת פתוחה, מטרידה, טעונה.

השיחות ביניהם נעות בין קלילות לפגיעוּת, בין פלירטוט לווידוי, בין שיחה על זוגיות לעימות פוליטי גלוי. הם מדברים על עברם, על מערכות יחסים, על רצונות סותרים, אך שוב ושוב המציאות הציבורית חודרת פנימה.

גם בתוך השחור־לבן, הידיעה על מה שמתרחש בחוץ אינה נעלמת. ההפיכה המשטרית אינה נושא שניתן להניח בצד, אלא כוח שמפעיל לחץ מתמיד על הגוף, על הקשר, ועל האפשרות לדמיין עתיד משותף.

הגוף הפרטי בסרט חשוף ופגיע. המצלמה מתעכבת על מבטים, על שתיקות, על רגעים של אי־נוחות. אין כאן משחק תיאטרלי מודגש, אלא נוכחות אנושית כמעט תיעודית. תום ומאי נראים לעיתים כאילו הם מנסים להבין את עצמם בזמן אמת, והצופה הופך לשותף בתהליך הזה. זהו קולנוע שמבקש להקשיב לא פחות משהוא מבקש לומר.

הקשר שנרקם ביניהם אינו סיפור אהבה קלאסי, אלא תהליך פתוח ולא פתור. יש בו קרבה ויש בו ריחוק, משיכה וספק. כמו המדינה עצמה, גם הקשר הזה נמצא במצב של תלייה מתמדת, ללא הבטחה לעתיד ברור. בכך הסרט מצליח להמחיש כיצד המציאות הפוליטית אינה רק רקע לחיים הפרטיים, אלא חלק בלתי נפרד מהם.

צבע כפריצה אל תוך השחור־לבן

אל מול המרחב השחור־לבן של הפארק, הסרט מציב עולם אחר לחלוטין: תיעוד ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, המצולם בצבע מלא. המעבר בין שחור־לבן לצבע חד וברור, ואינו מבקש להיות חלק או נוח. זהו מעבר שמטלטל את הצופה ומבהיר כי כל ניסיון להישאר באזור סטרילי נידון לכישלון.

הצבע של ההפגנות אינו צבע חגיגי או הרמוני. הוא בוהק, לעיתים צורם, רווי אלימות ותנועה. אלו דימויים של רחוב בוער, של עימותים עם המשטרה, של כאוס אזרחי.

הבחירה לצלם את המחאה בצבע מדגישה את הדחיפות, את האלימות, ואת העובדה שזהו ההווה שמסרב להיעלם. בעוד השחור־לבן מאפשר מחשבה והשהיה, הצבע כופה נוכחות.
החומרים הללו אינם מלוטשים. רבים מהם נושאים אופי ויראלי, כזה שמוכר מן הרשתות החברתיות. בכך הסרט אינו רק מתעד את האירועים, אלא גם את האופן שבו הם נחווים בעידן הדיגיטלי, כשטף בלתי פוסק של תמונות וקולות. המציאות אינה רק מתרחשת, אלא גם מתועדת, מופצת ונצרבת בזיכרון הקולקטיבי.

בתוך דימויי המחאה מופיעה גם אורנה בנאי, בתפקיד מפגינה. נוכחותה אינה מוצגת כהופעת אורח או כקריצה לקהל. דווקא הבחירה הזו מעניקה להופעתה כוח פוליטי. בנאי, דמות מוכרת מן הבמה או המסך, היא פה גם אזרחית אחת מני רבות. הגוף שלה נטמע בגוף הציבורי.

הנוכחות של בנאי מדגישה עד כמה המחאה בסרט אינה מטאפורה, אלא מציאות חיה, חוצה דורות ומעמדות. היא מגשרת בין עולם התרבות לבין הרחוב, וממחישה כיצד גם אנשי אמנות אינם יכולים להישאר מחוץ למאבק. בכך הסרט ממשיך את המהלך המרכזי שלו: פירוק ההפרדה בין תיאטרון למציאות, בין במה לרחוב, בין שחקנים לאזרחים.

פרידה שאין לה סוף

אחד הרגעים המצמררים ביותר בסרט הוא הרמיזה לכך שתום יוצא בסוף הערב למסיבת טבע ברעים. זהו פרט כמעט אגבי, אך כזה שמקבל משמעות כבדה בדיעבד. תום עצמו אינו אוהב מסיבות טבע, אך נענה ללחץ חברתי לכבוד יום הולדתו. הסרט אינו מציין תאריך, אך הצופה אינו יכול שלא לשאול: האם זהו ערב ה־6.10. השאלה נותרת פתוחה, אך הצל של מה שעתיד לבוא מרחף מעל כל פריים.

כאן הופך bye למסמך של זמן שנעצר רגע לפני האסון. סרט שצולם כביכול לפני ה־7.10, אך נטען בדיעבד במשמעות היסטורית עמוקה. הקולנוע כאן אינו רק אמנות, אלא גם עדות. עדות למה שהיה גלוי, רועש, כמעט מובן מאליו, רגע לפני שהכול קרס.

שם הסרט bye אינו מתייחס לפרידה אחת ברורה, אלא למצב תודעתי מתמשך. זוהי פרידה מן האשליה שניתן להמשיך כרגיל, פרידה מן האפשרות להפריד בין אמנות למציאות, בין אהבה לפוליטיקה. הפרידה אינה רגע דרמטי חד, אלא תהליך איטי ומצטבר של הבנה שהעולם כפי שהכרנו אותו כבר אינו קיים.

הסרט מסרב להציע פתרון או קתרזיס. הקשר בין תום למאי נותר תלוי באוויר, בדיוק כמו גורלה של המדינה. זוהי עמדה אמנותית אמיצה, במיוחד בתקופה שבה יש ציפייה לנרטיבים ברורים ולסגירות מנחמות.

טומי לנג יוצר כאן קולנוע פוליטי שאינו מטיף, אלא מתבונן. הוא מאפשר למורכבות להישאר מורכבת, ולכאב להישאר ללא פתרון.
בסופו של דבר, bye אינו אומר שלום. הוא מצביע על הרגע שבו כבר אי־אפשר לומר שלום. הוא משאיר את הצופה עם שאלה פתוחה וכואבת: כיצד ממשיכים מכאן. כיצד ניתן להחזיק באהבה, באמנות ובאנושיות, כאשר המציאות עצמה מתפוררת. זו אינה שאלה קולנועית בלבד, אלא שאלה קיומית עמוקה, והסרט מצליח להציב אותה בעוצמה נדירה.

בימוי: טומי לנג

שחקנים: תום חגי, מאי קשת, אורנה בנאי, שירי לוטן, דורית ליליאן