בטון חשוף של אנסמבל פספורט באגף עופר של מוזיאון תל אביב

בין בטון לנפש: "בטון חשוף" מצליח להפוך את רם כרמי לדיוקן ישראלי חי

"בטון חשוף" של אנסמבל פספורט, נוצר בעקבות התערוכה "אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי" במוזיאון תל אביב. זהו לא רק מופע תיאטרון, לא רק מסע בתוך תערוכה, ואפילו לא רק ניסיון לפענח את אחד האדריכלים החשובים והמורכבים שפעלו בישראל.

זהו ניסיון מרתק לפענח את רם כרמי עצמו, את האדריכלות הישראלית, את התקופה ואת האנשים שפעלו בתוכה. מתוך העשייה, מערכות היחסים, הסביבה, הרגשות והיצרים האישיים והאנושיים, נבנית תמונה רחבה של הציבוריות הישראלית שבאה לידי ביטוי דרך האדריכלות של כרמי ובני משפחתו ואחרים שהיו שותפים לעשייתה.

רם כרמי היה הרבה יותר מאדריכל מצליח. הוא היה אחת הדמויות שעיצבו בפועל את הנוף הישראלי המודרני, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רעיונית ותרבותית. לאורך עשרות שנות יצירה הוא תכנן מבנים שהפכו לחלק בלתי נפרד מקו הרקיע ומהזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

בין הפרויקטים הבולטים שלו נמצאים בית המשפט העליון בירושלים, שתכנן יחד עם אחותו עדה כרמי מלמד, מבנה שהצליח לשלב בין ממלכתיות ישראלית לבין שפה אדריכלית כמעט רוחנית; הרחבות ותכנון חללים במשכן הכנסת בירושלים; התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אחד הפרויקטים השאפתניים והשנויים ביותר במחלוקת בישראל, שהפך עם השנים לסמל של חזון אורבני עצום לצד כאוס עירוני; שכונות מגורים בבאר שבע ובערים נוספות, שבהן ניסה לייצר שפה ישראלית מקומית ולא חיקוי של מודלים אירופיים או אמריקאיים.

כרמי האמין שהאדריכלות אינה רק שירות פונקציונלי אלא אמירה תרבותית. לכן המבנים שלו תמיד עוררו תגובה רגשית חזקה, בין אם של הערצה ובין אם של התנגדות. הוא לא ניסה להתחנף לעין או לייצר אסתטיקה קלה לעיכול. להפך. הייתה בו אמונה עמוקה בכוחה של האדריכלות לעצב תודעה, לייצר היררכיה, לבטא כוח וגם ליצור זהות ישראלית חדשה.

העשייה שלו מזוהה מאוד עם הברוטליזם הישראלי, עם אותו בטון חשוף שהפך כמעט לסמל של דור שלם במדינה הצעירה. אך אצל כרמי הבטון מעולם לא היה רק חומר בנייה אלא שפה שלמה של עוצמה, דרמה ונוכחות.

יחד עם זאת, דווקא מאחורי המבנים האדירים הסתתר אדם מורכב ובעל עולם פנימי סוער. "בטון חשוף" מצליח להראות כיצד האמביציה האדירה שלו נבעה גם מצורך עמוק להשאיר חותם. דרך המבנים של כרמי אפשר לקרוא את סיפורה של ישראל שביקשה לבנות את עצמה במהירות, בעוצמה ולעיתים גם במחיר אנושי לא פשוט.

הגדולה של המופע "בטון חשוף" היא בכך שהוא מצליח לקחת חומר שעלול היה להפוך להרצאה אינטלקטואלית על אדריכלות מודרניסטית, ולהפוך אותו לחוויה אנושית מלאה חיים, כאב, תשוקה, שליטה, יצירה ואפילו פנטזיה. זהו מופע על מבנים, אבל הרבה יותר מזה, הוא מופע על בני אדם שבנו את עצמם דרך המבנים.

כבר מן הרגע הראשון נוצרת תחושה שהקהל אינו מגיע לצפות בהצגה אלא נכנס אל תוך מרחב תודעתי. המעבר בין חללי התערוכה הקטנים, ההליכה במסדרונות, התנועה בין השרטוטים, המודלים והתצלומים, יוצרים תחושה כמעט חלומית. הגבול בין התערוכה לבין המופע מיטשטש לחלוטין. הקהל איננו מתבונן מבחוץ אלא נע בתוך הזיכרון עצמו.

אדריכלות כביוגרפיה רגשית

רם כרמי מוצג כאן לא רק כאדריכל עטור פרסים, אלא כאדם בעל אישיות עוצמתית, כמעט מיתולוגית. זהו אדם שעומד חזק על הרגליים ולכן מסוגל גם לעוף. המשפט הזה, שמרחף למעשה מעל המופע כולו, מצליח לתמצת היטב את הדמות שנבנית על הבמה ובחלל. הפנטזיות, היצירה, החזון והשאיפה לעצב עולם שלם, כולם מושתים על אופי חזק שהיה לכרמי בשפע ובהחצנה.

אבל המופע אינו מסתפק בהערצה. להפך. הוא בוחן כיצד אותו כוח פנימי אדיר השפיע גם על יחסיו עם הסביבה ועם הקרובים אליו ביותר. דרך עדויות, טקסטים, רגעים אינטימיים וסצנות טעונות, נבנה דיוקן של אדם שהיה כנראה גדול כמעט מכל חדר שבו נכנס אליו, אך גם כזה שהותיר אחריו סדקים רגשיים לא מעטים.

האדריכלות כאן הופכת לביוגרפיה נפשית. המבנים של כרמי אינם מוצגים רק כפתרונות תכנוניים אלא כהמשך ישיר של אישיותו. יש בהם שאיפה לסדר, לשליטה, לעוצמה, אבל גם רצון אדיר לגעת בנצח.

דרך השפה הברוטליסטית של הבטון החשוף עולה דמותו של דור ישראלי שלם, דור שביקש להמציא מציאות חדשה, לבנות מדינה ולייצר תרבות מודרנית מקומית.

המופע מצליח להאיר גם את המתח שבין הציבורי לפרטי. כרמי בנה מוסדות, שכונות ומרחבים ציבוריים, אבל בתוך כך התנהלו גם מערכות יחסים מורכבות, יצרים אנושיים, תשוקות, אהבות ופגיעות. התיאטרון כאן אינו מחפש רכילות ביוגרפית אלא מנסה להבין כיצד חיי הנפש של יוצר משפיעים על היצירה שלו.

סימביוזה בין תיאטרון לתערוכה

אחד ההישגים המרשימים ביותר של "בטון חשוף" הוא השילוב האורגני בין שפת התיאטרון לבין חלל התערוכה. מדובר ביצירה שנולדה מתוך החלל עצמו.

יש שיתוף פעולה יפהפה, גם אסתטית וגם רעיונית, בין הלבוש, התאורה, המוזיקה והתנועה של השחקנים לבין תכני התערוכה. כל פרט ויזואלי מרגיש מדויק. צבעי הבגדים משתלבים בגוני הבטון והשרטוטים. התאורה מלטפת את הקירות כמו חושפת שכבות זיכרון. אפילו אופן ההליכה של השחקנים במסדרונות הקטנים נדמה כחלק מן הכוריאוגרפיה האדריכלית.

יעל קרמסקי, שביימה את המופע, מבינה היטב שהמרחב עצמו הוא שחקן מרכזי. היא אינה מנסה להשתלט על חללי המוזיאון אלא להקשיב להם. התוצאה היא תחושת סימביוזה מלאה בין החיצוניות של המופע לבין העולם הפנימי של כרמי והתקופה.

גם המוזיקה והקולות שמלווים את המופע, בהם יבבת חתול, קולות ציפורים וילדים שנמצאים במרחב האורבני של כרמי, פועלים באופן יוצא דופן. במקום ללוות את הדרמה בצורה צפויה, הם יוצרים הדהוד רגשי לחלל. לעיתים הקולות נשמעים כמעט כמו עבודת פועלים באתר בנייה, ולעיתים כמו תפילה חרישית בתוך קתדרלה מודרנית. האפקט מצטבר לכדי חוויה כמעט מדיטטיבית.

ההליכה באולמות התערוכה הקטנים יוצרת תחושת אינטימיות נדירה. הקהל קרוב מאוד לשחקנים, כמעט נושם איתם. הדבר מחזק את התחושה שאין כאן "ייצוג" של רם כרמי אלא ניסיון חי לפגוש את עולמו.

עבודת אנסמבל מדויקת

המשחק של אנסמבל פספורט הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר במופע. זוהי עבודת אנסמבל אמיתית במובן העמוק של המילה. אין כאן ניסיון לייצר מרכז כוכבי אחד, אלא מארג קולות, תנועות ונוכחויות שפועלים בהרמוניה.

דינה בליי כעדה אחותו של רם כרמי מצוינת כתמיד. יש בה שילוב נדיר של אינטלקט ורגש. היא מצליחה להביא לבמה גם חדות וגם פגיעות, והנוכחות שלה מעניקה למופע עוגן אנושי חשוב מאוד. היא אינה "משחקת דמות" באופן חיצוני אלא מגלמת תודעה של תקופה ושל מערכת יחסים.

ערן בוהם מרשים מאוד בתפקיד רם כרמי. הוא מצליח להעביר את תחושת הכוח, הביטחון העצמי והכריזמה כמעט בלי מאמץ. יחד עם זאת, מתחת לעוצמה מבצבצת כל הזמן בדידות עמוקה. בוהם אינו הופך את כרמי לקריקטורה של גאון יהיר אלא מייצר דמות אנושית, מורכבת ולעיתים אפילו שברירית.

גם יתר חברי האנסמבל עובדים בדיוק ובקשב נדירים. רונן יפרח ואייל זוסמן מחליפים תפקידים בלי הרף, פושטים ולובשים דמויות של בני ובנות משפחה ועמיתים למקצוע. התחושה היא של קבוצה שחיה את החומר מבפנים. המעברים בין הדמויות, הקולות והזיכרונות נעשים באופן זורם וטבעי. אף רגע אינו מרגיש מאולץ.

יש במופע הזה איכות כמעט מוזיקלית של עבודת צוות. השחקנים נעים יחד בתוך החלל כאילו הם חלק ממבנה אדריכלי חי. כל תנועה, מבט או עצירה מרגישים מחושבים אך גם אורגניים מאוד.

לא רק כרמי, אלא הישראליות עצמה

ככל שהמופע מתקדם מתברר שהוא עוסק בהרבה יותר מאדם אחד. דרך דמותו של כרמי נפרש סיפור רחב יותר על ישראליות, על דור המייסדים התרבותיים ועל האמונה שניתן לעצב חברה באמצעות תכנון, חזון ובטון.

המבנים של כרמי היו תמיד שנויים במחלוקת. יש מי שראו בהם יצירות מופת, ואחרים ראו בהם מבנים קרים ומנוכרים. "בטון חשוף" אינו מנסה לפתור את המחלוקת הזאת אלא משתמש בה כדי לבחון את החברה הישראלית עצמה. מדינה צעירה, שאפתנית, כוחנית לעיתים, שביקשה לבנות במהירות זהות חדשה.

יש משהו מרגש מאוד באופן שבו המופע מצליח לחשוף את האנושיות שמאחורי הבטון. לפתע מבינים שמאחורי כל מבנה ציבורי יש חלומות, אכזבות, יחסי כוח, מאבקים משפחתיים ופחדים אנושיים מאוד.

גם היחסים בין בני המשפחה מקבלים כאן משמעות רחבה יותר. הם אינם רק סיפור אישי אלא מראה ליחסים בין יצירה לחיים, בין גאונות למחיר שהיא גובה מהסביבה הקרובה.

המופע מעלה שאלות עמוקות על אמנות ועל אחריות. האם אדם גדול חייב להיות גם אדם קל לחיים? האם יצירה טוטאלית מחייבת אופי טוטאלי? והאם אפשר בכלל להפריד בין היוצר לבין המבנים שהוא מותיר אחריו?

תיאטרון שמצליח לעוף מתוך הקרקע

הדבר היפה ביותר במופע "בטון חשוף" הוא שהוא מצליח להיות בו זמנית מאוד אינטלקטואלי ומאוד רגשי. הוא מדבר על אדריכלות, תרבות ותולדות המדינה, אך אף פעם אינו שוכח את בני האדם עצמם.

יש במופע הזה אמונה עמוקה בכוחה של יצירה. אולי משום כך המשפט "אדם שעומד חזק על הרגליים יכול לעוף" הופך כמעט למוטו של הערב כולו. כרמי מוצג כאדם שבנה מתוך כוח פנימי אדיר, מתוך אמונה מוחלטת בעצמו ובחזונו. האמביציה הזאת הולידה מבנים איקוניים, אך גם מערכות יחסים מורכבות.

אנסמבל פספורט מצליח לקחת את כל המורכבות הזאת ולהפוך אותה לחוויה תיאטרונית עשירה, אסתטית ומרגשת מאוד. זהו מופע שאינו מסתפק בהעברת מידע אלא מבקש לגעת בזיכרון התרבותי הישראלי עצמו.

הקהל יוצא מן המופע לא רק עם מחשבות על רם כרמי, אלא גם עם מבט חדש על הבטון הישראלי שסביבו, על החללים שבהם אנחנו חיים, ועל האנשים שבנו אותם מתוך תשוקה אדירה להשאיר חותם.

"בטון חשוף" הוא דוגמה נדירה לתיאטרון שמצליח לחבר בין אמנות חזותית, מוזיקה, תנועה, טקסט וזיכרון לכדי יצירה אחת שלמה. זו חוויה מרתקת, אינטליגנטית ויפהפייה, שמצליחה להפוך אדריכלות לסיפור אנושי חי ופועם.

"בטון חשוף"
אנסמבל פספורט
בעקבות התערוכה "אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי"
בימוי: יעל קרמסקי
אוצר ודרמטורג: ערן נוימן
מוזיקה מקורית: שוש רייזמן
כוריאוגרפיה קולית: לנה רוזנברג
עיצוב תלבושות: לירון ספיר
עיצוב אביזרים: איריס מועלם
עוזרת במאית: נועה אדמוני
ניהול טכני: עודד רוסלר
אקורדיון: אורי שרלין
הדרכה קולית: שי בן יעקב
משתתפים:
דינה בליי
ערן בוהם
רונן יפרח
אייל זוסמן
ערן נוימן
טל, שירה ונועה
המופע מוצג במסגרת התערוכה "אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי" ב־מוזיאון תל אביב לאמנות.

צילום סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי