מי שמגיע לתיאטרון יפו, התיאטרון הערבי-עברי שממוקם במבנה עוצר נשימה ביפו העתיקה, פוגש את יגאל עזרתי, המנכ"ל, מנהל האמנותי שותף, יחד עם ראודה סלימן וגבי אלדור, והבמאי, כשהוא רוצה לקנות משהו בפינת הקפה. זה אחד התפקידים שלקח על עצמו, באהבה וברצון. כבר הבנתם שיגאל הוא אדם צבעוני ורב פעלים. תיאטרון יפו גם הוא, מקום מפגש
המשך קריאה'המופע הגדול של בן רוזן' הוא סאטירה (וסטירה) חברתית נוקבת במסווה של קומדיה שמגיעה לעיתים לסלפסטיק. באמצעים של חיקויים, כששני השחקנים מדברים עברית קצת עילגת בקול של ילדים, בליווי קונפטי שמתפוצץ עלינו בבומים עזים, הם מטיחים בנו את החלקים היותר מעוותים ואת החוליים היותר קשים של החברה הישראלית. כשאנו מגיעים, מקבל את פנינו איתמר מועלם
המשך קריאהזוהי התמודדות מורכבת עם אבל, כי מה יכול להיות קשה יותר מאבל על ילד מת. דוד גרוסמן כתב את 'נופל מחוץ לזמן' לאחר נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השנייה. הוא מרחיק את האבל למקום אחר, עם מציאות אחרת, כביכול, אבל, אבל על ילד הוא אוניברסלי. הרגש, של חוסר ההשלמה עם האבדן, החיפוש היומיומי אחר ההתמודדות
המשך קריאהמיכל דביר ואייל שכטר ניהלו רומן קצר בשנת 1989, כשהוא היה בן 24 והיא רק בת 17. כיום אייל בן 60 והיא בת 52, והם משחזרים, יחד, את הקשר שהיה ביניהם אז. כמו תמיד, יש פה רשומון. כל אחד מהם ראה את הקשר, את עצמו וזה את זה בצורה אחרת לגמרי. מיכל, אז נערה בגיל
המשך קריאהזה לא מכבר הפכו מופעי הרחוב לתיאטרון מן השורה, והם משתמשים ברחוב כתפאורה לרעיונות בנושאים חברתיים ואישיים שונים. הגעתי לכיכר גבעון בעת של כנס רעשני של פעילי איכות הסביבה. ברעש הזה היו צריכים שחקני האנסמבל להתחרות, אבל לאחר שהתחילו, האוזניות אפשרו לנו לסנן את רעשי הרקע, והעניין אפשר לנו להתמקד בקשב רב בשחקנים שהם גם
המשך קריאה
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
עקבו אחרינו