ספטמבר 19, 2026
כמיטב המסורת של תיאטרון קליפה, מה שתראו ב״לטגו״ קרוב לוודאי שלא תראו במקום אחר. הראש הקודח והיצירתי של עידית הרמן רקח יצירה הבנויה מקטעים, שכל אחד מהם הוא עולם תוכן שונה, ובכל זאת, ככל שמתקדמים ביניהם, מתחילים להיווצר חיבורים. לא עלילה במובן המקובל, אלא מארג של דימויים, קולות, תנועה, מוזיקה, טקסים ומפגשים.
תיאטרון קליפה פועל מאז 1995, אז נוצר המפגש בין עידית הרמן לדמיטרי טולפנוב. המופע הראשון שלהם, שנקרא ״קליפה״, הורכב מקטעים חזותיים שעסקו בבקיעה ובהשלת שכבות, והעניק לקבוצה את שמה.
מאז הפכה קליפה לאחת הקבוצות המזוהות בישראל עם חיבור בין תיאטרון, מחול, עיצוב, מוזיקה ופרפורמנס, ועם חיפוש מתמיד אחר דרכים אחרות להציב את הקהל בתוך היצירה ולא רק מולה. חלק מהיצירות של קליפה בוצעו בחללי מוזיאון תל אביב. שם ראיתי למשל את 'יופי'.
״לטגו״ ממשיכה את החיפוש הזה, אבל הפעם גם המקום עצמו הופך לשותף ביצירה. המופע נוצר בשיתוף פעולה בין קליפה לבין תאו, מרכז תרבות ואמנות בהרצליה, והיוצרים מציינים במפורש כי המקום התווה את דרכה ומהלכה של היצירה. הקהל אינו יושב באולם אחד במשך המופע. הוא נע בין חללים שונים, דרך שבעה שערים של שחרור, כאשר שתי קבוצות עוברות במסלולים הפוכים.
החלוקה לשבעת השלבים מעניקה ליצירה גם קשת דרמטית ברורה, למרות שהמופע עצמו מסרב להתנהל כסיפור רציף. אנחנו מתחילים באקסטזה, עוברים דרך עונג בטרריום אל טירוף, עוצרים בהתבוננות, ממשיכים אל שכחה והתפרקות, ומגיעים לבסוף אל מוות.
לכל תחנה יש פרפורמר שמוביל אותה, וכל אחד מביא אליה כלי אחר: ריקוד, משחק, מוזיקה, קול, מיצג או נוכחות גופנית.
דווקא המעבר החד בין השפות הוא שמחזיק את המופע דרוך. אין אפשרות להתרגל לסגנון אחד, ולכן גם הצופה נדרש שוב ושוב להחליף נקודת מבט.
מה שנראה בתחילה כאוסף של אפיזודות מתברר בהדרגה כמסע פנימי, שבו השחרור אינו רק היכולת להניח למשהו, אלא גם הסכמה לעבור דרך מצבים של עונג, קיצוניות, התבוננות, אובדן והתפרקות, עד המקום שבו אין עוד צורך להיאחז.
הדבר הראשון שמתגלה ב״לטגו״ הוא שכל קטע דורש מהשחקנים ומהקהל יכולות ביצוע והתבוננות שונות. מעל הכול הוא דורש פתיחות מחשבתית ויכולת הסתגלות מהירה לעמימות, וכמובן גם שיתוף פעולה יצירתי.
זה אינו מופע שאפשר לשבת מולו ולהמתין שמישהו יסביר לנו מה אנחנו רואים. להפך. אחד השחקנים אומר בשלב מסוים: ״בסוף תבינו״. אבל ההבנה שמגיעה בסוף אינה פתרון של חידה ואינה פענוח של סיפור נסתר. היא אינה המובן מאליו. היא הפרשנות של כל צופה וצופה.
הקטע הראשון מכניס את הקהל לאולם קטן. מוזיקה נשמעת, חלק מהפרפורמרים נמצאים בחלל, ורותם נחמני רוקדת בקצב סוער. חלק מהאנשים בקהל משתפים פעולה, אחרים מעדיפים לצפות מן הצד.
כבר כאן מתקיימת אחת השאלות שמלוות את המופע כולו: כמה אנחנו מוכנים להשתחרר מתפקיד הצופה ולהפוך לחלק מההתרחשות?
אז מתחיל הקטע בחושך. בהדרגה נפתח החלון החוצה והחדר כולו נשטף באור. לפתע הרחוב והגינה שמחוץ למבנה הופכים לחלק מהתמונה. זה רגע פשוט מבחינה טכנית, אבל תיאטרלי מאוד. החלון אינו עוד חלון. הוא הופך למסגרת, למסך, למעבר בין שני עולמות.
וכל אחד יכול לפרש.
בקטע הבא נלקחים כמה מאיתנו לחדר קטן, ושם מתרחש טקס המזכיר קומוניון נוצרי. אחד הפרפורמרים ממלא תפקיד המזכיר כומר, משמיע מזמורים ומחלק למשתתפים דבר מה לאכול. אלא שבמקום לחם הקודש אנחנו מקבלים סוכריית שוקולד בלגי מריר.
יש משהו יפה ומעט משונה בחיבור הזה בין דת, טקס, מתיקות ומרירות. נוצרת תחושה של המתקת סוד, אבל גם של כניסה למרחב שבו איננו יודעים בדיוק מה מצופה מאיתנו. הטקס נראה מוכר ובו בזמן זר. אנחנו משתתפים בו, אך איננו בטוחים מה אנחנו אמורים להרגיש וזה בסדר. הכל בסדר.
קטע אחר שולח אותנו להביט החוצה, דרך חלון, אל פיסת גינה צרה. אחד הרקדנים נמצא שם ומדבר על חייו, על חופש ועל בחירה. שוב נוצר משחק בין הפנים לחוץ. אנחנו נמצאים בתוך המבנה והוא בחוץ, אבל דווקא הוא מדבר על חירות.
הבחירה אינה רק נושא שהמופע מדבר עליו. היא מתקיימת גם בדרך שבה אנחנו חווים אותו. האם להצטרף? האם להתבונן? האם להתרכז בטקסט או בתנועה? האם לנסות להבין או פשוט להיות בתוך הרגע?
הקטע המרשים ביותר מבחינה חזותית הוא מפגש בין שתי רקדניות שנראות כמעט זהות. תחילה אחת מהן רוקדת מול השתקפותה. אנחנו בטוחים שאנחנו מביטים בדמות ובכפילתה המשתקפת. ואז נפתח החלל השני ומתוכו מופיעה הרקדנית הנוספת. ההשתקפות הופכת לאדם.
השתיים מתחברות ומתנתקות, מתקרבות ומתרחקות, ונראות כמו שתי פיות שנכנסו לרגע אל העולם שלנו. זהו רגע יפהפה מבחינה תנועתית, אבל היופי שלו אינו סוגר את האפשרות לפרשנות.
אפשר לראות בו אדם מול עצמו, גוף מול השתקפות, שני חלקים של אותה אישיות, או פשוט מפגש בין שתי דמויות שהכוריאוגרפיה הופכת לישות אחת שמתפצלת שוב לשתיים.
זה אחד הדברים היפים בעבודה של הרמן. היא אינה ממהרת להסביר דימוי חזק באמצעות טקסט. היא סומכת על הגוף, על החלל ועל הדמיון של הצופה.
העבודה עם תאו היא מרכיב מהותי ביצירה ולא רק פרט לוגיסטי. המעבר בין החדרים, החלונות, פינות המבנה, הגינה והגג הופך את הבניין עצמו למעין מכונת תיאטרון.
אין כאן אולם אחד שמכיל במה וקהל. יש מבנה שלם שהופך לבמה. כל דלת שנפתחת יכולה לשנות את נקודת המבט, וכל מעבר בין חללים הוא גם מעבר תיאטרלי.
לפעמים אנחנו קרובים מאוד לפרפורמר, לפעמים הוא נמצא מעבר לחלון, לפעמים אנחנו מביטים בו מלמעלה או מלמטה.
החללים אינם רק תפאורה. הם מייצרים את הפעולה.
וזה חשוב במיוחד ביצירה שעוסקת בשחרור. כי גם כאשר הקהל משוחרר מן הכיסא, הוא עדיין מובל במסלול שקבעו היוצרים. הוא מתבקש לנוע, אבל לאן לנוע נקבע עבורו. הוא מתבקש לבחור כיצד לפרש, אבל התנאים שבתוכם תיווצר הפרשנות כבר עוצבו בקפידה.
זהו פרדוקס מעניין שמלווה את המופע: כיצד אפשר לדבר על חופש כאשר אתה מוביל את הקהל דרך מסלול מוגדר?
אולי דווקא שם נמצא אחד הרעיונות היפים של ״לטגו״. חופש אינו בהכרח היעדר מסגרת. לפעמים הוא היכולת לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים למסגרת.
ואז מגיע הסיום.
אחרי המסע בין החללים והקטעים, אנחנו מגיעים לנקודה שבה הפרפורמרים נמצאים על הגג ומביטים אלינו מלמעלה. אנחנו למטה והם למעלה. נוצר פתאום שינוי מוחלט ביחסי הכוחות בין הקהל למבצעים והם שרים.
כאן מתברר עד כמה נדרשת מהפרפורמרים יכולת רחבה. הם אינם רק שחקנים, ואינם רק רקדנים. הם נדרשים להתמודד עם תנועה, משחק, נוכחות בימתית וכישורים מוזיקליים. הקול הופך בסיום לכלי מרכזי, והשירה אינה תוספת אסתטית בלבד. היא יוצרת תחושה של איסוף כל החוויות שעברנו קודם אל רגע אחד משותף.
הסיום כולל ביצוע שירי אופראי של ״זה מכבר״, שירה של לאה גולדברג בלחנו של מתי כספי. הטקסט, העוסק בזמן החולף, במוות, באהבה ובהמשכיות החיים, מקבל כאן הקשר חדש.
הבחירה בשיר הזה מעניינת במיוחד משום שהיא מחזירה אותנו אל אחד הצירים המרכזיים של המופע: הזמן. עברנו מחדר לחדר, ממראה לחלון, מטקס לתנועה, מן האינטימי אל הפומבי. ועכשיו, כשאנחנו מביטים למעלה אל הפרפורמרים שעל הגג, הזמן נעצר לרגע בתוך שירה.
הם מעלינו. אנחנו מתחתיהם. הם שרים ואנחנו מקשיבים.
ואולי זו אחת הפעמים היחידות במופע שבהן כל הקבוצות מתכנסות אל אותה נקודה. המסלולים היו שונים, החוויות היו שונות, הפרשנויות היו שונות, אבל עכשיו כולם נמצאים מול אותה תמונה. וזה מחזיר אותנו להבטחה המוקדמת: בסוף תבינו. אלא שאין כאן תשובה אחת.
הקטעים הרבים של ״לטגו״ עוסקים בחוויות חיים שונות, בחופש ובבחירה, בחיבור בין הטבעי לעל טבעי, ובמפגש בין האנושי, הרגשי והיצרי.
חלקם עובדים באמצעות טקסט, אחרים באמצעות תנועה, מוזיקה או דימוי. יש רגעים שבהם אנחנו משתתפים ויש רגעים שבהם אנחנו פשוט מתבוננים.
אבל מעל הכול, ״לטגו״ דורשת מהצופה להסכים לא לדעת.
זו אינה דרישה פשוטה. אנחנו רגילים שתיאטרון מספר לנו סיפור, מציג בפנינו דמויות ומוביל אותנו אל משמעות.
כאן עידית הרמן מציעה מסלול אחר. היא יוצרת סדרה של עולמות קטנים ומבקשת מאיתנו לחבר ביניהם בעצמנו.
בסופו של דבר, כל צופה יוצא עם מופע קצת אחר.
וזה אולי השחרור האמיתי שמציעה ״לטגו״. לא רק להשתחרר מן הכיסא, מן החלל הסגור או מן ההרגלים של צפייה בתיאטרון, אלא גם מן הצורך לקבל תשובה אחת נכונה. בקליפה, כמו בקליפה, תמיד יש עוד שכבה לקלף.
״לטגו״, אמנות השחרור
יצירה, עיצוב ובימוי: עידית הרמן
יוצרים ומבצעים: ים אשכנזי, ענת גריגוריו, מיכל הרמן, יואב וייס / דוד עטר, דאפי כץ, ג׳ונתן נוסן, רותם נחמני, גיל צירלין, רעות רבקה
עוזרת במאית: דאפי כץ
מוזיקה אלקטרונית: ים אשכנזי
הדרכה ווקאלית: יואב וייס, רעות רבקה
עיבוד לחן: רועי בן סירה
הפקה: דאפי כץ, ים אשכנזי, רותם נחמני
מנהלה: נועה שכטר, יערה אקהויז
שיווק ומדיה: מודו, מארק בורשטיין, רועי מייקל שפי
ליווי אסטרטגי: גליה בדור
עיצוב גרפי: מתן שליטא
צילום: דן בן ארי
יוזמים ושותפים: תאו, מרכז תרבות ותוכן
מנהל אמנותי פרינג׳ בתאו: עידן שוורץ
ניהול טכני תאו: קוקה רמתי
עריכת טקסטים: אריאל ברונז
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©