No name, תיאטרון Fulcro ומרינה שויף בסוזן דלל

'No name' הוא מופע שמשלב תיאטרון, מחול, וידיאו ויופי, האסתטיקה שעל הבמה עומדת בניגוד מוחלט לתוכן. אישה שעוברת בחייה הצעירים כל כך הרבה השפלות והתעללות. זה מתחיל כמובן בבית ההורים, ברוסיה, עם חינוך שהיא, האישה שמציגה לפנינו דמות אחת שמורכבת מנשים רבות, מכנה 'חינוך סובייטי', חינוך קר למשמעת, ללא אהבה. ממקום של חוסרים רבים כל כך, ממקום שבו הערך העצמי פגוע מאוד, הנערה מגיעה לישראל, מקור לחום, ממקום בו הייתה שקופה למקום בו היא נראית. אבל היא נראית במשמעויות הרסניות. היא יפה, אבל כעולה חדשה היא נראית לגברים רבים טרף קל. והיא אכן משמשת כטרף קל.

בחיפושה הנואש אחר אהבה ושייכות, הצלחה ושיפור תדמיתה וסיכוייה לחיים טובים יותר, היא נטרפת מינית על ידי גברים רבים, מהם כאלה שמעמדם החברתי גבוה, והם מציעים לה הזדמנויות לפריצה מקצועית, ואחרים, שמעמדם החברתי נמוך אבל הם יכולים למנוע ממנה פרנסה. היא נטרפת, כי היא אינה יודעת אחרת. היא נטרפת, והיא מצליחה מקצועית, גדלה, מקבלת הזדמנויות ותפקידים, בתיאטראות המובילים בארץ, הכל נופל ונשמט מידיה כאשר היא מתמכרת לסמים, שבתחילה מקהים את הכאב, את ההשפלה, ממסכים את החיים הבלתי נסבלים. אחר כך באה הנפילה הגדולה. כשהיא מגיעה אל עברי פי פחת היא גוררת את עצמה החוצה מהמעגל הזה.

מרינה שויף, השחקנית שיצרה את no name, one-woman show עם תיאטרון fulcro, ביססה את ליבת המופע על חוויות מחייה-שלה, אך גם על סמך חוויותיהן של נשים רבות נוספות. הנושאים המרכזיים בהם היא עוסקת ביצירה זאת הם ההטרדה המינית, הניצול המיני, ההשפלה של נשים על ידי גברים. הנשים המוחלשות שנדחקות למצב בו לא נותרת להן ברירה, אלה שכדי לשרוד חייבות להיכנע, לתת את עצמן, את גופן ולעיתים גם את נפשן בידיו של גבר שרומס אותן.

מרינה משחקת בכישרון רב, ויש לציין במיוחד את יכולתה להביא את חוויותיה האישיות ולהסתכל עליהן מבפנים, מתוך רגשותיה, ומבחוץ, כתופעה חברתית, ולהביא בצורה נוגעת את שתי הזוויות. פולינה דריידן, שמוסיפה נופך חשוב נוסף לדרמה של הסיפור בתנועה ובמחול, מעשירה את המופע.

המופע עוסק במנגנונים הפסיכולוגיים והנפשיים, מתוך תיאורים ביוגרפיים ומתוך תיאורים שנשענים על התפתחויות היסטוריות בעולם ובמדינה, ומנסה להבין ולהביא בפני הקהל את ההתפתחות הרגשית שמביאה לרמיסה הזאת, תהליכים שמתחילים בילדות המוקדמת ונמשכים להתבגרות ובבגרות.

מרינה מביאה לנו תחנות בחייה, כאשר מצד אחד ניתן לראות מה שהחברה מגדירה כהצלחות גדולות: תמונות בשערי עיתונים, תפקידים ראשיים, ומצד שני, היא מספרת לנו על השברים בחייה, ובעיקר על הפגיעות המיניות וההתמכרות לסמים. היא מראה לנו אישה חזקה ואסרטיבית לעומת ילדה שבורה, ואת הפוטנציאל להרס והשמדה עצמית לעומת היכולת שלה לבנות את עצמה מחדש, כאשר בסיום היא מביאה את סיפורה של שרה קיין,  מהמחזה "4.48 פסיכוזה"  שרה קיין התאבדה זמן קצר לאחר כתיבת המחזה, עוד לפני הבכורה, כמו הגיבורה הראשית של המחזה שלה. היא מתאבדת בגלל תחושה של אובדן משמעות החיים.

לעומתה, מרינה בוחרת בחיים, בבנייה מחדש, בהתמודדות אמיצה עם כל המשברים, ההתמכרויות, הנפילות וההתעללויות שעברה בחייה. היא שמה את כל אלה לפנינו, הצופים, כדי לשתף, אבל גם כדי לתת תקווה לנשים רבות כל כך שעברו חוויות דומות של התעללות וניצול.

המחזה נכתב, בחלקו, לפי השיטה המכונה 'אוטופיקשן', שיטה המשלבת אלמנטים אוטוביוגרפיים של היוצרת השחקנית עם חוויותיהן של נשים רבות נוספות אשר אספה בדרכים שונות, בתהליך של חקר. השילוב האמנותי של האסתטיקה, היופי, עם הכאב המופגן והתופעות הגסות והקשות של החיים, השילוב של שחקנית ורקדנית, כשהשחקנית מספרת את סיפורה במשך שמונים דקות מלאות ודחוסות, והרקדנית מחוללת מאחוריה ולצידה את הסיפור, ומעניקה לו נופך ונפח נוספים, הנשים לצד רגליים עצומות של גבר, רגליים שממחישות את הפער בין מעמד הגבר לבין יכולות ההתמודדות של האישה, הסיפורים של האישה היפהפייה והשבורה שמופיעה על מסך הווידיאו, כל אלה פועלים פעולה משולבת על חושינו, שקולטים את הכאב דרך היופי, את השברים דרך חלומות ופנטזיות.

ראוי גם לספר על תיאטרון fulcro, עימו משתפת מרינה פעולה ביצירה הזאת. התיאטרון נוסד על ידי שחקנים צעירים שסיימו לימודי משחק בסנט פטרסבורג, בשנת 2020. בשנת 2022, בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, התיאטרון הפסיק לפעול ברוסיה, ורוב השחקנים עלו לישראל, והמשיכו כאן את פעילותם. ההצגה שהעלו באותה שנה, DIE BLUMEN, זכתה כבר באותה שנה לפרס קיפוד הזהב על הצגת השנה, הפרס החשוב ביותר של עולם הפרינג'.

פרויקט ה no name שם לעצמו כמטרה יצירה של קהילה תומכת לנשים, מפנה למקורות תמיכה ואוסף סיפורים של נשים. נשים מוזמנות לפנות למייל [email protected]. ההצגה עצמה מוצגת לחילופין בעברית וברוסית.

יוצרים:
רעיון ושחקנית ראשית — מרינה שויף
מחזאית — קסניה ירוש
במאית — דאשה שמינה
מעצבת תנועה ורקדנית — פולינה דריידן
מעצבת במה — קסניה סורוקינה
מלחינה — סשה גפן
מעצב סאונד — אנדריי מירני
מעצב תאורה — מקסים דוב
מעצב מדיה — איליה דליאטיצקי
מנהל טכני — אנטון טרושין
תרגום — פולינה ברוקמן
מפיקות — סוניה גרומובה, אניה גינזבורג, ליזה שקולניק

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

קבוצת תיאטרון עצמאית פולקרו – Suzanne Dellal