אוגוסט 20, 2026
יש משהו כמעט מגוחך בשם אבא יצא מהקבוצה. הרי הקבוצה המשפחתית היא לכאורה הדבר האחרון שממנו אדם יכול באמת לצאת.
גם אם לוחצים על כפתור היציאה, המשפחה נשארת, הילדים נשארים, האקסית נשארת, הזיכרונות נשארים, ובעיקר נשאר האדם עצמו עם כל מה שלא הצליח לפתור.
דווקא משום כך הכותרת של ההצגה שכתב אלירן כספי בתיאטרון תמונע היא הרבה יותר משורת מחץ. היא הופכת פעולה יומיומית וכמעט טכנית לדימוי של משבר חיים שלם.
ההצגה מציגה קומדיה מרירה על גבר שמגיע לגיל חמישים, מביט בחייו ומגלה שהם אינם נראים כפי שחשב שייראו. הוא נשוי, אב לשתי בנות, יוצר תיאטרון, אבל משהו בכל המערכת הזאת מפסיק לעבוד.
האהבה הזוגית נשחקה, הקריירה אינה מספקת את תחושת הערך שהוא זקוק לה, ואמו נמצאת במוסד עם אלצהיימר. במקום להמשיך לחיות בתוך המציאות הזאת, הוא מחליט לפרק אותה ולנסות להרכיב את עצמו מחדש.
כספי אינו מספר סיפור פשוט על גבר שמתגרש, אלא על אדם שמנסה להשתמש בגירושים כדי לפתור את כל מה שלא היה פתור בחייו. הוא רוצה להיות אב טוב יותר, בן טוב יותר, יוצר מצליח יותר, גבר נחשק יותר, ואפילו גרוש מוצלח יותר.
במילים אחרות, הוא רוצה שהיציאה מהמשפחה תאפשר לו להיכנס סוף סוף לחיים שהוא חושב שהיו אמורים להיות שלו, אלא שהחיים אינם משתפים פעולה.
אנחנו חיים בתקופה שבה הגירושים נעשו קלים יותר, לפחות במובן התודעתי. היד קלה יותר על הדק הפרידה, על נטישת הזוגיות ועל פירוק המשפחה.
כמובן, לא כל גירושים נובעים מאותו מקום, ולא כל זוגיות אפשר או צריך להציל, ויש מערכות יחסים שבהן הפרידה היא הדבר הנכון ולעיתים הדרך היחידה לאפשר חיים טובים יותר. אבל יש גם תופעה של אדם שמתעורר יום אחד ומגלה שהחיים שלו פשוט אינם מוצאים חן בעיניו. הוא לא מאושר, הוא לא מממש את עצמו, הוא אינו ממצה את הפוטנציאל שלו, והוא מפחד שהחיים עוברים לידו. הוא מרגיש שאולי יכול היה להיות משהו אחר, גדול יותר, משמעותי יותר, ואז הוא מחפש את הסיבה.
בעולם שבו כל הזמן מספרים לנו שאנחנו זכאים למימוש עצמי, לאושר ולחיים אותנטיים, קל מאוד למצוא אשם, ולפעמים האשם נמצא ממש לידנו במיטה בדמות בן או בת הזוג.
זהו מנגנון אנושי שמועצם מאוד בתקופתנו, וכספי אינו מטיף נגד המחשבה הזאת אלא לוקח אותה עד הסוף ובודק מה קורה לאדם שמאמין בה. הגיבור שלו עוזב את הבית בעקבות הזדמנות רומנטית ויוצא להגשים את עצמו, בטוח שהוא יוצא למסע אל עצמו, אבל ככל שהמסע מתקדם מתברר שהוא בעצם לוקח את עצמו לכל מקום.
גירושים הם שבר עמוק. גם כאשר אחד מבני הזוג יוזם אותם ומשוכנע שזה הדבר הנכון, השבר אינו נשאר רק בתוך הזוגיות אלא עובר דרך הילדים, הבית, המשפחה, ההורים, החברים ובעיקר דרך הזהות של האדם עצמו.
פתאום הכל משתנה, ומי שחשב שהוא עומד לצאת לחופשי מגלה שהוא נכנס למציאות חדשה שאין לו מושג איך לחיות בה.
בהדרגה מתברר לו שהמימוש העצמי שאחריו רדף אינו נמצא מעבר לגירושים אלא נמצא בתוכו והוא חלק מהמהות שלו. אם הבעיה הייתה רק הנישואים, הפתרון היה פשוט יחסית, אבל אם הבעיה היא תחושת חוסר המשמעות, הפחד מהזמן שעובר, הצורך בהכרה והחרדה מכישלון, הרי שהגירושים אינם יכולים לפתור אותה אלא רק משנים את התנאים שבהם צריך להתמודד איתה.
מתחת לסיפור הזוגי מסתתר סיפור עמוק על זמן, שכן הגיבור הגיע לגיל שבו ברור לו שהחיים אינם אינסופיים. אמו חולה, הדור שמעליו נעלם, הדור שמתחתיו גדל, והאדם שנמצא באמצע מבין שהוא כבר אינו ילד אבל גם אינו מוכן להפוך לזקן.
מכאן נולדת תחושת הדחיפות להספיק לאהוב, להספיק להצליח, להספיק להיות אבא, להספיק להיות גבר, ולהספיק להיות מישהו אחר.
הילדים אינם רק חלק מהסיפור המשפחתי אלא מראה שבה הגיבור נאלץ לראות את עצמו, וההצגה שואלת בעקיפין שאלה לא נוחה: האם הרצון שלנו להיות הורים טובים נובע באמת מהילדים, או לפעמים גם מהצורך שלנו להרגיש שאנחנו אנשים טובים?
אחד האלמנטים המבריקים ביותר בהצגה הוא האופן שבו היא מזכירה לנו ללא הפסקה שאנחנו נמצאים בתיאטרון. זהו סיפור על תיאטרון בתוך תיאטרון שבו הדמויות שוברות את הגבולות כל הזמן, והבחירה הזאת מונעת מהיצירה להפוך לווידוי אישי ארוך וחד מימדי.
כאן נמצאת הבדיחה הגדולה והכואבת ביותר של ההצגה: אלירן כספי הוא יוצר תיאטרון שמגלם יוצר תיאטרון שמנסה לביים את חייו בזמן אמת. הוא רגיל מעצם מקצועו לבמה, לשליטה מלאה, לכתיבה, לבנייה מדויקת של סצנות וליצירת משמעות אמנותית. אלא שעל הבמה הזו, מול הקהל, עומד אלירן האמיתי, האיש שכל זה קרה וקורה לו באמת.
הוא מגלה לחרדתו שהחיים הפרטיים אינם מחזה שניתן לערוך מחדש. אי אפשר פשוט למחוק סצנה שלא צלחה, אי אפשר להחזיר טייק אחורה, ואי אפשר להחליט שהמערכה הראשונה לא הייתה מוצלחת ולכן מתחילים הכל מחדש.
במקום לבנות ארבעה קירות של בית ריאליסטי, ההצגה משתמשת בתזזיתיות שבה הזהויות משתנות והזיכרונות מתערבבים במציאות, ומשקפת קצב שבו דברים שאמורים לעבור תהליך עיבוד במשך חודשים קורים בתוך ימים והגיבור נגרר לתוך מערבולת שאינו שולט בה.
אחד הרבדים המוצלחים בהפקה הוא המבנה שבו השחקניות שמול אלירן מחליפות תפקידים ללא הפסקה, כאשר בהפקה משחקים אלירן כספי, יעל מסנר או הילה לב ארי, נעם ברמט או יעל שטולמן, ומאשה שמוליאן.
הנשים הללו הן האישה, הבנות של אלירן, אך גם האם, הסבתא ונשים שונות שעוברות בחייו, והן מחליפות זהויות ותפקידים במהירות ויוצרות עולם שבו כל הנשים בחייו הופכות למראות שונות שלו עצמו.
הבנות מזכירות לו את האחריות שלו, האם מזכירה לו את הזמן שעובר, האישה שממנה נפרד מזכירה לו את מה שהיה ומה שהוחמץ והחמיץ, והנשים החדשות מייצגות את מה שהוא מדמיין שאולי יהיה ומתאכזב בכל פעם מחדש.
במרכז נמצא גבר שרוצה להיות גיבור הסיפור שלו אך מגלה בהדרגה שהוא אינו הדמות היחידה בו ויש לו אחריות לאחרים ושהאדם הישן לא נעלם.
ההצגה אינה מציגה את הגיבור כקורבן תמים אלא מציגה בו אנוכיות, עיוורון ורצון לקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו לצד ניסיון כן להבין מה עשה ומה איבד. הכותרת של ההצגה מתבררת כמטאפורה מצוינת שכן אפשר לצאת מקבוצת הווטסאפ ואפשר לצאת מהנישואים, אבל בסופו של דבר אי אפשר לצאת מעצמך.
ההצגה מצליחה להיות מצחיקה, עצובה וכואבת, ומי שהתגרש יזהה בה דברים שלא תמיד נעים לזהות ומי שחושב להתגרש כדאי לו לראות אותה לפני שהוא לוחץ על הכפתור, כי לפעמים יוצאים מהקבוצה ומגלים שהבעיה מעולם לא הייתה הקבוצה.
קרדיטים:
מאת: אלירן כספי.
בימוי: אלירן כספי ואמיר פתר.
דרמטורגיה: ניר ארז ואמיר פתר.
עיצוב חלל ותאורה: אלירן כספי.
עיצוב תלבושות: רוני יניב.
מוזיקה מקורית: גל לב.
ניהול הצגה: שקד שנלר.
שחקנים: אלירן כספי, יעל מסנר או הילה לב ארי, נעם ברמט או יעל שטולמן, מאשה שמוליאן.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©