גבעה 338 בקולנוע

⭐½

גבעה 338: לא כל גבעה צריכה להיות חלפון

"גבעת חלפון אינה עונה" הוא אחד מסרטי הקאלט הגדולים של הקולנוע הישראלי. כמעט חמישים שנה אחרי שיצא לאקרנים, הוא עדיין חי ובועט. בכל יום עצמאות הוא חוזר למסכים, והצופים עדיין צוחקים מאותן בדיחות, מצטטים את המשפטים שכבר נטמעו בשפה ומתענגים מחדש על הסיטואציות האבסורדיות, על הדמויות ועל הכימיה החד פעמית של חבורת השחקנים. זה כבר מזמן אינו רק סרט, אלא חלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

לכן קשה להבין מה חשבו לעצמם יוצרי גבעה 338, כאשר בחרו להציב את הסרט החדש בצילה של אותה קלאסיקה. הוא אינו סרט המשך במובן העלילתי, אבל הקשר לגבעת חלפון ברור מאוד. שוב בסיס צבאי נידח, שוב חיילים ומפקדים, שוב מערכת שאיבדה קשר עם ההיגיון, ושוב ניסיון למצוא קומדיה בתוך האבסורד הישראלי. אפילו שייקה לוי, האחרון מבין שלושת חברי הגשש החיוור שנותר בחיים, מופיע בסרט.

אלא שאי אפשר לייצר קאלט באמצעות החלטה שיווקית. אי אפשר לקחת בסיס צבאי, להכניס אליו אלי יצפאן, טל פרידמן, שחר חסון, יעל פוליאקוב ועוד שורה של שחקנים וקומיקאים מוכרים, להוסיף הופעה של שייקה לוי ולהניח שהצחוק כבר יגיע מעצמו. גבעה 338 פשוט לא כתוב מצחיק מספיק.

החומרים דווקא היו שם

העלילה מתחילה בבסיס צבאי קטן ונשכח בבקעת הירדן, שעומד בפני סגירה. רן שם טוב נשלח לפרק את הבסיס ולפנות אותו, אלא שהסיפור מסתבך כאשר מתברר שסין מעוניינת בקרקע לצורך פרויקט הקשור להתחדשות דרך המשי ומוכנה לשלם לישראל סכום משמעותי. מתחת לבסיס מסתתר גם בונקר ישן, ולתמונה נכנסים אנשי צבא, אזרחים, עבריינים, בדואים וסינים.

על הנייר זה חומר מצוין לקומדיה ישראלית עכשווית. אפשר היה לעשות כאן סאטירה על הצבא, על הבירוקרטיה, על עסקאות כלכליות, על האופן שבו אינטרסים גדולים של מדינות מתנגשים עם חייהם של אנשים קטנים, ועל אנשים שממשיכים לבצע פקודות גם כאשר כבר אין להם מושג מדוע.

אבל הסרט אינו מפתח את האפשרויות האלה עד הסוף. במקום לבנות עולם קומי שלם, הוא עובר ממצב קומי אחד לאחר. במקום שהאבסורד יצמח מתוך הדמויות והמציאות, הוא נדמה לעיתים כמשהו שהוצמד אליהן מבחוץ. יש רגעים שבהם ברור מה הייתה הכוונה, אבל הכוונה אינה הופכת בהכרח לבדיחה מוצלחת.

ואז מגיעה גבעת חלפון
כדי להבין את גודל הבעיה צריך לחזור לסרט שאיתו גבעה 338 מנהל דיאלוג. גבעת חלפון אינה עונה, בבימויו של אסי דיין ובתסריט של דיין ונפתלי אלטר, יצא ב 1976. במרכזו עמדה חבורת חיילים ומפקדים בבסיס צבאי בסיני, כאשר ניסיונותיו של ג'ינג'י לקבל חופשה כדי להתחתן מובילים לשרשרת של הסתבכויות סביב סרג'יו קונסטנצה, משתמט המילואים ובעל מועדון הימורים.

הסרט לא נולד כקלאסיקה. הקהל הוא שהפך אותו לכזה. במשך השנים, ובעיקר בעקבות השידורים החוזרים בטלוויזיה, הוא הפך לסרט שצופים בו שוב ושוב. המשפטים נטמעו בשפה, הדמויות הפכו לאיקוניות והצפייה עצמה הפכה כמעט לטקס.

זה ההבדל החשוב. גבעת חלפון אינה עונה לא ניסתה להיות סרט קאלט. היא הפכה לכזאת משום שהיה בה משהו שאנשים רצו לחזור אליו.

האבסורד שלה לא היה רק אוסף של בדיחות. הוא נבע מהעולם שבו הדמויות חיו. הצבא שימש כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והפער בין השפה הצבאית הרשמית לבין ההתנהגות האנושית, הקטנונית והמבולבלת של האנשים שבתוכה יצר את הקומדיה.

הבעיה היא לא השחקנים

בגבעה 338 יש שחקנים שיודעים להצחיק. אלי יצפאן, טל פרידמן, שחר חסון ואחרים מביאים איתם ניסיון קומי עצום. אבל דווקא כאן מתברר עד כמה קומדיה תלויה בתסריט ולא רק במבצעים.

בגבעת חלפון הדמויות הן חלק בלתי נפרד מהבדיחה. סרג'יו, ג'ינג'י, ויקטור חסון, רס"ר שמש וג'חנון אינם רק כלים ליצירת סיטואציות קומיות. לכל אחד מהם אופי, שפה, קצב, יחסים עם האחרים והיגיון פנימי. אנחנו רוצים לראות אותם שוב גם בלי לדעת מה תהיה הבדיחה הבאה.

בגבעה 338 קל יותר לזכור מי משחק מאשר מי הדמות. נדמה לעיתים שהסרט סומך על האסוציאציה שהשחקן עצמו מעורר אצל הצופה. אלי יצפאן הוא אלי יצפאן, טל פרידמן הוא טל פרידמן, וכך הלאה. אבל נוכחות של קומיקאי אינה תחליף לדמות קומית שנכתבה היטב.

קומדיה טובה זקוקה לדמויות שאנחנו רוצים לפגוש שוב, לא רק לבדיחה הבאה אלא לדמות עצמה.

יעל פוליאקוב ושייקה לוי

גם יעל פוליאקוב מתקשה להיחלץ מהבעיה הזאת. הדמות שלה פועלת לאורך זמן על אותו תדר קומי, וככל שהסרט מתקדם האפקט הולך ונשחק. מה שאמור להיות מצחיק הופך למעיק. הבעיה כאן אינה בהכרח ביכולת המשחק שלה, אלא באופן שבו הדמות נכתבה ונבנתה.

שייקה לוי הוא כבר סיפור אחר. עצם הופעתו מעוררת חיוך, בעיקר אצל מי שגדל על הגשש החיוור ועל גבעת חלפון אינה עונה. אבל זאת בדיוק הבעיה: הנוסטלגיה עושה את העבודה שהסרט עצמו מתקשה לעשות.

אי אפשר להזמין את שייקה לוי ולקבל בחזרה את הגשש החיוור. אי אפשר לשחזר את הכימיה בין שייקה, גברי ופולי, את התקופה, את אסי דיין ואת אותו רגע תרבותי חד פעמי. הופעתו של שייקה היא מחווה יפה, אבל מחווה אינה תסריט.

כשנוסטלגיה מחליפה רעיון

גבעה 338 אינו סרט נטול רעיונות. להפך. דווקא משום שיש בו כל כך הרבה חומרים מעניינים, מאכזב לראות כמה מעט הוא עושה איתם.

העסקה עם סין יכולה הייתה להפוך לסאטירה על האופן שבו מדינה מתייחסת לקרקע שלה. הבסיס הצבאי יכול היה להיות משל למערכת שממשיכה להתקיים מכוח האינרציה. הדמויות יכולות היו להציג את המפגש בין השפה הביטחונית, האינטרסים הכלכליים והאדם הקטן שנקלע ביניהם.

במקום זאת הסרט מעדיף לעיתים את הבדיחה המיידית ואת הקריצה. הוא מזכיר לנו את גבעת חלפון במקום להבין מה הפך את הסרט ההוא למצחיק.

זה אולי הפספוס הגדול ביותר של גבעה 338. הוא מנסה לעמוד ליד סרט שהפך לחלק מהתרבות הישראלית, אבל אינו מצליח למצוא לעצמו קול עצמאי. אפשר להעתיק את התפאורה. אי אפשר להעתיק את הכימיה. אפשר להחזיר את שייקה לוי למסך. אי אפשר להחזיר את הגשש החיוור. ואפשר לכתוב עוד סרט על בסיס צבאי, אבל הרבה יותר קשה ליצור סרט שהקהל ירצה לראות שוב ושוב גם בעוד חמישים שנה.

גבעה 338 הוא סרט שיש בו השקעה, שחקנים מוכרים וחומרים שיכלו להפוך לקומדיה ישראלית חריפה. אבל בסופו של דבר מתקבלת קומדיה שמנסה להיות מצחיקה יותר משהיא באמת מצחיקה. ובעיקר, היא מזכירה לנו עד כמה קשה לייצר קלאסיקה כשמראש מנסים ללכת בעקבות קלאסיקה אחרת.

בימוי: ארז בן הרוש
תסריט: ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול, אייל אפטר, ליאור דיין
צילום: איציק פורטל
מוזיקה: נפתלי אלטר, רן שם טוב
משתתפים: אלי יצפאן, שחר חסון, יעל פוליאקוב, טל פרידמן, קים אור אזולאי, אברהם ארנסון, ישי סוויסה, שייקה לוי ואחרים.