ראיון עם מוני יוסף, מנהל תיאטרון עכו

מוני יוסף: "פסטיבל עכו יחזור בגדול"

מוני יוסף נמצא בתיאטרון עכו כמעט ארבעה עשורים. הוא הגיע לשם בתחילת דרכו, אחרי לימודיו בבית צבי, והיה שותף יחד עם דודי מעיין ושאולי כהן להקמת המרכז לתיאטרון של עכו.

מאז הספיק להיות שחקן, במאי, מנהל, אוצר ויוצר, לעבוד עם קבוצות של יוצרים ערבים ודתיים, להקים פרויקטים בינלאומיים, לביים ביפן, לנהל את פסטיבל עכו ולהיות אחראי על הקשרים הבינלאומיים שלו.

השנה הוא נדרש לעשות את מה שאולי מאפיין יותר מכול את תיאטרון עכו לאורך השנים: להמציא את עצמו מחדש.
פסטיבל עכו מתקיים השנה בנסיבות שונות מאוד מאלה שהקהל התרגל אליהן.

בגלל המלחמה והמציאות המורכבת בצפון, ההכנות התחילו מאוחר מאוד. לדברי יוסף, לו ולליזו אוחיון, מנהלת הפסטיבל, נותרו כחודש וחצי בלבד כדי להרים את אירועי החוצות. במקביל מתקיים בתוך המרכז לתיאטרון עכו פסטיבל תיאטרון עכו, עם הפקות של התיאטרון והצגות אורחות.

מי שמכיר את פסטיבל עכו המסורתי עלול להתאכזב מהשינוי. יוסף, לעומת זאת, מבקש להסתכל על מה שכן הצליחו ליצור. ובעיקר הוא מבטיח: זאת אינה הדרך החדשה של הפסטיבל. בשנה הבאה, אם המציאות תאפשר זאת, הוא יחזור למתכונתו המקורית.

הכול התחיל בחיפוש אחר שפה אחרת

אני מבקשת ממנו לספר על דרכו. "אני אתחיל בהתחלה", אומר יוסף, כשהוא מספר על הדרך שעשה, אבל מהר מאוד עובר לדבר על תיאטרון עכו.

הוא בוגר בית צבי. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו הגיע לעכו, ושם מצא את עצמו שותף לניסיון שנראה באותה תקופה כמעט בלתי אפשרי: להקים תיאטרון אחר, מחוץ למרכז התרבותי של תל אביב, ולחפש שפה תיאטרלית ישראלית מקורית.

הוא מספר על הקמת המרכז לתיאטרון של עכו. "חיפשנו שפה ישראלית מקורית", הוא מספר. "בהתחלה אנשים צחקו עלינו. אמרו, מה יצא לכם מזה? לא יצא לכם כלום בעכו". אבל משהו יצא.

ב־1988 השתתף יוסף כשחקן ב"זיכרונות דור שני: בחיק העיר העתיקה", שזכתה בפרס בפסטיבל עכו. אחר כך הגיעה "ארבייט מאכט פריי", שהפכה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם תיאטרון עכו.

ההצגה יצאה לחו"ל, זכתה בפרסים, הוצגה בפני קהלים ברחבי העולם, ואפילו נעשה עליה סרט.
"היא שמה את התיאטרון על המפה העולמית", הוא אומר.

אבל מבחינתו, ההישג לא היה רק ההכרה הבינלאומית. "ארבע אימהות" סימנה את התגבשותה של שפה שהפכה מזוהה עם תיאטרון עכו: תיאטרון שאינו מסתפק בטקסט כתוב ובבמה מסורתית, אלא מחפש את המפגש עם המקום, עם החברה ועם האנשים שחיים בה.

תיאטרון שנבנה מתוך העיר

יוסף עצמו עבר בהדרגה משחק לבימוי, והחל לעבוד עם קבוצות שונות של אמנים בעכו. אחת מהן הייתה קבוצת יוצרים ערבים שפעלה בעיר העתיקה. מוזיקאים, שחקנים ואמנים הצטרפו לתהליך, ובהמשך חלקם השתלבו בעבודה של התיאטרון.

אחר כך הגיע חיבור מפתיע מסוג אחר: קבוצת בוגרי ישיבת הסדר ממעלות. יוסף מספר שהקבוצה הזאת יצרה תיאטרון ייחודי ונועז, עד כדי כך שהוזמנה לפסטיבל יוקרתי בברלין, שם הופיעה לצד יוצרים בינלאומיים, ובהם פיטר ברוק.

בהמשך הקים גם קבוצת נשים דתיות בעכו, בעוד הקבוצה הערבית ממשיכה ליצור. מבחינתו, אין כאן סתירה. להפך. זאת בדיוק משמעותו של תיאטרון שנמצא בעיר כמו עכו.
"זה מאוד מגוון", הוא אומר.

המגוון הזה אינו רק עניין חברתי. הוא הפך עם השנים לחומר הגלם האמנותי של יוסף. הוא אינו מחפש קבוצה אחת שתייצג את עכו, אלא מפגש בין עולמות שונים, לעיתים מנוגדים, ומתוך המפגש הזה לייצר יצירה.

כך נולד מה שיוסף מכנה "פרויקט בבל", שבו השתתפו שחקנים ויוצרים מיפן, גרמניה, אוסטריה ואוקראינה. הפרויקט יצא לסיבובי הופעות בינלאומיים, ויוסף עצמו ביים ביפן הפקה שרצה במשך שנים.

העבודה הבינלאומית הפכה לחלק משמעותי מהעשייה שלו, אבל היא מעולם לא ניתקה אותו מעכו. להפך. העולם הגיע לעכו, ועכו יצאה אל העולם.

לא רק להציג הצגות, אלא לגדל יוצרים

גם כיום המרכז לתיאטרון עכו אינו רק גוף שמעלה הצגות. פועל בו בית ספר ליצירה, שבו יוצרים יכולים לפתח עבודות בתוך המסגרת של התיאטרון. חלק מהעבודות מופקות בהמשך על ידי המרכז, ואחרות יוצאות ממנו וממשיכות את דרכן ברחבי הארץ.

זו תפיסה רחבה של מוסד תרבות. לא רק אולם, לא רק הפקה ולא רק פסטיבל, אלא מקום שמאפשר לאנשים ליצור.
בתוך המודל הזה נולדים גם שיתופי פעולה חדשים, ובהם פרויקט עם אנשים עם מוגבלויות.

ובמקביל ממשיך המרכז להפיק יצירות חדשות. אחת מהן היא "היפיפה הנרדם שלי", שתעלה במסגרת פסטיבל תיאטרון עכו. על פי יוסף, מדובר ביצירה שנוצרה במקור ברוסיה על ידי נשים יוצרות, ועובדה לגרסה חדשה עבור תיאטרון עכו על ידי רועי הורביץ.

ההצגה עוסקת בנשים רוסיות שנמשכו באמצעות האינטרנט למערכות יחסים עם אנשי דאעש. יוסף מתאר אותה כהפקה חזקה במיוחד, ומדגיש שהיא לא תישאר בעכו אלא תצא גם להופעות ברחבי הארץ.

השנה שבה פסטיבל עכו השתנה

ואז מגיעה השאלה הגדולה: מה קרה לפסטיבל עכו השנה?
מי שמכיר את הפסטיבל יודע שהוא הרבה יותר מאוסף הצגות.

במשך שנים הוא היה אירוע תרבותי שלם, שבו במשך כמה ימים אפשר היה להסתובב בעכו העתיקה מהבוקר ועד הלילה, לראות הפקות תחרות, עבודות חדשות, הצגות רחוב, מופעי מחול, קרקס ומיצגים, ובעיקר לחוות את העיר כחלק מהאירוע.

יוסף מכיר היטב את הפסטיבל הזה. הוא ניהל אותו בעבר, עבד עם מנהלים אמנותיים שונים ובהמשך ניהל את התחום הבינלאומי שלו.
השנה, לדבריו, הכול התחיל מאוחר מאוד.

"בגלל המלחמה ובגלל השינויים הפוליטיים בעכו, התחלנו מאוד מאוחר", הוא אומר. "היה לנו חודש וחצי להרים את הפסטיבל".
בנסיבות כאלה היה צורך לבחור.

הוחלט לקיים את פסטיבל עכו במרחבים הציבוריים, בעוד בתוך המרכז לתיאטרון עכו מתקיים אירוע נפרד, פסטיבל תיאטרון עכו.
"זה לא בדיוק אותו דבר", הוא מסביר. "אבל אני מחבר ביניהם, כי אני עושה את שניהם יחד עם ליזו אוחיון, מנהלת פסטיבל עכו".

הפסטיבל בחוץ מבוסס השנה על אירועי רחוב, מופעים, מחול, ליצנות, קרקס, מיצגים ואמנות חזותית. המטרה היא ליצור חגיגה בעיר, גם אם לא ניתן היה לקיים את המנגנון המלא והמוכר של הפסטיבל.

בתוך התיאטרון מתקיימת תוכנית של הצגות ישראליות מקוריות והצגות אורחות.

פסטיבל תיאטרון עכו: מה קורה בפנים?

התוכנית הרשמית של פסטיבל תיאטרון עכו מגוונת מאוד.
בין ההפקות נמצאת "האמת השלישית", המוגדרת כהצגה לנשים בלבד, וכן "שיחות עם בטן", "מחזור חיים" ו"לבשתי את עצמי הפוך".
ב־28 בספטמבר יעלו "מגדל עדר جبل المجنون", הצגה המופיעה בתוכנית בעברית ובערבית, ולצדה ההצגה האורחת "מוגן כמו רחם". באותו ערב תוצג גם "אורשינא: עוף ושמה חול", ובהמשך הערב "השומר", לצד מופע מוזיקלי של מריה מסרי ואחרים.

ב־29 בספטמבר תעלה "עדן מאבא, עבור", ובהמשך כאמור "היפיפה הנרדם שלי".
יוסף מדבר במיוחד על "מגדל עדר", יצירה שלדבריו עוסקת בחוויות של היוצרת בבת עין. הוא מתאר אותה כעבודה חכמה וביקורתית, שמגיעה מתוך היכרות אישית עם העולם שעליו היא מדברת.

מה שמעניין אותו הוא שהביקורת אינה מסתפקת בעמדה חד ממדית. "זה לא 'אני נגד ואני שונאת'", הוא אומר. "היא מביאה את המציאות ואת החוויות שלה".

זו אמירה שמתאימה גם לאופן שבו יוסף מתאר את התיאטרון שלו בכלל: לא בהכרח לתת לקהל תשובה, אלא להכניס אותו לתוך מציאות מורכבת.

ומה יהיה בשנה הבאה?

השאלה שמעניינת אותי במיוחד היא אם כל זה יחזור בשנה הבאה למתכונת המוכרת.
יוסף אינו מהסס. "יחזור למקורו ויחזור בגדול", הוא אומר.
הוא מוסיף את ההסתייגות היחידה שאפשר להוסיף בתקופה הזאת: אם לא תפרוץ שוב מלחמה.

לדבריו, בצפון עברו שנים קשות מאוד, ורק עכשיו מתחילה הפעילות התרבותית לחזור. בתוך המציאות הזאת, עצם היכולת לקיים השנה אירוע בעכו היא מבחינתו הישג.
"עשינו מבצע מטורף", הוא אומר.
גם ימים ספורים לפני הפסטיבל, הוא מספר, עדיין נסגרים מופעים.

התוצאה אמורה להיות, לדבריו, פסטיבל חוצות שהוא קודם כול חגיגה. רותם נחמני תציג עבודה במרחב הציבורי, לצד מופעי קרקס, מחול, מיצגים ועבודות נוספות.

"מצד אחד יש תיאטרון איכותי, מצד שני דברים יותר קלילים, ליצנים, הכול ביחד. חגיגה אחת ענקית".

ומה עם העולם?
אחד הנושאים המעניינים ביותר בשיחה הוא דווקא מה שלא יקרה השנה.
יוסף מספר שחמש הפקות בינלאומיות רצו להגיע לפסטיבל. לדבריו, מדובר ביוצרים ובגופים שנמצאים בקשר עם פסטיבל עכו ועם התיאטרון במשך שנים. הם רצו להגיע ואף התאכזבו מכך שהשנה לא ניתן היה להזמין אותם.
לדבריו, הסיבה הייתה בעיקר העובדה שהפסטיבל לא התקיים במתכונת הרגילה ולא היה תקציב להפקות אורחות מחו"ל.

חשוב להבחין כאן בין הדברים. יוסף אינו מציג את הסיפור כהוכחה לכך שאין חרם תרבותי על ישראל, אלא דווקא מספר על יוצרים שביקשו להגיע, בעוד שהפסטיבל עצמו לא יכול היה לארח אותם השנה.
"בשנה הבאה הם יגיעו", הוא אומר. "בהמוניהם, אני מקווה".

זהו אולי אחד הדברים שממחישים עד כמה התרבות מושפעת כיום מהמציאות הבינלאומית, אבל גם עד כמה הקשרים שנבנו לאורך שנים אינם נעלמים בהכרח.

איך לא משתעממים אחרי כמעט ארבעים שנה?

יש בשיחה רגע שבו אני חוזרת איתו אל השאלה האישית ביותר.
אחרי כמעט ארבעים שנה בתיאטרון, אחרי כל כך הרבה קבוצות, הצגות, נסיעות, פסטיבלים ותפקידים, איך ממשיכים להתחדש?
התשובה שלו פשוטה.
"זה האופי שלי. אני תמיד מחפש דברים חדשים".
אבל הוא מיד מתקן: לא רק שלו. "זה גם האופי של התיאטרון".
הוא נותן דוגמה ל"אנתולוגיה" של סמדר יערון, עבודה שרצה לדבריו כבר כשלושים שנה ברחבי העולם. אבל גם אחרי כל השנים האלה היא אינה נשארת יצירה קפואה. יש לה מסגרת, ובתוכה נכנסים חומרים חדשים והמציאות משתנה.

"זה לא טקסט קבוע", הוא מסביר. "אנחנו מכניסים לתוכו את מה שקורה סביבנו".
מכאן מגיעה תפיסת העולם שלו. תיאטרון שחוזר על עצמו, מבחינתו, מפסיק להיות תיאטרון חי.
"אני בטבעי חייב למצוא כל הזמן חידושים ודברים שיעניינו אותי כאמן, כאוצר, כמנהל".

לא לחזור אחורה, אלא לחזור לרוח

אולי זו גם הדרך להבין את השנה המוזרה הזאת בפסטיבל עכו.
מי שמגיע השנה ומחפש את הפסטיבל הגדול והמוכר, עלול למצוא אירוע אחר. אין כאן את המתכונת המלאה שהפכה את עכו לאחד מאירועי התרבות המזוהים ביותר עם חגי תשרי. במקום זאת יש שני אירועים שמתקיימים במקביל: פסטיבל עכו במרחב הציבורי ופסטיבל תיאטרון עכו בתוך המרכז.

אבל מוני יוסף אינו מציג את זה כפרק חדש בהיסטוריה של הפסטיבל. מבחינתו זו שנת מעבר, ניסיון לשמור על רצף תרבותי בתנאים בלתי אפשריים כמעט.

זה אולי מה שמעניין במיוחד בסיפור שלו. האיש שהגיע לעכו כצעיר וחיפש עם חבריו שפה חדשה, מצא את עצמו כמעט ארבעים שנה אחר כך עושה בדיוק את אותו הדבר, רק בתנאים אחרים.

הוא עדיין מחפש יוצרים חדשים. עדיין מחבר בין עולמות. עדיין יוצא אל העולם וחוזר לעכו. עדיין מתעקש שתיאטרון יכול לצמוח דווקא במקום שבו לכאורה אין לו תנאים.
והשנה, כשהכול התחיל מאוחר כל כך, הוא פשוט עשה את מה שהוא יודע לעשות.
להרים את המסך.
ליצור.
ואחר כך, כמו שהוא מבטיח, לחזור בגדול.

תמונה ראשית: מייסרה מצרי