החסד בקולנוע

★★★★וחצי

החסד: יצירת מופת נוספת של פאולו סורנטינו על כוח, חמלה והסתירות שבאדם

מעטים היוצרים בקולנוע העולמי שהצליחו לפתח שפה קולנועית כה ייחודית עד שניתן לזהות אותם כבר מהפריים הראשון.

פאולו סורנטינו הוא אחד מהם. כל סרט חדש שלו הוא אירוע קולנועי, לא רק משום שהוא במאי מבריק, אלא משום שהוא נמנה עם קבוצה הולכת ומצטמצמת של יוצרים הרואים בקולנוע אמנות שלמה, כזו שבה התמונה, התנועה, המוזיקה, המשחק והרעיונות הפילוסופיים נשזרים יחד ליצירה אחת.

גם ב"החסד" הוא מוכיח שוב מדוע הוא נחשב לאחד הבמאים הגדולים הפועלים כיום. זהו סרט איטי, מדוד ומחושב, כזה שאינו ממהר לשום מקום.

העלילה נבנית נדבך אחר נדבך, בשכבות עדינות של מחשבה ורגש. למרות הקצב האיטי, אין בו רגע משעמם אחד. כל סצנה נושאת משמעות, כל דימוי נבחר בקפידה, כל משפט נועד לעורר מחשבה.

בעולם קולנועי שמקדש מהירות, רעש וגירויים בלתי פוסקים, סורנטינו ממשיך להאמין בכוחם של השקט, ההתבוננות והמורכבות.

נשיא המדינה כאדם בודד

במרכז הסרט ניצב נשיא איטליה המזדקן, אדם אהוב מאוד על הציבור, הנמצא לקראת סיום כהונתו. על שולחנו מונחות שתי החלטות כבדות משקל: בקשות חנינה של שני אנשים שרצחו את בני זוגם והצעת חוק הנוגעת להמתת חסד.

באיטלקית משמעות המילה "גראציה" אינה רק חסד במובן הרוחני או האנושי, אלא גם חנינה. סורנטינו משתמש בכפל המשמעות הזה כדי לבנות דיון עמוק במושגים של רחמים, צדק, מחילה ואחריות.

אלא שכמו תמיד אצל סורנטינו, הפוליטיקה היא רק נקודת המוצא. הסרט אינו עוסק באמת במנגנוני שלטון או במאבקים פוליטיים. הוא עוסק באדם שמאחורי התפקיד.

הנשיא הוא דמות מורכבת להפליא. הוא קתולי מאמין המקיים קשר קרוב עם האפיפיור, המתנגד כמובן להמתת חסד. אך למרות אמונתו העמוקה, הוא אינו מפסיק לחשוב בעצמו. הוא מסרב לקבל תשובות אוטומטיות ומבקש לבחון כל סוגיה גם דרך עיניו של האדם הסובל.

זהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט. סורנטינו אינו מציג את הדמות כמאבק בין אמונה לכפירה, אלא כמאבק בין שתי מערכות ערכים לגיטימיות. בין הדוקטרינה לבין החמלה. בין העיקרון לבין המציאות.

איש של סתירות

היופי בדמות הנשיא הוא שהיא מורכבת מסתירות אנושיות קטנות וגדולות.
הוא אהב את אשתו אהבה עצומה, כזו שממשיכה להתקיים גם לאחר מותה. ובכל זאת, במשך ארבעים שנה לא הצליח להשתחרר מהכאב שהותירה בו בגידתה. הוא חי עם האהבה ועם הפגיעה בעת ובעונה אחת.

גם יחסיו עם בתו מציירים תמונה מורכבת. הם עובדים יחד, מכירים היטב זה את זו ומנהלים קשר קרוב לכאורה. אך היא אינה חשה שקיבלה ממנו את החום והאהבה שהייתה זקוקה להם.

היא מכירה את הנשיא, אבל פחות את אביה.
הסתירות הללו אינן מוצגות ככישלון. להפך. הן הופכות את הדמות לאנושית. סורנטינו מבין שאנשים מורכבים אינם פועלים לפי היגיון חד ממדי.

הנשיא הוא גם אדם רציונלי מאוד, כמעט מדעי בגישתו, אך בו בזמן הוא נהנה ממוזיקת ראפ ומתרבות עכשווית שאינה מזוהה בדרך כלל עם בני דורו.

הפרטים הקטנים הללו מעניקים לדמות חיים ומונעים ממנה להפוך לסמל מופשט.
זהו אדם שנמצא כל חייו בעמדה של כוח, אך בשלב זה של חייו הוא עסוק הרבה יותר בשאלות מאשר בתשובות.

איטליה אפורה וגשומה

מבחינה חזותית, "החסד" הוא שיעור נוסף בקולנוע.
סורנטינו הוא אולי אחרון הבמאים הגדולים שמסוגל להפוך כל פריים ליצירת אמנות בפני עצמה. המצלמה שלו אינה מתעדת את המציאות בלבד אלא מפרשת אותה.

הוא אינו מציג את איטליה המוכרת מהגלויות ומהפרסומות לתיירות. אין כאן חגיגה של שמש ים תיכונית, צבעים חמים וכיכרות מלאות חיים. זוהי איטליה קודרת, אפורה, רטובה מגשם כמעט תמידי.

הגשם הופך לחלק בלתי נפרד מהאווירה הרגשית של הסרט. הוא מלווה את הדמויות, חודר לחללים הפתוחים ומזכיר שוב ושוב את תחושת הסיום המרחפת מעל העלילה.

אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט קשורה דווקא לגשם הזה. נשיא פורטוגל מגיע לטקס ממלכתי רשמי. הכול נראה מתוכנן ומדויק, כפי שטקסים ממלכתיים אמורים להיות. אלא שאז פורצת סערה. הרוח מתחזקת, הגשם משתולל, והנשיא האורח ממשיך להתקדם צעד אחר צעד על השטיח האדום.
הסצנה נמשכת זמן רב מהצפוי. נשיא פורטוגל ממשיך ללכת, להתקדם, להיאבק ברוח, עד שלבסוף הוא קורס והשטיח האדום מתגלגל עליו.

זהו רגע אבסורדי, מצחיק, עצוב ומבריק בעת ובעונה אחת. רגע שרק סורנטינו יכול ליצור. הוא מתחיל כטקס מדיני מכובד ומסתיים כמשל על שבריריות האדם מול כוחות הגדולים ממנו. הסצנה כולה היא שיעור בקולנוע חזותי, כזה שאינו זקוק להסברים.

העולם על פי סורנטינו

ככל שחולפות השנים, מתברר שסורנטינו אינו יוצר סרטים על פוליטיקה, דת, אמנות או אהבה. הוא יוצר סרטים על הזמן.
הגיבורים שלו הם בדרך כלל אנשים שהגיעו לפסגה. פוליטיקאים, אמנים, אנשי רוח ואנשי חברה. לכאורה הם כבר השיגו הכול. אלא שאז הם מגלים שהצלחה אינה עונה על השאלות החשובות באמת.

מה היה שווה כל המאמץ? מה נשאר מאהבה ישנה? האם אפשר לסלוח? כיצד חיים עם הידיעה שהמוות הולך ומתקרב?

מי שראה את Parthenope, שיצא בישראל בשם "הנערה מנאפולי", יזהה מיד שגם "החסד" שייך לאותו עולם יצירתי. לכאורה מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין. האחד עוקב אחר צעירה יפהפייה בנאפולי, והשני אחר נשיא איטליה בשנותיו האחרונות בתפקיד. אולם שניהם עוסקים למעשה באותן שאלות יסוד.

בשני הסרטים סורנטינו בוחן את היחסים בין זיכרון לזמן, בין יופי לאובדן ובין החיים כפי שחלמנו עליהם לחיים כפי שהם באמת. אצל סורנטינו היופי תמיד מלווה בעצב.

הנעורים חולפים, הכוח חולף, האהבה חולפת, החיים עצמם חולפים. אבל במקום להתאבל על כך, הוא מבקש למצוא בתוך הארעיות הזאת משמעות, חמלה ורגעים קטנים של חסד.

הפילוסופיה שלו אינה פסימית. להפך. יש בה אמונה עמוקה ביופיים של החיים דווקא משום שהם בני חלוף. לכן סרטיו מלאים במוזיקה, בזיכרונות, בחלומות, בטקסים ובאנשים המחפשים משמעות בעולם שאין בו תשובות פשוטות.

קולנוע של מחשבה וחמלה

אחד הדברים המרשימים ביותר בסרט הוא האופן שבו סורנטינו מצליח לעסוק בנושאים כבדים מבלי להפוך את היצירה להרצאה.
המתת חסד, חנינה, דת, מוות, אהבה, סליחה, יחסי הורים וילדים, זיכרון וחרטה. כל אלה נוכחים בסרט, אך לעולם אינם מוצגים כסיסמאות.

סורנטינו אינו מטיף ואינו מחפש תשובות פשוטות. הוא מעדיף להציג מורכבות. האם אדם שרצח ראוי למחילה? האם ניתן לבחור את רגע המוות? האם אהבה אמיתית מחייבת סליחה? האם מנהיג יכול לקבל החלטות מוסריות מוחלטות?

הסרט אינו מספק פתרונות. הוא מזמין את הצופה לחשוב.
טוני סרווילו, שותפו הקבוע של סורנטינו, מגיש כאן עוד הופעה מרשימה ומדויקת. הוא מצליח להעביר עולמות שלמים דרך מבט או שתיקה, ומעניק לנשיא עומק רגשי נדיר.

בסופו של דבר, "החסד" הוא סרט על כוח, אבל גם על חולשה. על מוסדות, אבל גם על בני אדם. על החלטות ציבוריות, אבל גם על פצעים פרטיים שלא הגלידו במשך עשרות שנים.

ייתכן שזה אינו סרטו הגדול ביותר של סורנטינו. "יפה לנצח" ו"נעורים" נותרו פסגות שקשה להתעלות עליהן. ובכל זאת, גם כשהוא אינו מגיע לשיאו, סורנטינו פועל ברמה שרוב היוצרים בני זמננו יכולים רק לשאוף אליה. זהו קולנוע של מחשבה, של רגש ושל אמונה בכוחו של הדימוי הקולנועי.

החסד (La Grazia)
בימוי ותסריט: Paolo Sorrentino
צילום: Daria D'Antonio
מוזיקה: Lele Marchitelli
בהשתתפות: Toni Servillo, Anna Ferzetti
איטליה, 2025
משך: 136 דקות.