יוני 22, 2026
בואו נדבר על עשר הדקות הראשונות, כי הן המבחן האמיתי של כל צופה. כשאתה מתיישב בכיסא ומבין שההיגיון שלך לא עובד יותר, מתחילה מין המתנה מהוססת. האם טעיתי בבחירת ההצגה? שואל עצמו הצופה הנבוך.
בחלל האולם מורגשת בהתחלה זהירות מתוחה. הקהל צוחק, אבל אלו צחוקים מהוססים של אנשים שמנסים להבין אם הם צוחקים עם ההצגה או על עצמם. השאלות הקלאסיות צפות מיד: מי נגד מי? האם יש פה אלגוריה מתוחכמת על מערכת הבריאות הציבורית בישראל? מתי מגיעה הפואנטה?
אבל אז קורה הקסם האמיתי של הטרלול. כמו מטוס תובלה שצריך לרוץ על מסלול ארוך במיוחד בשביל להתנתק מכוח המשיכה, גם "שושי בחלל" זקוקה לזמן הטעינה שלה. ברגע שהקהל מבין שהתשובה לכל השאלות היא פשוט "לא" הראש משתחרר, חגורות הבטיחות נפתחות, והטירוף מתחיל לעבוד.
ברגע שהאבסורד תופס פיקוד, הבמה של צוותא הופכת לרכבת שדים שאין לה תחנות עצירה קבועות. אין טעם לחפש קשר סיבתי. עצם חוסר הקשר הוא-הוא הדלק של החללית הזו.
הנה רשימה חלקית של מה שתפגשו שם, בלי שום הסבר הגיוני:
גלילה רון פדר עמית. כן, קראתם נכון. הסופרת הלאומית של הילדות שלכם צצה פתאום באמצע הגלקסיה. למה? כי למה לא. אם היא יכולה לכתוב חמישים ספרי "ג'ינג'י", היא כנראה יכולה לשרוד גם בלי חמצן בסטרטוספירה.
קאובוי מהמערב הפרוע, כי שום מסע מדעי-חלומי בחלל אינו שלם בלי מישהו שמחזיק לאסו ומדבר במבטא של טקסס, בזמן ששושי מנסה להבין איפה הטופס 17 שלה.
נהג אוטובוס שרמנטי. אם חשבתם שנהגי אוטובוס קיימים רק בקו 5 של דן, תחשבו מסלול מחדש. כאן הוא מגיח כסמל מין קוסמי, מוכן לקחת את שושי למחוזות של תשוקה שלא מופיעים באף רב-קו.
רומיאו. הו רומיאו. הרומנטיקן הגדול ביותר של שייקספיר מגיע לבמה, ולא כדי למות מרעל. הוא פשוט מתאהב בשושי. למעשה, כמעט כל יצור חי או דומם על הבמה מתאהב בשושי.
שושי עצמה, שרק רצתה לבדוק את המעי הגס, מוצאת את עצמה בתפקיד האישה הנחשקת ביותר ביקום, פלאס דמויות שברחו מהתודעה הקולקטיבית של מי שסבל מיותר מדי שיעורי ספרות בתיכון.
שלמה ארצה (החתול והזמר). לחברתה הטובה והאהובה (לפעמים יותר ולפעמים פחות) של שושי יש חתול בשם שלמה ארצה. האם זה מספיק כדי להביא את הזמר עצמו לגיחה קומית מטורללת? בהחלט כן. אל תנסו להבין את זה, פשוט תזרמו עם הגיטרה והמגבת.
קטעים קצרצרים עם קפיצות לוגיות, הרבה עבודת מימיקה וקצת פנטומימה ותנועה שמתחברת להגשה הקומית אבסורדית.
מדד המופרכות של שושי:
"אם גלילה רון פדר עמית יכולה להופיע באמצע קוסמוס דמיוני, אז קאובוי הוא כמעט החלטה ריאליסטית, וחתול בשם שלמה ארצה הוא כבר ממש מתבקש."
הסוד הגדול של "שושי בחלל", והסיבה שהמבנה הרעוע והמטורף הזה לא קורס לתוך עצמו כמו חור שחור, טמונים במחויבות.
קל מאוד לעשות נונסנס גרוע. כל מה שצריך זה לקרוץ לקהל, לצחוק מהבדיחות של עצמך ולשדר "אנחנו יודעים שאנחנו דביליים". אבל השחקנים כאן, מיקה זק, זיו תשובה, ירדן בר אל ואביב בן, עושים בדיוק את ההפך. הם מגישים את הטקסטים הכי מופרכים בעולם ברצינות של שחקני תיאטרון הבימה שמבצעים את "הדיבוק".
כשהקאובוי מדבר, הוא באמת קאובוי, כשרומיאו מתחנן, הוא באמת מאוהב. הרצינות התהומית הזו היא-היא המנוע שמייצר את האפקט הקומי. ברגע שהם מאמינים בזה במאה אחוז, הקהל נאלץ להיכנע ולחתום על הסכם הפסקת אש עם ההיגיון.
הבמאית תמר פור קיבלה לידיה חומר נפץ תיאטרלי, והחוכמה הגדולה שלה היא שהיא לא ניסתה לבנות לו קירות בטון. במקום לכפות סדר או לנסות להסביר את מה שלא דורש הסבר, הבימוי שלה פשוט מחבק את הכאוס.
הקצב של ההצגה גבוה, המעברים מהירים, והתחושה הכללית היא של חלום קדחתני במיוחד. יש בהצגה חלוקת אנרגיות נכונה: היא יודעת מתי להאיץ בטירוף ומתי לעצור לרגע כדי לתת לבדיחה פשוט לעמוד שם, עירומה ומטופשת, בלי שום תירוצים.
כמקובל בהפקות פרינג' רבות, הבמה של צוותא 2 נשארת עירומה כמעט לחלוטין מתפאורה פיזית. היעדר קירות הגבס או האלמנטים המוחשיים אינו פוגם בחוויה, אלא מאלץ את הקסם להתרחש דרך עבודת העיצוב הוויזואלית והקולית, שמצליחה לייצר מציאות יש מאין.
התלבושות הצבעוניות מעניקות להצגה נדבך מתוק המרכך את האבסורד הפרוע. הבגדים שופעים חן ואישיות, ומאפשרים לשחקנים להחליף דמויות במהירות הבזק, תוך מתן אפיון ברור ומיידי לכל ישות קוסמית, מהקאובוי ועד נהג האוטובוס השרמנטי.
על פני המגרש הריק, מעצב התאורה אבי גולומב מתפקד כשחקן מפתח באנסמבל. התאורה מגדירה במדויק את המרחבים המשתנים ומסמנת לקהל את המעברים הקיצוניים: דרך מעמקי הגלקסיה ועד להזיות הרומנטיות של הדמויות. הגמישות של התאורה בונה את תחושת המרחב והעומק הנדרשים לסיפור ללא צורך באביזרים מכבידים.
לצד הראווה החזותית, עיצוב הסאונד והמוזיקה של אביב בן מהווה את עמוד השדרה של הפקה מסוג זה. בקומדיית נונסנס, התזמון הקולי הוא קריטי; בן רוקח פסקול תזזיתי שמכתיב קצב מהיר, מקפיץ את האנרגיה באולם, ומספק אפקטים קוליים המעניקים נפח לחלל הריק.
השימוש המוזיקלי בשלמה ארצי הוא דוגמה מובהקת לכך. הנוכחות שלו, הן כחתול והן בגיחה הקומית הקצרה של הזמר עצמו, נשענת על מאפיינים מוזיקליים המזוהים עמו ומתלבשת במדויק על הטרלול של המחזה. זהו זיקוק קומי שבו הסאונד והטקסט מתלכדים לכדי מפגן מוכר, שמבהיר שגם בחלל החיצון אי אפשר לברוח מהגיטרה והחולצה השחורה.
בואו נשים את הקלפים על השולחן: אין כאן מסר פוליטי עמוק. ההצגה לא מפרקת את יחסי הכוחות בין הפריפריה למרכז, והיא לא מציעה פתרון למשבר האקלים. "שושי בחלל" לא מפחדת. היא באה להצחיק, נקודה.
האם כל הבדיחות פוגעות בול בפוני? לא. יש רגעים שבהם נדמה שהיוצרים קצת התאהבו בשיגעון של עצמם ונשארו בסצנה אחת או שתיים מעבר למידה הרצויה.
אבל גם ברגעים הפחות חדים, אי אפשר שלא להעריך את החוצפה ואת חדוות המשחק המטורפת שמנשבת מהבמה. בתקופה שבה המציאות בחוץ מרגישה כמו סרט אימה דל תקציב, שעה ורבע של נתק מוחלט הן לא חטא. הן שירות לציבור.
כשיוצאים מאולם צוותא 2 ואורות הניאון של תל אביב מכהים את העיניים, אתם כנראה לא תדעו להסביר לחברים שלכם מה בדיוק ראיתם. אם מישהו ישאל אתכם "על מה ההצגה?", כנראה שתגמגמו משהו על רופא גסטרו, קאובוי ושלמה ארצי, ותראו כמו אנשים שזקוקים לאשפוז דחוף.
אבל אתם תצאו משם עם חיוך רחב. ובעולם שבו קשה למצוא סיבות לחייך בלי סיבה מוצדקת, "שושי בחלל" היא הישג תיאטרלי מטורלל, משחרר ומבורך. לכו לראות, מקסימום תפספסו את התור לגסטרו.
צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©