אוגוסט 17, 2026
״המאסטר״, ההפקה החדשה של תיאטרון חיפה בבימויה הרגיש והמדויק של שיר גולדברג, מכניס אותנו לעולמו של איבסן מודרני.
מה שמעניק לה את עוצמתה הדרמטית והרגשית הוא האופן שבו כל פרט ביצירה מתחבר לרעיון המרכזי והכואב שלה: הניסיון האנושי הנואש לבנות קירות גבוהים כדי להסתיר את הפצעים, והגילוי המאוחר שהסדקים תמיד יבקעו מבעד לבטון.
המחזה המקורי, פרי עטו של המחזאי הנורווגי הנודע הנריק איבסן משנת 1892, נחשב לאחת מיצירות המופת המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם על נפש האדם.
בשונה מהמחזות החברתיים והחדים יותר של תקופתו, מחזותיו המאוחרים של איבסן פונים פנימה אל תוך המרחב המטאפיזי והפסיכולוגי.
כאן, לעת זקנה, בוחן איבסן את המחיר הכבד של הגדולה, את תחושת האשמה המייסרת על עבר הרוס ואת הפחד הקמאי מפני הדור הצעיר שבא לרשת את המקום. במחזה זה משלב איבסן ריאליזם מדויק עם סימבוליזם עמוק שבו מגדלים, שריפות, סדקים ורוחות רפאים הופכים לחלק בלתי נפרד מהמרחב הדרמטי.
ההפקה הנוכחית של תיאטרון חיפה מצליחה להמשיך קו בימוי מבריק שאפיין גם עבודות מופת קודמות של גולדברג, דוגמת ״שונאים, סיפור אהבה״ בבית ליסין, שבהן היא מפרקת בכישרון רב מערכות יחסים סבוכות וכאב אנושי עמוק.
המפגש על הבמה בין שחקנים מהשורה הראשונה, ובראשם יפתח קליין, נילי צרויה ויובל שרף, מייצר קול תיאטרוני שאינו מפחד להסתכל לאמת בעיניים. זהו מחזה על אדריכלות של נפש, על אובדן שאי אפשר לרפא, ועל הדרך שבה בני אדם ממשיכים לחגוג כלפי חוץ בזמן שעולמם הפנימי מתמוטט מבפנים.
ההצגה נפתחת בדמותו של ארכיטקט מצליח בשם הנרי סולנס. סולנס עומד מול עדשות המצלמות של עיתונאים נלהבים המכתירים אותו בתואר המאסטר הגדול, כאדם שהגיע לפסגה המקצועית והאישית.
הוא נושא דברים על עולם הבנייה, על קירות, ומצהיר שקיר הוא אף פעם לא רק חפץ פיזי טהור. לדבריו, כל קיר וכל סדק שנפער בתוכו נושאים עמם מטען של זיכרונות. זיכרונות של חיים, של יצירה, אבל גם של מתים. כבר במשפטי הפתיחה הללו נטמן הזרע שממנו תצמח ההצגה כולה.
בני האדם הם למעשה בתים מהלכים. אנו מקימים סביבנו חומות הגנה, מנסים להסתיר מאחוריהן את הסדקים, הפצעים הישנים, האהבות שהחמיצו, האשמה והזיכרונות המייסרים. אלא שהזיכרונות לעולם אינם נעלמים בחלל הריק. הם נטמעים בתוך לבנים וקורות וממשיכים לחיות ולנשום בתוכנו.
ככל שהעלילה מתקדמת ונפרשת על הבמה, מתברר מעבר לכל ספק שהמאסטר הגדול אינו באמת שליט אמיתי בחייו. להפך. מתחת לדימוי הנוצץ והסמכותי של האדריכל המהולל מסתתר אדם שחרב עולמו לחלוטין.
הכאב המרכזי המנהל את חייו ומכרסם בנשמתו הוא מותו הטרגי של בנו בן העשר, שנהרג בשריפה שפרצה בעבר. מול הילד המת שנותר צעיר לנצח, כל ההישגים המקצועיים, התארים, המעמד והפרסים מתכווצים לאפס מוחלט.
המאסטר הגדול, בכל תפארתו המדומה, הופך לעפר ואפר לרגליו של ילד קטן. האסון הזה שבר את עמוד השדרה של המשפחה. אשתו, אלנה, שקועה באבל עמוק שאינו מרפה ואינו יודע נחמה.
היא חיה את חייה בתוך הזיכרון של הילד, רואה אותו שוב ושוב בדמיונה, ואינה מצליחה לגעת עוד בהווה. הדבר המטלטל ביותר בהצגה הוא שאין בה חלוקה דיכוטומית פשוטה בין החיים למתים. המתים ממשיכים להתהלך בבית, לנהל את מערכות היחסים, ואילו החיים עצמם הם שלעיתים קרובות מתקשים להמשיך ולהתקיים.
במרכז היצירה עומד יפתח קליין בדמותו של הנרי סולנס. קליין יוצר על הבמה דמות עשירה בסתירות פנימיות עמוקות. מצד אחד הוא גבר כריזמטי, מצליח, בטוח בעצמו, כזה שהסביבה מביטה בו בהערצה עיוורת.
מצד שני, זהו אדם שעולמו הרגשי מלא באשמה משתקת, בחרדות עמוקות ובחוסר יכולת בסיסית להתמודד בכנות עם מה שאבד לו לעד.
הנרי רוצה בכל מאודו לעשות את הדבר הנכון, לפעול באנושיות, אך הוא נכשל שוב ושוב. כישלון זה אינו נובע מרוע לב, אלא מכך שהוא אימץ דפוסי התנהגות שמרחיקים את הרגש במקום לקרב אותו.
לצדו של קליין ניצבות שתי נשים שמעצבות את עולמו ומציפות אל פני השטח את כל מה שניסה להדחיק. נילי צרויה מגלמת את אלנה העוצמתית שמרוב עוצמה היא הורסת את עולמה ובדרך עוד כמה עולמות.
הכאב של אלנה אינו מתפרץ בצעקות רמות, אלא מחלחל לאט אל תוך הנשמה כמו רעל איטי. האובדן הפך לתמצית קיומה, והאפשרות לדמיין עבורה עתיד כלשהו נראית בלתי אפשרית לחלוטין.
מולה ניצבת יובל שרף בדמותה של מטילד, האישה הצעירה שהייתה בעבר אהובתו של הנרי. מטילד אינה מגיעה רק מן העבר הרחוק, אלא מתפקדת כרוח רפאים חיה המאיימת למוטט את כל מה שהנרי ניסה להשאיר מאחורי גבו.
המפגש הטעון בין השלושה חושף את מערכות היחסים המעוותות שהם מנהלים. במקום לדבר בפתיחות על כאבם, הדמויות בוחרות לשחק משחקים פסיכולוגיים מורכבים. במקום לבקש עזרה, הן מפעילות מניפולציות זו על זו.
במקום להודות באהבה, הן יוצרות מצבים מעוותים כדי שהצד השני יפעל למלא אחר הצרכים המזוייפים שיצרו במקום הרגש הפשוט והטהור. הבריחה התמידית הזו מהפחד הופכת את חייהם לסדרה של מסכות מתחלפות שמאמללת את כולם.
המחזה מיטיב לקלף את דמויותיו שכבה אחר שכבה. בתחילה אנו פוגשים את האדריכל המצליח, אחר כך את הבעל, האהוב, האב, ולבסוף את האדם השבור שעומד חשוף לחלוטין. הסודות הנחשפים לאורך הדרמה אינם העיקר בפני עצמם, אלא מה שחשוב באמת הוא האופן שבו הדמויות בוחרות להתמודד עם אותם סודות. כאן בדיוק הופכת ההצגה מסיפור אישי של אדם בודד ליצירה אוניברסלית הנוגעת בכל אחד ואחד מאיתנו.
הישג ויזואלי מרכזי נוסף בהפקה הוא התפאורה המרובדת והמדויקת, המתרגמת את המבנה הנפשי של המחזה לשפה פיזית מוחשית. הבמה הקבועה מחולקת לכמה זירות התרחשות הפועלות בו זמנית כדיאגנוזה פסיכולוגית מורכבת. בחלק האחורי נמצאים הפנים, הסלון והמטבח המהווים את המרחב הבורגני המוגן לכאורה, שבו הדמויות מנסות לשמור על שגרת חיים מדומה, אך בפועל הקירות הופכים לכלא רגשי מסוגר.
מעבר לזכוכיות המרפסת המפרידות בין הבית לטבע נמצא החוץ הראשון, הכולל את הגן ואת האנדרטה. שם מתרחשות המסיבות, ההמולה וחנוכת האנדרטה, כאשר הזכוכית משמשת כמחיצה אטומה רגשית המאפשרת לראות את החוץ אך מונעת כל אפשרות לגעת בו באמת.
מלפנים, על גבי מדרגה נמוכה וקרובה יותר אל הקהל, נמצא החוץ השני הכולל את חוף הים וכיסא הנוח. זהו אזור של חשיפה אינטימית, תהום נפשית ונקודת מבט מנותקת שבה הדמויות עומדות מול הים חשופות לגמרי, בלי קירות ובלי שום הסוואה.
התנועה הנוזלית בין הרבדים הללו מאפשרת להציג בעת ובעונה אחת את הפנים הנפשי, את החוץ החגיגי והחברתי, ואת נקודת השבירה האקזיסטנציאלית.
אחד הדימויים החזקים והמבריקים ביותר בהפקה זו הוא הקונטרסט הקיצוני שבין השמחה הרועשת החיצונית לבין האבל הפנימי המשתק.
לאורך ההצגה אנו נחשפים להמולה בלתי פוסקת של מסיבות רב-משתתפים. יש כאן מוזיקה קצבית, ריקודים סוערים, אלכוהול זורם וחגיגות גדולות סביב חנוכת האנדרטה החדשה, אירוע שאמור להיות טראגי או עצוב, אך הוא הופך לחגיגה גרנדיוזית בסגנון צבעוני וראוותני.
האורחים במסיבות הללו רוקדים, צוחקים ונהנים מכל רגע. הם מנותקים לחלוטין ממה שמתרחש בחדרי חדרים. ומולם, בדיוק באותו מרחב, ניצבים הגיבורים הראשיים כשהם לכודים עמוק בתוך האבל הפרטי שלהם.
הניגוד הזה מהווה מטאפורה מושלמת למצב האנושי המודרני: העולם החיצוני ממשיך לרקוד ולשתף פעולה בקצב מסחרר, גם כאשר בתוך הלב עצמו הכל קפא מלכת.
האורחים המזדמנים אינם יודעים דבר, ולמעשה גם אינם רוצים לדעת מה מסתתר באמת מאחורי הקירות הבצורים של המאסטר. הם מסתפקים במעטפת הנוצצת, בעוד אנו, כצופים, זוכים להציץ אל תוך האדם האמיתי והשבור שנמצא בפנים.
בנקודה זו מתחברת היצירה שוב לשורת הפתיחה המהדהדת שלה: קיר אינו רק קיר אבן דומם, ובני אדם אינם רק מה שרואים במבט ראשון על פני השטח.
מאחורי כל חיוך זוהר בתקשורת עשוי להסתיר זיכרון מדמם. מאחורי קריירה מפוארת וחסרת פשרות עלול להסתתר כישלון אישי צורב.
מאחורי זוגיות מנוהלת בקפידה מסתתרות לעיתים אהבות אבודות שמסרבות לדעוך. והמאסטר הגדול, אותו גבר שכל עולם העיתונות והיצירה מצלם בהערצה מוחלטת, מתגלה כאדם שכל קיומו נבנה אך ורק כתגובה לשבר הנורא שפקד אותו.
ההצגה אינה מספקת תשובות קלות, אינה מלמדת אותנו כיצד נכון להתאבל, ואינה מטיפה מוסר על אהבה. היא מציבה מולנו את האדם המודרני שמסבך את חייו, את רגשותיו, ומשחק משחקים הרסניים.
הישג מרכזי נוסף של ההפקה שייך לבימוי של שיר גולדברג. גולדברג בחרה בקו אמנותי מאופק, רגיש ועמוק, שאינו נופל למלכודת של צעקות מיותרות במקומות שבהם הדרמה כבר פועמת בעוצמה רבה מעצמה. במקום להאכיל את הקהל בכפית, הבימוי מאפשר לסודות להיחשף באופן הדרגתי, מעניק משקל עצום למבטים חטופים, לשתיקות ארוכות ולמרחב שבין המילים.
היא מצליחה לשמור ללא מאמץ על מתח פנימי בלתי פוסק בין הרעש וההתרחשות החיצונית הסוערת לבין עולמן הפנימי המבודד והאפוף אבל של הדמויות. ההחלטה שלא להסביר את הכל עד הסוף היא בדיוק מה שמעניק להצגה את כוחה, כשהיא אינה מנסה לפשט את המורכבות הפסיכולוגית של איבסן אלא מניחה לרגש לנבוע מתוך הסיטואציה התיאטרונית עצמה.
בסופו של דבר, ״המאסטר״ אינה עוד הצגה על אדריכל מצליח או על משבר מקצועי כזה או אחר. זוהי יצירה עמוקה על הטבע האנושי ועל הצורך הקמאי של כולנו לבנות.
אנו בונים בתים פיזיים, מטפחים קריירות מפוארות, יוצרים מערכות יחסים, מטפחים לעצמנו דימוי ציבורי נוצץ, ומקימים קירות הגנה עבים. ואז, ברגע אחד של אמת, אנו מגלים שמתחת לכל שכבות הבנייה הללו ממשיך להמתין אותו ילד קטן, אותו זיכרון ישן, אותה אהבה נשכחת ואותו אובדן עמוק ששום חומה בעולם אינה גבוהה די הצורך כדי לבנות סביבו מספיק הרחק מעיני האמת.
המחזה מעמת את הצופה עם שאלה נוקבת ומטרידה שמהדהדת עוד הרבה אחרי שהמסך יורד והאורות באולם נדלקים מחדש.
כאשר כל המסכות החברתיות נופלות בזו אחר זו, נותרת רק תהום פעורה ושאלה אחת קשה מנשוא: כמה זמן אדם מסוגל להמשיך ולבנות קירות סביב ליבו, טרם אותו סדק קטן יתרחב וישתלט על הבית כולו? התשובה נשארת תלויה ועומדת במרחב שבין הבמה ללב הקהל וההדהוד שלה הופך את המאסטר למאסטרפיס.
צילום: חנן אסור
טריילר: רדי רובינשטיין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©