מאי 5, 2026
השטן לובשת פראדה 2 מתחיל מנקודת מוצא כמעט פשוטה, אבל כזו שמסתירה שכבות של התפרקות: העולם של מגזין האופנה כבר אינו מרכז הכוח שהיה.
מה שהיה פעם מערכת היררכית ברורה, כמעט צבאית באלגנטיות שלה, הפך לשדה קרב רך של תקשורת דיגיטלית, הון חדש ופוליטיקה תדמיתית. לתוך המרחב הזה חוזרת אנדי, לא עוד מתמחה נאיבית אלא עיתונאית מקצועית שנשחקה בעצמה מהשינויים בתעשייה.
היא חוזרת אל המערכת לא מתוך קסם אלא מתוך אילוץ. הקריירה שלה מחפשת כיוון, והעולם העיתונאי שבו פעלה מתערער. בתוך זה, מגזין “Runway” מנסה לשמר רלוונטיות בעולם שכבר אינו זקוק לו באותה צורה.
מירנדה פריסטלי עדיין שם, עדיין מדויקת, עדיין חדה, אבל הסמכות שלה כבר אינה מוחלטת כפי שהייתה פעם. היא מנהלת מוסד שמתחיל להרגיש כמו זיכרון של עצמו.
כבר כאן ברור שהסרט אינו עוד חניכה כפי שהיה בפרק הראשון, אלא מפגש בין שלושה זמנים: עבר של כוח מוחלט, הווה של שחיקה, ועתיד לא ברור. בתוך המתח הזה נבנית העלילה, והיא נעה בין ניסיון לייצב מערכת לבין ההבנה שאי אפשר באמת לייצב אותה.
המפגש בין אנדי למירנדה הוא לא חזרה על הדינמיקה הישנה אלא עיבוד מחדש שלה. מריל סטריפ מגלמת שוב את מירנדה, אבל הפעם היא אינה רק שליטה מוחלטת אלא גם מנהלת של ירידה הדרגתית בכוח.
היא עדיין שולטת בפרטים הקטנים, עדיין מייצרת אימה שקטה, אבל ברור שהמערכת סביבה כבר אינה מגיבה באותה צייתנות.
אנדי, שמגולמת שוב על ידי אן האת'וויי, נכנסת למרחב הזה בעמדה שונה לגמרי. היא כבר אינה לומדת את הקודים של העולם אלא מנסה להבין מה נשאר מהם. הדינמיקה ביניהן הפעם אינה של מורה ותלמידה אלא של שתי נשים שנמצאות בצמתים שונים של אותו עולם מתפרק.
בתוך המבנה הזה נכנס סיפור האהבה של אנדי, שהוא לא רק קו עלילתי משני אלא מנגנון שמחדד את הקונפליקט המרכזי. בן זוגה, שמייצג יציבות, חיים מחוץ למערכת האופנה והעיתונות, הופך לנקודת משיכה לעולם שאינו מבוסס על כוח תדמיתי או הישגים מקצועיים. הוא אינו חלק מהעולם של “Runway”, ואינו מבין את השפה שלו.
הקשר ביניהם אינו מוצג כרומנטיקה אידיאלית אלא כמערכת לחצים. ככל שאנדי מעמיקה מחדש בעולם העבודה שלה, המרחק בינה לבין בן זוגה גדל. הוא אינו מתמודד היטב עם הקצב, עם הדרישות, ועם האופן שבו הזהות שלה מתעצבת מחדש בתוך עולם תובעני.
הסרט אינו מציג את סיפור האהבה כמשהו נאיבי אלא כמערכת של בחירות. האם ניתן לקיים חיים יציבים בתוך עולם שמבוסס על חוסר יציבות מובנה. האם אהבה יכולה להתקיים כאשר הקריירה הופכת שוב למרכז הכובד.
מה שמעניין במיוחד הוא שהסרט אינו מנסה להחזיר את עולם האופנה למעמדו הקודם. הוא מכיר בכך שהכוח עבר למקומות אחרים, בעיקר טכנולוגיים וכלכליים. בתוך ההקשר הזה, “Runway” נראה כמו מוסד שמנסה להמציא את עצמו מחדש תוך כדי קריסה איטית.
יש כאן שינוי עמוק ביחס לספקטקל. אם בסרט הראשון הספקטקל היה שפה של כוח, כאן הוא הופך לשפה של הישרדות.
הבגדים עדיין מדויקים, האסתטיקה עדיין מלוטשת, אבל התחושה היא של משהו שמנסה להחזיק את עצמו בכוח, לא משהו שמכתיב את המציאות. זה יוצר את אחד המתחמים המעניינים של הסרט: יופי שמודע לכך שהוא כבר אינו מרכז העולם.
הקונפליקט בין אנדי למערכת מגיע לשיאו כאשר מתברר שהחזרה שלה ל”Runway” אינה רק מקצועית אלא גם זהותית. היא מוצאת את עצמה נמשכת מחדש לא רק לעבודה אלא גם לאופן שבו העבודה הזו מגדירה אותה.
במקביל, מערכת היחסים שלה עם בן זוגה מגיעה לנקודת שבר, לא בגלל דרמה אחת גדולה אלא בגלל שחיקה איטית של התאמה.
האהבה כאן אינה מוצגת כפתרון אלא כשדה מתחרה. היא אינה מנצחת את הקריירה, וגם אינה מפסידה לה באופן חד משמעי. היא פשוט אינה מצליחה להתקיים באותו מרחב שבו זהות מקצועית הופכת למרכז החיים.
זה הופך את הסרט לפחות רומנטי במובן הקלאסי ויותר תהליכי. הבחירה של אנדי אינה בין טוב לרע אלא בין שני סוגים של חיים, שכל אחד מהם גובה מחיר אחר.
בתוך המבנה הזה, המשחק של מריל סטריפ ממשיך להיות עמוד שדרה של הסרט. היא מגלמת כוח שכבר אינו מוחלט אבל עדיין אינו נעלם. האיפוק שלה הופך למשמעותי עוד יותר בתוך עולם שמתערער. כל משפט, כל שתיקה, מרגישים כמו ניסיון להחזיק מערכת שכבר לא מצייתת לחלוטין.
אן האת'וויי מצידה מגלמת דמות שנמצאת בתנועה מתמדת בין עבר להווה. היא כבר לא תמימה, אבל גם לא יציבה. היא מנסה לבנות זהות בתוך מערכת שלא מספקת יותר תשובות ברורות.
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא ההתעקשות שלו על צורה קולנועית מוכרת. למרות השינויים העמוקים בעולם שהוא מתאר, הוא עדיין בנוי כמו דרמה אמריקנית קלאסית: קונפליקט אישי, עלייה וירידה, והכרעה רגשית. זה יוצר פער מעניין בין תוכן לצורה.
העולם השתנה, אבל השפה הקולנועית פחות. זו אינה בהכרח בעיה, אבל היא יוצרת תחושה שהסרט כל הזמן מנסה להחזיק משהו שכבר לא לגמרי קיים.
בסופו של דבר, הסרט פועל כמו דינוזאור תרבותי מודע לעצמו. הוא יודע שהמערכת שהוא מתאר כבר אינה יציבה, אבל עדיין מנסה להעניק לה צורה קולנועית קוהרנטית. זה יוצר חוויה כפולה: מצד אחד הערכה לדיוק, למשחק, ולאסתטיקה; מצד שני תחושת מרחק מהיכולת של הסיפור באמת להתעדכן לעולם החדש.
עבור מי שאוהב את הז’אנר, יש כאן עדיין הרבה מה ליהנות ממנו: משחק חזק, עולם עשיר, וקונפליקט רגשי ברור. עבור מי שמחפש קולנוע שמפרק את עצמו מחדש ביחס למציאות, הסרט נשאר בתוך גבולות מוכרים מאוד.
בין שני הקטבים האלה בדיוק מתקיימת החוויה שלו: לא מהפכה, לא קריסה, אלא ניסיון להחזיק צורה ישנה בעולם שכבר לא לגמרי זקוק לה.
בשורה התחתונה: מי שאהב את השטן לובשת פראדה המקורי, סביר שיאהב גם את זה, ולו בגלל הנוסטלגיה וכמובן, בגלל מריל סטריפ שהיא השחקנית האמריקאית מהסוג הטוב ביותר.
מבוסס על"הנקמה לובשת פראדה" מאת לורן וייסברגר
בימוי דייוויד פרנקל
תסריט אלין ברוש מקנה
עריכה אנדרו מרקוס
שחקנים ראשיים
מריל סטריפ
אן האת'וויי
אמילי בלאנט
סטנלי טוצ'י
מוזיקה תיאודור שפירו
צילום פלורין בלהאוס
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©