אוקטובר 20, 2026
לקראת הסימפוזיון "ועדת הצנזורה", שיתקיים ב־25 באוקטובר בתיאטרון תמונע, עולה מחדש אחת השאלות המטרידות את עולם התרבות בישראל: עד כמה חופש הביטוי האמנותי מוגן במציאות של קיטוב פוליטי, מלחמה ומאבקים על תקציבי התרבות? האם הצנזורה היא בעיקר פעולה שלטונית גלויה, או שהיא פועלת גם באמצעות איומים ולחצים באמצעים סמויים?
איתי דורון, מנהל אמנותי שותף בתיאטרון תמונע, אינו מבקש להסתפק בחלוקה פשוטה בין אמנים לממסד. הוא מציע לבחון את המנגנונים הרחבים יותר שבתוכם נוצרת אמנות, ובהם חוקים, שיקולים כלכליים, מוסכמות חברתיות ומעמדם של היוצרים. מבחינתו, הדיון בחופש הביטוי אינו יכול להסתכם בשאלה מה הממשלה מרשה או אוסרת. הוא מציע גם למוסדות התרבות לבחון את עצמאותם ואת נכונותם לקבל אחריות על החלטותיהם.
דורון, בן 34, הוא במאי, דרמטורג, מורה ויוצר תיאטרון. דרכו המקצועית החלה מוקדם. ב־2015, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא, העלה בפסטיבל עכו את עבודת הביכורים שלו כבמאי, "MC קוריולנוס", עיבוד למחזהו של שייקספיר. בהמשך ניהל את הקבוצה החיפאית בתיאטרון חיפה, ביים במסגרות שונות בישראל ובחו"ל והשתתף בפרויקטים רב תחומיים.
בין עבודותיו גם "הילד חולם" מאת חנוך לוין, שהועלה בתיאטרון הלאומי ביטולה שבצפון מקדוניה והוצג בהמשך בסין. לצד עבודתו האמנותית הוא מלמד בימוי, משחק וניתוח מחזות, ועוסק בדרמטורגיה.
בשנים האחרונות הוא משמש מנהל אמנותי שותף בתיאטרון תמונע, לצד נאוה צוקרמן ופרופ' ארז מעין שלו. הוא ניהל איתם גם את פסטיבל תמונע ואת פסטיבל א־ז'אנר, ועבודתו משלבת גם יצירה עצמאית.
"אני במקור יוצר תיאטרון ובמאי. התחלתי עם ההצגה 'MC קוריולנוס' בפסטיבל עכו ב־2015, ומאז עבדתי בבתי ספר למשחק, ניהלתי את הקבוצה החיפאית ויצרתי הצגות ופרויקטים רב תחומיים. בתמונע התחלתי בניהול פסטיבל, המשכתי לניהול פסטיבל א־ז'אנר יחד עם ארז, ובהמשך נכנסתי לניהול האמנותי יחד עם ארז ונאוה. אני בתפקיד מסוף 2023".
המעבר הזה מעמיד את דורון בעמדה מעניינת במיוחד לקראת הדיון בצנזורה. הוא מכיר את המגבלות של היוצר העצמאי, אך גם את האחריות המוטלת על מי שמקבל החלטות אמנותיות ומנהל מוסד הפועל בתוך מערכת של תמיכה ציבורית, תקציבים וציפיות חברתיות.
"הסימפוזיון הוא יוזמה של איגוד אמני ואמניות התיאטרון בישראל, את"י, שנולדה מתוך רצון לקיים התכנסות שתהיה מיועדת גם לקהל המקצועי וגם לציבור הרחב. השאלה הייתה איך מעבירים ידע באופן שאינו משעמם, יבש או אקדמי מדי.
"כבר קיימנו אירועים שעסקו בתיאטרון ובמחזאות באיראן ובלבנון. אלה היו אירועים שנולדו מתוך המציאות שלנו, והצלחנו ליצור פורמט שמחבר בין ידע, אמנות ודיון ציבורי.
"בהמשך פנה אלינו פורום מוסדות תרבות, שאהב את הפורמט ואת הרוח שלו, וביקש לקדם איתנו סימפוזיון על חופש הביטוי. זהו חלק ממהלך רחב יותר שכולל גם סמינר למנהלי מוסדות תרבות וחוברת מקצועית.
"אנחנו רוצים לדבר על חופש הביטוי, על עצמאותם של מוסדות תרבות, על החוק כפי שהוא קיים כיום, ועל הסכנות שעלולות להתעורר אם המצב יחמיר.
"זה מהלך שמנסה לייצר ידע שיוכל לתמוך בעצמאות גם ברגעים מורכבים. הסימפוזיון נועד להציג את ההיסטוריה, ההווה והעתיד של חופש הביטוי, ולדון בצנזורה, בצנזורה עצמית, בצנזורה משפטית, בלחצים ממשלתיים וגם במגבלות שנוצרות בשוק החופשי.
"לא במקרה האירוע מתקיים ימים אחדים לפני הבחירות. צריך להכיר את הסכנות ואת האפשרויות, ולהיערך גם לתרחישים קשים".
הבחירה בפורמט בימתי אינה מקרית. לצד הרצאות על החוק ועל הנעשה בעולם יתקיימו קריאות מבוימות ומוזיקה חיה, במסגרת שכותרתה "חנוך לוין והשירים שאסור היה לשיר". האירוע מבקש לא רק לדבר על גבולות האמנות, אלא גם להמחיש אותם באמצעות יצירה.
דורון מבקש להיזהר מהנחה שלפיה כל אמן המבקר את הממסד בהכרח מפסיד, וכל מי שמתיישר עם הקונצנזוס בהכרח מרוויח.
"אני חושב שיש נטייה בציבור הליברלי ובעולם האמנות להתלונן על צנזורה ועל הגבלת חופש הביטוי. זו סכנה אמיתית, ולעיתים היא אכן מופעלת, אבל צריך להסתכל על הדברים בהקשר רחב יותר.
"כשאמן מבטא עמדה שאינה תואמת את הקונצנזוס, יש מחירים לשלם, אבל יכולים להיות גם רווחים. לא נכון להניח שהמחיר הוא בהכרח הפסד בלבד. צריך לבחון את מכלול הנסיבות שבהן האמן פועל".
הדברים מעלים שאלה מורכבת. האם אפשר לזהות צנזורה עצמית מבחוץ, כאשר אין לנו גישה לרעיונות שהאמן ויתר עליהם, למחזה שלא כתב או למשפט שבחר שלא לומר? לעיתים השתיקה אינה מותירה ראיות ברורות, ולכן קשה להבחין בין החלטה אמנותית מודעת לבין החלטה שהוכתבה מפחד.
דורון מפנה את הדיון גם למגבלות שאינן נובעות בהכרח משלטון.
"אחד האמנים שעסקנו בו באירוע הקודם הוא אמיר רזא קוהסתאני, אמן תיאטרון איראני חשוב. דיברנו על האופן שבו יוצרים מתמודדים עם ועדות הערכה ועם מגבלות, בין היתר סביב נושאים כמו החיג'אב ומגע בין גברים לנשים.
צילום: דן בן ארי
"מתוך המגבלות האלה נוצרים לעיתים סמלים ודרכים יצירתיות לבטא את מה שאי אפשר לומר במפורש. אבל קוהסתאני גם מצביע על כך שבמערב נוטים לפעמים להסתכל על איראן מבחוץ ולשאול איך אפשר ליצור בתנאים כאלה, כאילו באירופה אין מגבלות.
"גם בתיאטרון הגרמני קיימות מגבלות, לפעמים כאלה שנובעות מהקונצנזוס החברתי. בקולנוע האמריקאי, למשל, שיקולים כלכליים משפיעים על האפשרות להפיק סרט. אם יש לך כוכב גדול, קל יותר לגייס כסף. אם אין לך, המצב שונה. גם הבחירה בנושא מסוים משפיעה על הסיכוי של הסרט להצליח.
"חופש אמנותי מוחלט הוא במידה רבה אשליה. אנחנו תמיד פועלים בתוך מציאות ונסיבות משתנות. חלק מהמגבלות קשורות לחוק, חלקן לכלכלה וחלקן למעמד ולמעמד החברתי שאדם מבקש לשמור עליו".
אחת הנקודות המרכזיות בשיחה נוגעת ליחסים שבין תמיכה ציבורית באמנות לבין חופש היצירה. הוויכוח הזה אינו חדש בישראל, אך הוא מקבל משמעות מיוחדת כאשר שאלת התקצוב הופכת לכלי במאבקים פוליטיים.
דורון מזכיר את הביטוי "חופש המימון", המזוהה עם מדיניותה של שרת התרבות לשעבר מירי רגב. הביטוי מבטא את העמדה שלפיה חופש הביטוי אינו מחייב את המדינה לממן כל יצירה.
אבל כאן מתעוררת שאלה עקרונית: האם המדינה רשאית לבחור שלא לתמוך ביצירה משום שהיא חולקת על המסר שלה? ואם כן, כיצד מבחינים בין החלטה תקציבית לגיטימית לבין ניסיון להגביל את חופש הביטוי באמצעות כסף?
דורון אינו מציע תשובה פשוטה. הוא מבקש להחזיר את הדיון לשאלת האחריות והעצמאות של מוסדות התרבות עצמם.
"חשוב שהמוסדות יכירו את המציאות שבה הם פועלים, יבינו את החוק ויידעו מהן האפשרויות שלהם. אסור שהחשש מפני איום יהפוך אוטומטית להחלטה לוותר על יצירה".
הגישה הזאת אינה מבטלת את כוחו של השלטון להשפיע על עולם התרבות באמצעות תקציבים. היא מדגישה דווקא את הצורך לבחון כיצד מוסדות התרבות מפעילים את שיקול דעתם, מהן ההגנות העומדות לרשותם והאם הם מוכנים לעמוד מאחורי החלטותיהם.
"מטבע הלשון המתוחכם לכאורה של מירי רגב, "יש חופש ביטוי, אבל אין חופש מימון", נועד לטעון שהמדינה אינה מחויבת לממן תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם האג'נדה שלה. זה התחיל כשיח על הצדקות לתמיכה ציבורית בתרבות, אבל האירועים האחרונים הוכיחו עד כמה הטיעון הזה לא עומד במבחן.
האירוע סביב הסרט נז"א שזכה לתשואות ממושכות בחו"ל, חשף את האמת העירומה. הטענה המקורית של הימין פופוליסטי הייתה שהמדינה לא תממן תכני תרבות שיוצאים נגדה, ולכן יש זכות לשלול תקציבים. אלא שבמקרה דנן, מדובר בסרט ששום חלק ממנו לא מומן מכסף ציבורי ישראלי. לא שקל אחד! הוא מומן כולו על ידי גורמים פרטיים ומפיקים מחו"ל. למרות זאת, הופעלה מכונה משומנת של לחצים, קמפיינים וסנטימנט ציבורי.
זה מוכיח שאף פעם לא היה מדובר באמת ב"חופש מימון", אלא בניסיון לייצר קונצנזוס והלך רוח שמצטמצם וזז ימינה עוד ועוד, שבו כל חריגה מהשורות גובה מחיר כבד. המטרה היא להפעיל לחץ על מי שאינו מחזיק במוקדי הכוח הפוליטיים, ולדרוש יישור קו מוחלט.
"יש חוקים שיכולים לשמש בסיס לשלילת תמיכה ממוסדות תרבות, וחשוב להכיר אותם. אבל יש גם שרשרת של איומים ולחצים שאנשים שאינם מכירים אותה עלולים להיבהל ממנה.
"למשל, פעיל ציבור יכול לסמן יצירות שלדעתו אינן ראויות למימון ציבורי. אם יש לו כוח פוליטי, נוכחות ברשתות ויכולת לייצר סערה תקשורתית, הוא יכול להפעיל לחץ על נבחרי ציבור. אלה עשויים לשלוח מכתבים למוסדות התרבות ולדרוש מהם הסברים או להזהיר מפני השלכות תקציביות.
"ראינו דוגמאות ללחצים כאלה סביב יצירות בתיאטרון יפו. אבל צריך להבחין בין איום לבין סמכות חוקית אמיתית. מנהל מוסד שמכיר את החוק ואת גבולותיו יכול להבין שלא כל מכתב מאיים מבוסס על עילה משפטית ממשית".
כאן דורון נוגע באחד ההבדלים החשובים בין צנזורה פורמלית לבין יצירת אקלים מצנן. גם כאשר אין החלטה משפטית האוסרת להציג יצירה, עצם האיום בשלילת תמיכה או בפגיעה במוסד עשוי להשפיע על אופן קבלת ההחלטות.
"מצד אחד, צריך לדעת מה החוק אומר ולהכיר את ההבדל בין סמכות אמיתית לבין הפחדה. מצד אחר, חופש הביטוי אינו תלוי רק בחוקים שהכנסת מחוקקת ובאפשרות לפרש אותם. הוא תלוי גם באווירה הציבורית".
לדבריו, מוסדות תרבות אינם יכולים להסתפק בבדיקה אם פעולה מסוימת חוקית. הם צריכים להביא בחשבון גם את האקלים הציבורי שבו הם פועלים ואת ההשפעה של לחץ מתמשך על אמנים ועל הקהל.
"אלה שני דברים שונים, אבל הם קשורים זה לזה. צריך להכיר את החוקים, להבין מה הם מאפשרים ומה הם אינם מאפשרים, ולדעת להתמודד עם איומים. במקביל, צריך להבין שהאווירה הציבורית עלולה לגרום לאנשים להימנע מלומר את מה שהם חושבים, גם בלי שתהיה הוראה מפורשת שאוסרת עליהם לעשות זאת".
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד למנהלי מוסדות עצמאיים, שאינם יכולים להתעלם מהשלכות כלכליות של החלטותיהם. עצמאות אמנותית אינה מתקיימת רק בזכות הצהרות עקרוניות. היא נבחנת גם כאשר מוסד נדרש להחליט אם להציג יצירה שעלולה לעורר מחלוקת.
דורון מבקש להרחיב את נקודת המבט גם אל מחוץ לישראל. לדבריו, ההיסטוריה של התיאטרון והקולנוע מלמדת שמגבלות שלטוניות וחברתיות אינן מונעות בהכרח יצירה משמעותית. לעיתים הן אף מאלצות אמנים לפתח שפות עקיפות, סמלים ודרכי ביטוי מקוריות.
"יש הרבה דוגמאות ליצירות משמעותיות שנוצרו תחת משטרים שבהם לא היה אפשר לומר הכול באופן ישיר. אפשר לחשוב על התיאטרון בפולין בתקופה הקומוניסטית ועל הקולנוע האיראני העכשווי.
"אמנים מוצאים דרכים לעבוד בתוך המגבלות. לפעמים דווקא הניסיון לעקוף אותן מוביל לשפה אמנותית מעניינת. אבל אסור להסיק מכך שהמגבלות עצמן רצויות או שהן מצדיקות את הפגיעה בחופש היצירה".
זו הבחנה חשובה: העובדה שאמנות יכולה להתפתח גם בתנאים מגבילים אינה הופכת את הצנזורה לתנאי ליצירה טובה. היכולת של אמן למצוא פתרונות אינה פוטרת את החברה מהצורך להגן על חופש הביטוי.
דורון מדגיש כי יש הבדל בין יצירה המתמודדת עם מגבלות מתוך בחירה אמנותית לבין מציאות שבה יוצרים חוששים לדבר מחשש לתגובות.
"אנחנו צריכים לזכור גם את המקומות שבהם אמנים מפחדים לומר מה שהם חושבים, משום שהם יודעים שיהיו לכך השלכות. הם חוששים שאנשים יפסיקו להגיע להצגות שלהם, לסרטים שלהם או להופעות שלהם.
"זה כבר לא רק עניין של חוק. מדובר בשאלה אם אנשים מרגישים שהם יכולים לבטא את עצמם בלי שהדבר יוביל לפגיעה בהם".
אחת התובנות העולות מהשיחה היא שחופש הביטוי האמנותי אינו עניין פנימי של עולם התרבות. הוא קשור לאופן שבו חברה דמוקרטית מתמודדת עם ביקורת, עם עמדות שאינן מקובלות על הרוב ועם יצירות שמערערות על תפיסות קיימות.
מוסד תרבות יכול לבחור שלא להעלות יצירה מסיבות אמנותיות, מקצועיות או תקציביות. לא כל החלטה כזאת היא צנזורה. אולם כאשר החלטה מתקבלת מתוך חשש מפני איום פוליטי, לחץ ציבורי או פגיעה כלכלית, נדרשת בחינה אחרת של הנסיבות.
לכן, מעבר לדיון המשפטי, יש חשיבות גם לשאלה אם מוסדות התרבות מסוגלים לפעול באופן עצמאי, אם הם מכירים את זכויותיהם ואם הם מוכנים להגן על שיקול דעתם האמנותי.
הסימפוזיון בתמונע מבקש להפוך את השאלות האלה לדיון ציבורי, באמצעות מפגש בין ידע משפטי, ניסיון בינלאומי ויצירה בימתית. הוא אינו מבטיח לפתור את המחלוקות, אבל הוא עשוי להציע כלים להתמודדות איתן.
דורון אינו טוען שחופש יצירה מוחלט אפשרי במציאות. להפך, הוא מדגיש שמגבלות מתקיימות תמיד, גם בחברות דמוקרטיות. השאלה החשובה בעיניו היא מי מגדיר אותן, באילו אמצעים הן נאכפות, ועד כמה האמנים והמוסדות מוכנים לשמור על עצמאותם.
בסופו של דבר, המבחן אינו רק אם מותר להציג יצירה מסוימת. הוא גם אם האמן מרגיש שהוא יכול ליצור אותה, אם המוסד מוכן להציג אותה ואם הציבור מוכן להתמודד עם הדברים שהיא מעוררת.
מנהלי מוסדות רבים מוצאים את עצמם תחת מתקפות חוזרות ונשנות. איך אתם בתיאטרון תמונע מתמודדים עם האיומים הללו בפועל?
"תיאטרון תמונע היה ועודנו אחד המוסדות שמתמודדים עם הנושאים הללו בצורה חד-משמעית ובלי חשש. לאורך השנים ראינו מקרים קשים: החל מההצגה של ארקדי זיידס "ארכיון" (שעשתה שימוש בארכיונים של ארגון "בצלם" ופירקה את הביטוי הגופני של נוער גבעות ומתנחלים בשטחים, מה שהוביל לנסיונות של שלילת פרסים), דרך יצירות של עינת ויצמן (כמו ההצגה על המשוררת הפלסטינית דרין טאטור, "אני דרין טאטור"), ועד למקרים שחוו לאחרונה תיאטראות כמו תיאטרון יפו סביב יצירות של עינת ויצמן ולילי לב פן.
ישנה שרשרת די סטנדרטית של לחצים: עמותות כמו "בצלמו" מזהות יצירות שאינן לטעמן, מפעילות את כוחן ברשתות החברתיות, מייצרות סקנדלים תקשורתיים, ומריצות מכתבים מאיימים לנבחרי ציבור ולמוסדות.
למזלנו, מנהלים מנוסים שיודעים את החוק לעומקו מבינים שלעיתים קרובות מדובר באיומי סרק שאין להם שום גיבוי בפרשנות המשפטית הנוהגת. אבל מעבר לחוק היבש, ישנה אווירה ציבורית מפחידה שגורמת לאמנים להרכין ראש ולתרגל צנזורה עצמית עוד לפני שהם פותחים את הפה".
"פרופסור שמעון לביא אמר פעם את המשפט הזה, ואני מבין את השאיפה, אבל היא לא מתאימה למדינת ישראל. זה מזכיר לי את הקונספציות שדיברו עליהן ממש ימים ספורים לפני השביעי לאוקטובר.
אחד הדברים שצריך להתפכח מהם הוא האשליה שאפשר לחיות בלי קונספציה. אנחנו תמיד חיים בתוך קונספציה כלשהי. השאלה היא איך אתה פועל בתוכה, כמה אתה יודע להרחיב אותה, וכמה אתה יודע להטיל בה ספק.
יש ויכוח נצחי סביב השאלה האם "אמנות צריכה להיות מגויסת". הטענה הרווחת היא שאסור שתהיה אומנות מגויסת. ואני טוען את זה: אמנות היא תמיד מגויסת. השאלה האמיתית היא, למה היא מגויסת?
מנהל תיאטרון ובמאי צריך לקום בבוקר ולשאול את עצמו למה האמנות שלו מגויסת, מה הממסד שלו משרת, ולאן הוא מוביל. ברגע שלוקחים את האחריות הזו חזרה אל הידיים של היוצר והמנהל, אפשר לנווט גם בתוך פשרות ומגבלות מבלי לאבד את המצפן המצפוני והאמנותי.
לחלוטין לא רק פוליטיקה. צנזורה עצמית מופעלת פעמים רבות ממקומות כלכליים, מהרצון למלא אולם ולמכור הצגות למרכזי תרבות בפריפריה.
נתקלתי לא פעם במנהלים אמנותיים שאמרו על יצירות של יוצרים עצמאיים מוכשרים: "אני מת על העבודה הזו, אבל הקהל שלי לא יבין את זה, המינויים יברחו, המנויים יתלוננו, זו תהיה נפילה כלכלית (פלופ)". הפחד התמידי מהתגובה של הקהל או מנהלי אולמות בארץ מפעיל צנזורה עצמית סגנונית ואסתטית עוד לפני שדיברנו בכלל על פוליטיקה.
המשימה של מנהל אמנותי היא לשחק את המשחק העדין הזה: לקחת סיכונים מחושבים, להרחיב את הקונצנזוס, להכניס סיפורים של קהילות שעד היום לא זכו לקול (חרדים, דתיים-לאומיים, פריפריה, קהילות שוליים, וכן, גם את הנרטיב הפלסטיני-הערבי שכל כך חסר בתיאטרון הישראלי המרכזי), ולעשות זאת בחוכמה ובנחישות.
"בנינו ליין-אפ מרתק של אנשי מפתח שחוו את גבולות חופש הביטוי על בשרם:
האוצרים: אבי גיבסון בר-אל, איתי דורון, ארז מעין שלו, יאיר שרמן
בין המשתתפים: סופי אבו שקרה, אופירה הניג, רחל לאה ג׳ונס, איתי מאוטנר, ויוסי צברי. עו״ד שרון אברהם-ויס, מנהלת הנציבות לשוויון, מגוון וקהילה באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מנכ״לית האגודה לזכויות האזרח בישראל
בני אלדר, אריאל ברונז, עלא דקא, שרה וינו אלעד, איתי זבולון, יורם טולדנו, מירי אלוני, עלא דקא
נוסף על כך, נחלק לקהל "פנזין" ייחודי, חוברת קטנה המכילה קטעים, מחזות, שירים וציורים שצונזרו בארץ ובעולם, כפעולה סמלית שהופכת את הגריסה לשימור זיכרון ותרבות.
"אחת הבעיות הגדולות שלנו כקהילה היא שאנחנו לא מציבים קווים אדומים מובהקים מספיק. כשאל מידאן החיפאי, התיאטרון הרפרטוארי הערבי היחיד שפעל בשפה הערבית נסגר, כמעט שום תיאטרון רפרטוארי אחר לא יצא איתו למאבק או לשביתה סולידרית.
לעומת זאת, ראינו במדינות כמו הונגריה ופולין (בתקופות שבהן ניסו לפטר מנהלי תיאטראות ולשים במקומם בובות משטר) איך הלהקות פשוט קמו, סירבו לעבוד, והקימו תיאטראות מחתרתיים בחניונים. הם הבינו שכוח אמיתי טמון בסולידריות מקצועית חוצת-מוסדות".
העובדה שאיגוד אמניות ואמני התיאטרון (אתי) ופורום מוסדות תרבות חוברים יחד לעשות את האירוע הזה היא הצהרה חזקה ואמיצה. היא אומרת שאנחנו לא מוכנים להיות לבד במערכה. בלעדינו אין תרבות, ולנו יש כוח עצום. כוח של רשת, של סולידריות ושל עמידה משותפת על זכויותינו. אם נדע להשתמש בכוח הזה נכון, נוכל לא רק לשרוד את המציאות המורכבת הזו, אלא גם להמשיך ליצור אמנות אמיצה, משמעותית ופורצת דרך.
צילום ראשי: אמנון חורש
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©