עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר

עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר: כשהגוף זוכר את מה שהמוח מבקש לשכוח

מאז שבעה באוקטובר נוצרו בישראל לא מעט יצירות אמנות המבקשות להתמודד עם הטראומה הלאומית. חלקן בוחרות בתיעוד ישיר, אחרות עוסקות באובדן ובזיכרון באופן סמלי יותר. עבודת המחול "עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר" של מיכל גרס שרמן מצליחה ללכת בדרך אחרת.

היא אינה משחזרת את אירועי היום הנורא ואינה מבקשת לזעזע באמצעות תיאורים קשים. במקום זאת היא מתמקדת במסע השיקום, בכוח החיים ובשאלה כיצד הגוף נושא בתוכו זיכרון גם כאשר התודעה מתקשה להכיל אותו.

לפני כמה חודשים ראיינתי את מיכל גרס שרמן על תהליך היצירה. כעת, לאחר שצפיתי במופע בתיאטרון הבית, התברר עד כמה ההסברים שלה על היצירה היו רק חלק קטן מהחוויה. יש דברים שאפשר להבין רק כאשר הם עוברים דרך הגוף הרוקד.

נשימה משותפת

החלל האינטימי של תיאטרון הבית הוא בחירה מדויקת. הקהל יושב קרוב מאוד למבצעת, כמעט נושם יחד איתה. אין אפשרות להסתתר מאחורי מרחק בטוח. כל נשימה, כל רעד ביד, כל שינוי בקצב הופכים לחלק מהחוויה. התחושה היא שאיננו צופים במופע אלא משתתפים במסע אישי, כמעט וידויי.

היצירה מבוססת על סיפורה של נועה זאבי, סמלת שנפצעה אנושות בשבעה באוקטובר, איבדה את אחת מעיניה והתעוררה לאחר שבועות ללא זיכרון של האירועים. אולם גרס שרמן אינה מנסה לגלם את נועה. היא גם אינה מייצרת ביוגרפיה תנועתית. במקום זאת היא משתמשת בסיפורה כנקודת מוצא למחקר על הזיכרון, על הגוף ועל כוח ההישרדות האנושי.

השפה התנועתית שבנתה אינה מחפשת יופי במובן המקובל של המילה. יש בה תנועות שנקטעות, חזרות אינסופיות, נשימות כבדות, עצירות ארוכות ורגעים של שקט כמעט מוחלט. כל אלה יוצרים מתח מתמשך.

ככל שהיצירה מתקדמת, החזרות אינן מעייפות אלא דווקא מצטברות למשמעות חדשה. כמו אדם המנסה שוב ושוב לשחזר אירוע שאינו זוכר, גם הגוף חוזר על אותן פעולות בתקווה שמשהו יתבהר.

אחד המרכיבים המרשימים במופע הוא השימוש בקול. אין כאן ליווי מוזיקלי שנועד לרכך את החוויה. הנשימות, הדיבור והשירה של גרס שרמן הם הפסקול. הם יוצרים תחושה של גוף חי הנאבק על קיומו.

כאשר משולבים גם הטקסטים של נועה ושל הקרובים אליה, הם אינם משתלטים על היצירה אלא מעניקים לה שכבה נוספת של משמעות.

בין שבר לתקווה

גרס שרמן היא פרפורמרית. היצירה דורשת ממנה מאמץ פיזי עצום, אך היא אינה מאפשרת למאמץ להפוך להפגנת יכולת. כל תנועה משרתת את הסיפור. גם ברגעים הקשים ביותר היא שומרת על דיוק ועל שליטה, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעבודה את עוצמתה.

לאורך המופע חוזר שוב ושוב המתח שבין שבר לתקווה. אפשר היה בקלות לגלוש כאן לפאתוס, אך גרס שרמן נמנעת מכך. היא אינה מבקשת שהקהל ירחם על נועה ואינה מבקשת לעורר רגשות בכוח.

היא פשוט מניחה את הסיפור, דרך הגוף, ומאפשרת לכל צופה למצוא את מקומו בתוכו.

לאחר ההצגה קיימה היוצרת שיחה פתוחה עם הקהל וסיפרה על הדרך שבה נולדה היצירה. היא חשפה כיצד מצאה את סיפורה של נועה בתקופה שבה הרגישה חסרת אונים מול המציאות, וכיצד דווקא האופטימיות של הצעירה שנפצעה העניקה לה כוח להמשיך ליצור. במהלך השיחה סיפרה גם שנועה ביקשה להגיע לצפות במופע, אך לבסוף לא הצליחה משום שבאותו יום נחתה בתאילנד.

הפרט הקטן הזה הזכיר עד כמה מדובר באדם חי, שממשיך לבנות את חייו, ולא רק בדמות שהפכה להשראה אמנותית.
השיחה שלאחר המופע אינה נספח אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה. היא מאפשרת להבין את האחריות שבה ניגשה גרס שרמן אל הסיפור ואת הכבוד שרחשה לנועה ולמשפחתה.

במציאות שבה יוצרים רבים מבקשים לעסוק בטראומה הלאומית, לא תמיד נשמר האיזון בין אמירה אמנותית לבין רגישות כלפי האנשים שבמרכז הסיפור. כאן האיזון הזה נשמר לכל אורך הדרך.

מבחינה אמנותית מדובר ביצירה מינימליסטית. אין תפאורה מורכבת, אין אפקטים ואין ניסיון להרשים באמצעים חיצוניים. דווקא הצמצום הזה הופך את העבודה לחזקה יותר. היא נשענת כמעט לחלוטין על נוכחותה של גרס שרמן ועל יכולתה לסחוף את הצופים באמצעות הגוף בלבד, והיא מצליחה בכך.

"עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר" היא אינה יצירה קלה לצפייה. היא דורשת סבלנות, קשב ונכונות להיסחף אל תוך קצב שונה מזה שאנו רגילים אליו. אבל מי שייתן לה את הזמן יגלה עבודה כנה, רגישה ובוגרת, שמצליחה לעסוק באחד הנושאים הכואבים ביותר של התקופה מבלי ליפול לקלישאות.

עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר, עבודת מחול של מיכל גרס שרמן

בסופו של דבר, זהו מופע שאינו עוסק רק בפציעתה של נועה זאבי. הוא עוסק בכולנו. הוא עוסק בדרך שבה אנו מנסים לאחות את השברים שהותיר אחריו שבעה באוקטובר, ביכולת להמשיך לנשום גם כשהכאב אינו מרפה, ובבחירה להמשיך לחיות.

מסר של תקווה

מתוך כל אלה עולה גם מסר של תקווה, לא תקווה נאיבית, אלא תקווה שנולדת מתוך ההתמודדות עצמה.

זוהי יצירת מחול אינטימית, אנושית ומרגשת, שמוכיחה כי לעיתים די בגוף אחד, בחלל קטן ובסיפור אמיתי אחד כדי לומר דברים גדולים על החברה הישראלית כולה.

צילום: אביבה רוזן