יוני 11, 2026
"פצעים", המחזה שכתב וביים יותם פולישוק ומוצג בצוותא, היא יצירה אינטימית הנשענת על שתי דמויות בלבד ועל מפגש אחד בלתי צפוי שמאלץ אותן להביט לראשונה באמת בעצמן.
המחזה מפגיש בין אביחי, צעיר בודד וחסר ניסיון זוגי, לבין ניקי, אישה העוסקת בזנות ומתמודדת עם התמכרות לסמים. מפגש מקרי לכאורה בחדרה של ניקי הופך למסע רגשי שבו נחשפים בהדרגה הסיפורים, הפחדים והפצעים שכל אחד מהם נושא עמו.
אלא שמתחת לסיפור הספציפי מסתתרת יצירה רחבה הרבה יותר. "פצעים" אינה רק הצגה על התמכרות, על זנות או על בדידות. היא הצגה על הצורך האנושי הבסיסי ביותר: להיות נאהב. להיות נראה. להאמין שגם לנו מגיעים הדברים הטובים בחיים.
אחד ההישגים המרשימים של המחזה הוא האופן שבו הוא נמנע מהפיכת גיבוריו לקלישאות.
אביחי היה יכול בקלות להפוך לדמות של "הבחור המסכן" וניקי הייתה יכולה להישאר בגבולות דמותה של "האישה האבודה". פולישוק, הן כמחזאי והן כבמאי, מצליח להעניק לשניהם עומק ומורכבות.
ניקי היא הרבה יותר מהנסיבות שהובילו אותה למקום שבו היא נמצאת. מתחת לשכבות הציניות והקשיחות מסתתרת אישה שנפגעה פעם אחר פעם, עד שלמדה להאמין שאי אפשר לסמוך על איש.
גם אביחי אינו רק צעיר ביישן וחסר ביטחון. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שגם הוא נושא עמו מטען רגשי כבד, תחושות דחייה עמוקות ופחד עצום מקרבה.
הדבר המשותף ביותר לשניים אינו מצבם הכלכלי או החברתי אלא העובדה ששניהם גדלו בתחושה שלא באמת אהבו אותם. שניהם למדו להאמין שהם אינם ראויים לאהבה. שהחיים הטובים שייכים לאחרים.
דווקא משום כך המפגש ביניהם הופך למעניין כל כך. אלו אינם שני אנשים שמצילים זה את זה. אלו שני אנשים שמזהים זה אצל זו את הכאב המוכר.
שם המחזה אינו מקרי. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהפצעים שעליהם מדובר אינם רק הפצעים של אביחי וניקי.
המחזה מבקש להזכיר לנו שלכל אחד מאיתנו יש פצעים משלו. יש מי שנושא פצעי ילדות, יש מי שסוחב אכזבות מאהבות קודמות, יש מי שמתמודד עם דחייה, בדידות או תחושת כישלון. חלק מהפצעים נראים לעין וחלקם מוסתרים היטב.
במובן זה, אביחי וניקי הופכים לדמויות אוניברסליות. הם אמנם חיים בקצוות מסוימים של החברה, אך התחושות שהם חווים מוכרות לרבים מאיתנו.
מי מאיתנו לא תהה לפחות פעם אחת אם הוא מספיק טוב?
מי לא חשש שידחו אותו?
מי לא רצה שמישהו יראה אותו באמת?
המחזה נוגע בדיוק במקומות האלה. הוא מזכיר שגם כאשר אנשים נראים שונים מאוד מבחוץ, לעיתים הם חולקים פחדים ורצונות דומים להפליא.
מעל הכול, הוא מדבר על הכמיהה האנושית הפשוטה לאהוב ולהיות נאהב.
מרבית ההצגה מתרחשת בחלל אחד, החלטה בימתית שמתגלה כנכונה מאוד.
המרחב הסגור יוצר תחושת מחנק מסוימת, אך גם מחייב את הדמויות להתמודד זו עם זו. אין להן לאן לברוח, ואין להן דרך להסתתר לאורך זמן מאחורי המסכות שפיתחו במהלך חייהן.
המחזה בנוי בהדרגה. הוא אינו חושף את קלפיו מיד. עוד פרט ועוד פרט נחשפים, וכל גילוי משנה את האופן שבו אנו תופסים את הדמויות.
לזכותו של פולישוק ייאמר שהוא אינו מנסה לכפות על הקהל תגובה רגשית. הוא אינו מחפש סחטנות רגשית ואינו מנסה לזעזע בכוח. במקום זאת הוא בונה קשר איטי בין הדמויות ומאפשר לצופים לגלות אותן בקצב שלהן.
הקשר שנוצר בין אביחי לניקי עובר לא מעט תהפוכות וטוויסטים. יש בו רגעים של עימות, אי הבנה, חשדנות ולעיתים אפילו דחייה. אבל בתוך כל אלה מתחילה להתפתח גם קרבה.
זוהי אינה התקרבות רומנטית פשוטה או צפויה. מדובר בתהליך עמוק יותר שבו שני אנשים מתחילים לבחון מחדש את האפשרויות הפתוחות בפניהם.
לראשונה בחייהם הם נאלצים לשאול את עצמם אם ייתכן שמגיע להם יותר.
אם ייתכן שאפשר לחיות אחרת.
אם ייתכן שהעתיד אינו מוכרח להיות זהה לעבר.
העוגן המרכזי של ההצגה הוא עבודת המשחק.
שיר בנימין מצליחה ליצור דמות מורכבת ומלאת סתירות. ניקי שלה קשוחה ופגיעה בעת ובעונה אחת. היא נאבקת על עצמאותה אך גם זועקת לקשר אנושי. בנימין מצליחה להימנע ממלודרמה ולהעניק לדמות אמינות ורגישות.
מולה ניצב יותם פולישוק כאביחי. מדובר בתפקיד עדין שהיה עלול להפוך בקלות לקריקטורה של ביישנות או מסכנות. פולישוק שומר על איפוק ומצליח לעורר אמפתיה מבלי לגלוש למקומות קלים.
הכימיה בין השניים היא שמחזיקה את ההצגה לכל אורכה. הצופה מאמין לקשר שנוצר ביניהם, גם ברגעיו הקשים וגם ברגעיו העדינים.
הבימוי נשען בעיקר על הטקסט ועל השחקנים. אין כאן ניסיון להרשים באמצעים חיצוניים, והבחירה הזו משרתת היטב את אופייה האינטימי של היצירה.
לצד יתרונותיה הרבים, נדמה כי המחזה עדיין זקוק להידוק נוסף. ישנם קטעים שבהם הקצב מעט נמתח מעבר לנדרש, וחלק מהמהלכים הדרמטיים היו יכולים להיות ממוקדים וחדים יותר. התחושה היא שהתשתית הרגשית חזקה מאוד, ולעיתים אפילו חזקה יותר מן המימוש הבימתי שלה.
דווקא משום שהדמויות מעוררות עניין רב כל כך, יש רגעים שבהם הצופה מבקש להעמיק עוד קצת, לדייק עוד קצת, ולמצות באופן מלא יותר את הפוטנציאל הדרמטי שכבר קיים על הבמה.
"פצעים" היא הצגה מרגשת, אנושית ונוגעת ללב, שמצליחה לעסוק בנושאים קשים מבלי לאבד את החמלה כלפי גיבוריה.
היא מספרת על שני אנשים שהחיים לימדו אותם שלא מגיע להם להיות מאושרים, שלא מגיע להם להיות אהובים, ושמוטב לא לצפות ליותר מדי.
המפגש ביניהם אינו מוחק את הפצעים ואינו מספק פתרונות קסם, אך הוא פותח דלת.
דלת לאפשרות של שינוי.
דלת לתקווה.
דלת למחשבה שאולי גם עבורם קיימים חיים אחרים.
זהו מחזה שמזכיר כי מאחורי כל אדם מסתתר סיפור שאיננו מכירים, וכי כמעט כולנו נושאים עמנו פצעים כאלה ואחרים. בסופו של דבר, מעבר לכל ההגדרות והתוויות, כולנו מבקשים את אותו הדבר בדיוק: שמישהו יראה אותנו, יקבל אותנו ויאהב אותנו.
"פצעים" עדיין אינה יצירה מושלמת, אך היא יצירה כנה, רגישה ובעלת לב גדול, כזו שמצליחה להישאר עם הצופה גם לאחר שהאורות באולם נדלקים.
מחזה ובימוי: יותם פולישוק
ליווי אמנותי ודרמטורגיה: נועה שכטר
משחק: שיר בנימין, יותם פולישוק, יובל אנבלבד / דן מדרר
תפאורה: רייצ'ל אוריסון
עיצוב תאורה: מיכאל אליעזר
עריכה מוזיקלית: יותם פולישוק
מנהלת אינטימיות: ערגה יערי
הפקה ועוזרת במאי: הדר הרטמן
צילום: תהל צביק
מקום: צוותא 2, תל אביב. צוותא
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©