בתוך 'השגרה' הישראלית של אחרי ה 7.10, נדמה כי הגבול בין מצב חירום לבין חיי היומיום כמעט ונמחק. החדשות זולגות אל תוך הארוחות המשפחתיות, האזעקות חודרות לשיחות אינטימיות, והפחד הופך לרעש רקע קבוע שאנשים לומדים לחיות לצדו.
מתוך המציאות הזאת צומחת ההצגה ״לא במצב״ של תיאטרון הבית ביפו, יצירה בימתית שמנסה לא רק לתאר את החיים בישראל בזמן מלחמה, אלא גם להבין כיצד בני אדם ממשיכים לתפקד, לאהוב, לרצות, לצחוק ולאכול בתוך עולם שנדמה כי יצא מאיזון.
ההצגה, שעלתה בבכורה בינלאומית בפסטיבל הבית 2025, נבנית מתוך חומרים דוקומנטריים אישיים של השחקנים עצמם. הבחירה הזאת מעניקה למופע תחושה של חשיפה מתמדת. הקהל אינו מקבל דמויות מומצאות לחלוטין אלא בני אדם שנעים על הגבול שבין עצמם לבין הפרסונה הבימתית שהם מייצרים.
התוצאה היא יצירה שמרגישה לעיתים כמו וידוי קבוצתי ולעיתים כמו התקף חרדה קולקטיבי, כזה שהופך לתיאטרון חי ונושם.
אלא שמעבר לטקסטים ולמטען הפוליטי והרגשי, ״לא במצב״ הוא קודם כול תיאטרון מחול יפהפה. זהו מופע שבו הגוף מדבר לעיתים בעוצמה גדולה יותר מן המילים.
שון שונסלה מונגוזה מפליא כמעט בכל תנועה ומימיקה שלו. הנוכחות הבימתית שלו מדויקת, חדה ורכה בו זמנית, והוא מצליח לבטא באמצעות הגוף כולו את החרדה, הפיתוי, האלימות והפגיעות שמרכיבים את העולם של ההצגה.
גם שאר השחקנים רקדנים, כל אחד בייחודו, מוסיפים נדבך על נדבך למרקם התנועתי של היצירה. אין כאן רק כוריאוגרפיה אסתטית, אלא מערכת יחסים חיה בין גופים שנדחפים, נמשכים, קורסים ומתלכדים שוב ושוב.
הבמה הופכת למרחב עירוני מתפרק, כזה שבו הסצנות מופיעות ונעלמות במהירות, כמעט כמו פיד אינסופי של מידע ותמונות.
הקצב הגבוה של ההצגה יוצר תחושת הצפה מכוונת. הקהל אינו מקבל זמן לעבד כל רגע עד הסוף, משום שמיד אחריו מגיע רגע חדש, שונה לחלוטין בטון שלו. התחושה הזאת מוכרת היטב לכל מי שחי בישראל בשנים האחרונות, מציאות שבה טרגדיה לאומית יכולה להתחלף בתוך דקות בדיון על משלוח אוכל או בסרטון טיקטוק.
הטקסט שכתבו יסמין בר שלום אגמון וקאי קורבלניקוב מצליח לנוע בין ישירות כמעט תיעודית לבין רגעים פיוטיים ומופשטים יותר. לעיתים הדמויות נשמעות כאילו הן מדווחות על חייהן בזמן אמת, ולעיתים הן גולשות למונולוגים שמרגישים כמו חלום רע או הזיה קולקטיבית.
השפה עצמה הופכת לכלי שממחיש את ההתפוררות הנפשית של המציאות. אין כאן ניסיון ליצור נרטיב מסודר עם התחלה, אמצע וסוף. במקום זאת מתקבלת תמונת מצב רגשית של דור שלם.
אחד ההישגים המרשימים של ההצגה הוא האופן שבו היא עוסקת באשמה. לא אשמה פרטית בלבד אלא תחושת אשמה קולקטיבית שמחלחלת אל תוך הגוף והנפש. הדמויות ב״לא במצב״ אינן בהכרח יודעות להסביר ממה בדיוק הן אשמות, אבל הן נושאות איתן תחושת אחריות כבדה.
הן חיות בתוך מציאות פוליטית וצבאית שמייצרת באופן קבוע שאלות מוסריות בלתי פתירות, וההצגה אינה מציעה פתרונות או נחמה. היא בעיקר מבקשת לשהות בתוך הבלבול.
המשחק האנסמבלי הוא אחד הכוחות המרכזיים של היצירה. שון שונסלה מונגוזה, דניאל אנגל, קאי קורבלניקוב, דניאל אור טל, תום מרו, דניאל טאו ויסמין בר שלום אגמון פועלים כקבוצה אורגנית מאוד.
אין כאן ניסיון לייצר כוכב אחד שעומד במרכז. התחושה היא של קולקטיב אנושי שמנסה לשרוד יחד. לעיתים השחקנים מתפרצים זה לדברי זה, לעיתים הם נעים כמו גוף אחד, ולעיתים כל אחד מהם נדמה כלוא לחלוטין בתוך עולמו הפנימי. היחסים ביניהם מייצרים את המתח המרכזי של ההצגה בין בדידות לבין צורך נואש בקרבה.
גם המוזיקה של תמי בר משחקת תפקיד חשוב בבניית העולם הבימתי. היא אינה רק ליווי רגשי לסצנות אלא חלק בלתי נפרד מהמנגנון התחושתי של המופע. לצד השירים של אריאל ברונז נוצרת שכבת סאונד שמטשטשת את הגבול בין מסיבה לבין מצב חירום. לפעמים נדמה שהדמויות רוקדות כדי לא לקרוס. ברגעים אחרים המוזיקה עצמה הופכת לרעש מאיים.
הווידאו של הדס נוימן והתאורה של עודד קמחי מחזקים את התחושה העירונית והמקוטעת של ההפקה. הבמה נראית לעיתים כמו חלל מופצץ ולעיתים כמו דירה תל אביבית רגילה לגמרי.
המעבר בין שני המצבים קורה במהירות, כמעט בלי שהקהל מספיק לשים לב. בכך ההצגה מצליחה ללכוד משהו עמוק מאוד בחיים בישראל כיום. שום מקום כבר אינו מרגיש יציב לחלוטין, אבל גם בתוך חוסר היציבות הזה אנשים ממשיכים להתנהל כאילו הכול נורמלי.
היופי והאסתטיקה של המחול, הצבעוניות, משחקי האורות והצללים, התנועה המעודנת שמתכנסת ואז מתבדרת מחדש, עומדים בניגוד גמור לכיעור של המציאות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר. המלחמה מרחפת מעל הכול גם כאשר היא אינה נאמרת במפורש.
פחדים, אלימות שפושה בחברה הישראלית, התנהגויות אנטי חברתיות, ריצה למקלטים והימלטות מטילים, כל אלה חודרים אל תוך הסצנות ומעצבים את הגוף עצמו. נדמה כי הדמויות כבר אינן יודעות כיצד לנוע בעולם מבלי להירתע מכל רעש פתאומי או מכל מגע אנושי.
מנגד, ההצגה עוסקת ללא הרף גם בנהנתנות ובצריכה. יש בה עיסוק בבשר, באוכל, בתשוקה וברעב, כאילו האכילה עצמה הופכת למנגנון הישרדות. האוכל הוא גם כורח חיים וגם ניסיון נואש להיאחז בחיים. הדמויות אוכלות, שותות, מתבדחות ומפלרטטות בזמן שהמציאות בחוץ ממשיכה להתפרק.
הסתירה הזאת היא אולי אחת התמות המרכזיות של היצירה. כיצד אפשר להמשיך ליהנות כאשר הכול סביבך קורס. כיצד אפשר לשבת במסעדה כאשר אנשים אחרים נהרגים במרחק לא גדול משם.
אחד ההיבטים החזקים ביותר במופע הוא האופן שבו הוא חושף את הריקנות והסתירות שמסתתרות לעיתים בתוך ססמאות לאומיות. משפטים כמו ״ביחד ננצח״ מהדהדים בחלל, אך ההצגה שואלת בעדינות וגם בזעם מה בעצם מסתתר מאחוריהם. אילו קונפליקטים מודחקים באמצעותן. עד כמה החברה הישראלית מוכנה לראות את המציאות במלואה. האם היא מסוגלת להכיל בו זמנית גם את האבל על חללינו ונרצחינו, וגם את מותם של אזרחים בעזה, כולל ילדים ותינוקות.
ההצגה אינה מטיפה ואינה מספקת תשובות פשוטות, אבל היא מאלצת את הקהל להתמודד עם עצם השאלה של גבולות האמפתיה האנושית.
בתוך כל זה ממשיכים החיים עצמם. אחת הסצנות החזקות עוסקת בחייל שמציע נישואין לבת זוגו ואז חוזר שוב להילחם מיד לאחר החתונה. הרגע הזה מגלם את האבסורד הישראלי כולו. הניסיון להיאחז באהבה ובחיים בתוך מציאות שמאיימת לבלוע אותם ללא הרף. גם כאן ההצגה אינה בוחרת בין ציניות לרגש. היא מחזיקה את שניהם יחד.
הבימוי והתנועה של מרינה בלטוב גראס מצליחים להפוך את כל הרעיונות הללו לחוויה בימתית מוחשית מאוד. תנועות האנסמבל על הבמה נעות בין סדר לבין התפרקות, בין אחידות לבין כאוס. לרגעים הדמויות נראות כמו גוף קולקטיבי אחד, ולרגעים כל אחת מהן כלואה לחלוטין בתוך עולמה הפנימי. כך נעשים הדברים מורכבים ואז שוב מופשטים, בדיוק כמו המציאות עצמה.
הטקסט שכתבו יסמין בר שלום אגמון וקאי קורבלניקוב מצליח לנוע בין דיאלוגים יומיומיים לבין רגעים כמעט סוריאליסטיים. אחת הנשים צועקת לפתע במסעדה: ״אולי אפשר להזמין שלום? אולי אפשר לגמור עם כל זה? אולי אפשר להחזיר את כל המתים שמתו לחינם?״ זהו רגע שנע בין ייאוש מוחלט לבין כמיהה אנושית בסיסית.
הזעקה הזאת חותכת את ההומור ואת הרעש שסביבה ומזקקת את תחושת חוסר האונים שמלווה את ההצגה כולה.
״לא במצב״ אינה יצירה שמבקשת לנחם את הקהל או להציע פתרון פוליטי מסודר. הכוח שלה טמון דווקא בכך שהיא מסרבת לפשט את המציאות. היא מביטה ישירות בחברה ישראלית פצועה, חרדה, אלימה ומבולבלת, אך גם מלאה בכמיהה לחיים, לאהבה ולקרבה אנושית.
זו יצירה שמצליחה להיות גם אסתטית מאוד וגם מטלטלת מאוד. אין רגע דל ומוחו של הצופה רץ אחרי האירועים ומפענח אותם. היופי והמצער הוא, שכולנו מבינים בדיוק כי כולנו שותפים לאותן טראומות.
זהו תיאטרון מחול שמבין כי לפעמים הגוף מסוגל לומר את מה שהשפה כבר אינה מצליחה להכיל וזה מה שהופך אותו לחוויה חזקה ומשמעותית כל כך.
יוצרים:
• בימוי ותנועה: מרינה בלטוב גראס
• כתיבה: יסמין בר שלום אגמון וקאי קורבלניקוב
• שירים: אריאל ברונז
• דרמטורגיה: נטלי צוקרמן
• מוזיקה: תמי ברק
• וידאו: הדס נוימן
שחקנים יוצרים:
• שון שונסלה מונגוזה
• דניאל אנגל
• קאי קורבלניקוב
• דניאל אור טל
• תום מרו
• דניאל טאו
• יסמין בר שלום אגמון
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
