יוני 14, 2026
הוא הגיע לעולם הבמה כמעט במקרה בגיל 24, נסק מאפס למאה אצל יבגני אריה ב"גשר" אחרי שבע שנים בהם שמע רק 'לא' למחזות שהגיש, עבר ל"בית לסין", ועד לא מזמן החזיק באחד התפקידים המשפיעים ביותר מאחורי הקלעים של התיאטרון הקאמרי.
כעת, לאחר שהשיק סדרת טלוויזיה מצליחה המבוססת על התסריט שאיבד עם ארז דריגס למחזהו "לא לריב", מתפנה המחזאי, התסריטאי והשחקן גור קורן לשיחה על עזיבת תפקיד הדרמטורג, השינויים הדרמטיים במעבר למסך הקטן, היחסים עם האחים שלו, והסיבה שהתיאטרון הישראלי של היום מתרחק מפוליטיקה כמו מאש.
במוצאי השבת האחרונה, אולם התיאטרון הקאמרי היה מלא מפה לפה. על הבמה עלתה הפרמיירה של "לא הייתם צריכים", מחזה מאת טל מילר. את הדרמטורגיה (עבודת דיוק המחזה) עשה גור קורן, מי שעד לא מכבר כיהן כדרמטורג הבית של התיאטרון. עבור קורן, הערב הזה לא היה עוד פרמיירה חגיגית, אלא נקודת ציון סימבולית: זהו המחזה האחרון שזכה לליווי הדרמטורגי שלו, לאחר שסגר פרק אינטנסיבי בעמדת הדרמטורג של התיאטרון הקאמרי.
עד שנת 2025, קורן היה אחת הדמויות המשמעותיות בקאמרי. האיש שקרא מאות מחזות, שייף דיאלוגים, חתך סצנות וזר בעיצוב הרפרטואר שאלפי ישראלים צורכים מדי ערב.
הוא עשה זאת במקביל להיותו מחזאי מבוקש ושחקן פעיל. השנה, מתוך החלטה אישית מודעת, הוא החליט לעצור את מרתון הדרמטורגיה.
שוחחנו שיחה נטולת מניירות, על המסלול הפתלתל שעבר, מסלול שנראה היום מבחוץ כמו רצף של הצלחות קלילות, אך מאחוריו מסתתרות שנים ארוכות של דלתות נטרקות, שחיקה יומיומית, וההבנה המורכבת שלפעמים, כדי להמשיך ליצור ולגדל את הילד שלך, אתה חייב לדעת לשחרר.
הלחץ של גיל 24 והנס של "חמישה קילו סוכר"
הרומן של גור קורן עם עולם הבמה לא התחיל מילדות בבתי ספר לאמנויות. רחוק מכך. הוא הגיע לשם מתוך החלטה שצריך ללמוד, לקראת אמצע שנות העשרים לחייו.
"איך בחרתי בתיאטרון בתחילת הקריירה? הכל קרה בגלל אחי", הוא מספר. "יום אחד הוא חזר לארץ ואמר שהוא רוצה ללמוד משחק או ציור. אני, שהייתי באותו זמן בן 24 ועדיין לא למדתי כלום, נלחצתי נורא. הרגשתי שאני נשאר מאחור. באותה תקופה בכלל רציתי להיות זמר, אבל כשבדקתי את בית הספר למוזיקה 'רימון', ראיתי שכולם שם רצים כל כך מהר, בקצב שלא התאים לי. אז החלטתי ללכת למכינה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין".
המכינה ההיא שינתה את מסלול חייו. "שם נשביתי בקסמי הבמה", הוא נזכר. "משם המשכתי ללימודי משחק מלאים ב'בית צבי'". הלימודים בבית צבי ידועים בקצב הרצחני שלהם, אך עבור קורן הם היו חממה שבה נולד לא רק השחקן, אלא בעיקר הכותב. "אלו לימודים אינטנסיביים מאוד, ובמקביל להם התחלתי לכתוב מחזות ולבצע אותם יחד עם חבריי לכיתה. כתבתי וביימתי שני מחזות תוך כדי הלימודים. ככה נעשיתי כותב ובמאי".
השילוב הזה בין כתיבה למשחק הפך לטבע שני עבורו, אך תעשיית התיאטרון הממוסדת לא מיהרה לפתוח את שעריה. במשך שבע שנים ארוכות ומתישות לאחר שסיים את לימודיו, קורן שיחק בעיקר בהמות נוער, אך כשהגיש מחזות שכתב לתיאטראות נתקל בחומה בצורה. "אף אחד מהמחזות שכתבתי לא התקבל. שום תיאטרון רפרטוארי לא רצה לגעת בהם", הוא משתף בתסכול שהיה מנת חלקו במשך שבע שנים.
התפנית הגיעה ב-2009, ברגע אחד ששינה הכל. קורן כתב את המחזה "חמישה קילו סוכר", קומדיה מוקומנטרית, מקורית ואנושית על סבא שמבקש מנכדו לשנות עובדות היסטוריות לגבי מלחמת העולם השנייה. המחזה הגיע לשולחנו של יבגני אריה, המנהל האמנותי המיתולוגי של תיאטרון "גשר". גור גם שיחק בהצגה את התפקיד הראשי, כשלצידו נועה קולר ויובל ינאי.
"נכנסתי לגשר מאפס למאה. לעבוד עם יבגני אריה, שהיה במאי אבסולוטי ודומיננטי מאוד, זה היה בית ספר מטורף. זה קרה ממש בלילה אחד".
הנדודים בין הכתובות: מגשר לבית לסין ועד לקאמרי
קורן בילה חמש שנים פוריות בתיאטרון גשר, אך כשהשלים את כתיבת מחזהו הבא, "המוגבלים". קומדיה פשע מבריקה על קבוצת תיאטרון של אנשים עם מוגבלויות שמסתבכת עם עולם הפשע. הוא החליט לעשות את הצעד ולעבור לתיאטרון "בית לסין".
איך מקבלים החלטה לעזוב חממה יוקרתית כמו גשר? "זה פשוט היה נכון יותר למחזה הספציפי הזה", מסביר גור. "הרגשתי שבית לסין הוא הבמה המתאימה יותר לסוג הכתיבה הזה. במהלך השנים למדתי מחזאות אצל אבישי לנדאו, דרמטורג בית ליסין, ואצל עדנה מזי"א המנוחה, והמעבר לבית לסין הרגיש לי טבעי ונועד לשרת את היצירה".
ההימור השתלם: "המוגבלים" הפך ללהיט ענק, זכה בפרס קומדיית השנה ורץ במשך ארבע שנים רצופות, לצד מחזה מצליח נוסף שלו, "השחקנית". ואז, ב-2018, הגיעה הצעה חדשה, והפעם מתיאטרון הקאמרי – לא רק כמחזאי, אלא כדרמטורג הבית.
"היום, כשאנשים מסתכלים על המסלול שלי, הכל נראה קל וזורם. כמובן שזה היה הרבה יותר מורכב ומפותל מזה", מודה קורן. "אבל מעברים בין תיאטראות הם דבר טבעי. נכון שתיאטרון הוא מקום עבודה רגשי מאוד, אנשים נקשרים, מתחברים, ויש סביב המעברים האלה לא מעט דרמה, למרות שנוטים לייצר דרמות גדולות יותר ממה שיש במציאות. עברתי לקאמרי כי זו הייתה הזדמנות לעשות תפקיד שמאוד עניין אותי. היה לי נפלא בבית לסין, ונפלא לי בקאמרי".
שנת 2025: הפסקה דרמטורגית
התפקיד של דרמטורג בקאמרי דורש קריאה אינסופית, השתתפות בישיבות רפרטואר מתישות, עבודה עם במאים ומחזאים מנוסים וצעירים כאחד, ובעיקר – אחריות אמנותית כבדה. גור החזיק בתפקיד הזה עד שנת 2025, אז החליט שהגיע הזמן להניח את העט הדרמטורגי.
"הפסקתי עם הדרמטורגיה כי פשוט נשחקתי", הוא מתוודה בכנות יוצאת דופן. "מעבר לשחיקה המקצועית, נולד לי ילד. פתאום הבנתי שיש לי פחות זמן, ושאני רוצה להשקיע את הזמן היקר הזה בילד שלי ובמחזות הפרטיים שלי. במקביל, נכנסה העבודה האינטנסיבית על סדרת הטלוויזיה 'לא לריב', וכך היה לי עוד פחות זמן לנשום. אני עדיין מחזאי בקאמרי, אני עדיין משחק שם, אבל מהדרמטורגיה נפרדתי".
מהבמה למסך: שש שנים של רכבת הרים עם "לא לריב"
אחת הסיבות המרכזיות לחוסר הזמן של גור היא פרויקט הדגל שלו בשנים האחרונות: "לא לריב". מה שהתחיל ב-2019 כקומדיית במה מצליחה ומצחיקה בקאמרי (בה גם שיחק), הפך לאחרונה לסדרת דרמה טלוויזיונית מוערכת. הדרך לשם, כך מתברר, הייתה רצופת מהמורות.
"ההצגה עלתה ב-2019 והייתה בשיא ההצלחה שלה", משחזר קורן. "היו לנו המון הצגות מתוכננות ביומן, אולמות מלאים, ואז, ב-2020, פרצה הקורונה. הכל נסגר ברגע אחד. כשהתחילו הסגרים, חווינו חוסר ודאות ענקית. לא ידענו בכלל אם התיאטרון יחזור אי פעם לפעילות. מתוך הוואקום והחרדה הזו, התחלתי לעבוד על העיבוד של המחזה לטלוויזיה".
המעבר למדיה החדשה לקח לא פחות משש שנים. "זה היה תהליך מתיש ומפרך, מלא בעליות ומורדות, אבל גם עם המון הנאה", הוא מספר. "כתבתי את הסדרה יחד עם ארז דריגס, ומהתקופה של הכתיבה המשותפת איתו נהניתי מאוד. החלקים הקשים באמת היו העניינים ההפקתיים. עניינים שגרמו לעיכובים אינסופיים, לשינויים חוזרים ונשנים של התסריט שוב ושוב בגלל אילוצי תקציב והפקה. בטלוויזיה אתה חייב להבין שמדובר במדיה אחרת לגמרי, וזו אחת הסיבות שזה לקח כל כך הרבה זמן".
הוא מסביר: "עולם הטלוויזיה שונה מהותית מהתיאטרון ברמת הניהול והמנגנונים. בטלוויזיה אתה לא עובד רק מול התיאטרון שלך; אתה עובד מול שני גופים דומיננטיים: חברת ההפקות והערוץ המשדר. יש צילומים, ויש את שלב העריכות, שהוא נדבך חשוב וקריטי בטלוויזיה שלא קיים בכלל בתיאטרון. ניהול הדברים הוא פשוט שפה אחרת. מקומות עבודה שונים עם חוקים שונים, וזה שוני שהוא גם קשוח מאוד אבל גם מרגש".
ראיתי גם את ההצגה וגם את הסדרה ואני מרגישה שלא מדובר בדיוק באותה היצירה.
גור: "השוני הגדול הוא שהמחזה המקורי היה קומדיה מובהקת ומאוד מרוכזת, ואילו הסדרה היא דרמטית הרבה יותר. כמובן שגם במחזה הייתה דרמה ובסדרה יש אלמנטים קומיים, אבל ההבדל הגדול הוא הפריסה על פני מסך. למרות שהסיפור הבסיסי דומה, ושלוש הדמויות של האחים הן אותן דמויות בדיוק, זה נראה ומרגיש אחרת".
"האחים שלי אהבו את ההצגה, אבל לסדרה הם ביקשו לשנות את השמות"
אחד הפרטים המרתקים ב"לא לריב" הוא הבחירה המקורית של גור להשתמש בשמו האמיתי, עבור הדמות הראשית.
"השימוש בשם שלי נבע מזה שבאותה תקופה מאוד רציתי לכתוב על עצמי", הוא אומר. "רציתי לבקר את גור כפי שהוא היה באותם ימים, לצחוק עליו, להסתכל לו בעיניים. כתבתי על עצמי ועל האחים שלי, והיה לי חשוב לשמור על האותנטיות הזו, ולכן השתמשתי בשמי האמיתי. בהצגה המקורית, גם השמות של האחים שלי היו השמות האמיתיים שלהם".
איך האחים האמיתיים הגיבו לחשיפה המשפחתית הזו על הבמה? "הם מאוד אהבו את ההצגה", מספר גור, "אבל לקראת עליית הסדרה בטלוויזיה, כשהם הבינו שהחשיפה הולכת להיות בקנה מידה ארצי ורחב בהרבה, הם באו וביקשו ממני לשנות את השמות שלהם בסדרה.
קיבלתי את הבקשה שלהם מיד, בלי ויכוחים. היחסים שלי עם האחים שלי הרבה יותר חשובים לי מכל פרויקט או החלטה אמנותית, ובדיעבד זו הייתה החלטה נכונה לחלוטין".
כיום, כשהוא מנווט בין התיאטרון לטלוויזיה, גור לא נח. "כרגע אני בעיצומה של כתיבת מחזה חדש לתיאטרון", הוא חושף. "אני מקווה מאוד שבעתיד תהיה עוד כתיבה לטלוויזיה, ותמיד אני עושה עוד כמה דברים במקביל".
"אנשים באים היום לתיאטרון בשביל סיפור אנושי, נמאס להם מפוליטיקה"
כשאני מנסה לברר עם גור, ממעמדו כדרמטורג ומחזאי ותיק, לאן הולך התיאטרון הישראלי ואיזה שינויים הוא עבר בעשור האחרון, הוא מפתיע בסטטיסטיקה הפרטית שלו.
"אני חייב להתוודות: בשנים האחרונות אני כמעט לא צופה בהצגות תיאטרון", הוא אומר בכנות. "בזמן הפנוי שלי אני הולך בעיקר להצגות ילדים עם הבן שלי. בשאר הלילות, כשאני לא משחק בעצמי על הבמה, הכי חשוב לי שבעולם זה להיות בבית עם הבן שלי ולהרדים אותו. אז בפועל, אני רואה מעט מאוד תיאטרון, ופחות יודע להגיד מה קורה בכל רגע נתון".
יחד עם זאת, הפרספקטיבה שלו חדה מתמיד: "דעתי היא שהתיאטרון הישראלי השתנה פשוט כי העולם השתנה, כי התרבות משתנה. משנת 2010 ועד עכשיו, התיאטרון מושפע ישירות מההקשרים החברתיים שמרכיבים את התרבות שלנו, כמו למשל הרשתות החברתיות. התיאטרון תמיד מקבל את ההדף כשהעולם משתנה. פחות מעניין אותי להגיד אם התיאטרון של היום הוא יותר רדוד או פחות רדוד מבעבר. זו פשוט תוצאה של שינוי טבעי ונורמלי של העולם".
הוא עוצר לרגע, ומסגיר צד פנימי שמשתקף היטב ביצירותיו: "אני, באופן עקרוני, אדם נוסטלגי. אני תמיד מתגעגע לעבר, לדברים של פעם, למוזיקה של פעם. הייתי רוצה שהכל יישאר כמו פעם, אבל זה פשוט לא אפשרי".
ומה לגבי המחזאות עצמה? לאן נושבת הרוח של הכותבים הצעירים? "קשה לענות על זה במדויק", הוא אומר. "בוודאי שתמיד יש שאיפה ורצון למחזות יפים, טובים ומעניינים שעובדים ומחזיקים קהל. אבל מה שכן ברור ובולט היום בשטח, זה שרוצים היום מחזות פחות פוליטיים".
"זה תהליך שלא קורה מהיום, וזה דבר שמדברים עליו המון בתעשייה. אם נשווה את המצב היום לשנות השמונים, השינוי הוא דרמטי. בשנות השמונים היו המון מחזות פוליטיים וחברתיים נוקבים, והתיאטרון היה המקום המרכזי אליו אנשים הגיעו כדי לקבל ולשמוע דעות, להתווכח, לסעור. כיום, בעידן הרשתות והמדיה, יש הצפה מטורפת של דעות בכל מקום. דעות ממש לא חסרות לנו בחיים, וזה לא מה שאנשים מחפשים כשהם קונים כרטיס לתיאטרון".
אז מה הם מחפשים? "מה שרוצים היום בתיאטרון, ומה שירצו תמיד, אלה סיפורים אנושיים ומעניינים. אנשים רוצים לראות בני אדם, מערכות יחסים, רגש, קונפליקטים משפחתיים. הם רוצים להתרגש, לצחוק, ולראות את עצמם על הבמה. זה מה שרוצים, וזה מה שימשיכו לרצות".