אוגוסט 22, 2026
התיאטרון התבסס במשך מאות שנים על הסכם פשוט למדי ומקודש כמעט: השחקנים נמצאים שם, מוגנים על ידי מסגרת הבמה והתאורה, והקהל נמצא כאן, יושב בבטחה ובחשכה באולם. גם כאשר התיאטרון המודרני ביקש לשבור מוסכמות, פנה ישירות אל הקהל בגובה העיניים, שינה את מבנה האולם או טשטש את הגבול הדקיק שבין מציאות לדמיון, בדרך כלל נשמרה אותה חלוקת תפקידים בסיסית ואיתנה: השחקן פועל, יוצר ומוסר את הטקסט, והצופה מתבונן, מקשיב ומעבד את החוויה מבחוץ.
איתי סלהוב מבקש לבחון בעיניים חדשות לחלוטין מה קורה כאשר מפרים את ההסכם הזה באופן מוחלט.
סלהוב הוא יוצר, במאי ושחקן שפועל בשנים האחרונות בדיוק במרחב שבין התיאטרון הקונבנציונלי לבין צורות פרפורמטיביות חדשות.
עבודתו הבולטת "אבידות ומציאות", שפותחה במקור משיעור יצירה מקורית של היוצרת והבמאית אוריין ליפשיץ והגיעה לפיתוח מחא במסגרת חממת היצירה של הסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים. היא מוצגת עד היום בהצלחה רבה בתיאטרון החאן. זוהי יצירה אימרסיבית-בלשית שבה אין במה במובן המסורתי שלה. הקהל לא יושב בכיסאות אלא נכנס ישירות אל תוך עולם ההתרחשות, נע באופן חופשי בין החללים הארכיטקטוניים של התיאטרון, עוקב מקרוב אחר הדמויות הדרמטיות ובונה לעצמו את קואורדינטות הסיפור מתוך מה שהוא מצליח לראות, לחוש וללקט בדרכו.
בפרויקט נוסף, "אחיזת עיניים", שיצר וביים יחד עם שותפו היצירתי איתן צויק, השפה הזאת מתפתחת ומשתכללת צעד אחד נוסף קדימה. הקהל מוזמן לנוע בתוך חללי תיאטרון החאן, לבחור באופן עצמאי אחר אילו דמויות לעקוב, ולהרכיב את תמונת הפאזל הרגשית והעלילתית מתוך שורה של קווי עלילה מקבילים הנעים בו-זמנית.
היצירה מציעה שפע של נקודות מבט ואפשרויות סיום שונות, כך שהבחירות האקטיביות של הצופים הופכות הלכה למעשה לחלק בלתי נפרד ממנגנון היצירה ומחוויית הצפייה הייחודית.
מכאן מתחילה שיחת עומק עם סלהוב על פני השטח ומתחת לו: האם הקהל של היום באמת רוצה להיות מעורב? האם אפשר לספר סיפור דרמטי קוהרנטי כאשר כל צופה רואה חוויה שונה לחלוטין? מה מרוויחים כאשר מוותרים על השליטה המוחלטת של הבמאי במוקדי הקשב של הקהל? והאם דווקא במציאות הישראלית, שבה החיים היומיומיים כל כך טעונים, פוליטיים ורועשים, קיים צורך קיומי בתיאטרון שמציע לנו להיכנס לכמה שעות לעולם אחר לחלוטין?
איך החלה ההיכרות שלך עם עולם התיאטרון האימרסיבי? מה הדבר הראשון שראית ואיך זה הכה בך?
ההיכרות שלי התחילה לגמרי במקרה כצופה, כשהייתי בניו יורק וראיתי את "Sleep No More" של קבוצת התיאטרון הבריטית Punchdrunk, בה השתתף אחי אסף סלהוב. זאת הייתה עבורי חוויה מכוננת במלוא מובן המילה, כזו שמשנה את צורת המחשבה. ההצגה מתרחשת בתוך מבנה ענק של חמש קומות, מאה חדרים, והקהל אינו יושב במקום אחד אלא מסתובב באופן חופשי לגמרי בין החללים המעוצבים לפרטי פרטים ועוקב אחר הדמויות והאירועים שמתגלגלים סביבו.
אין שם עלילה מסודרת במובן הקונבנציונלי שרגילים אליו בתיאטרון הרפרטוארי. זאת יצירה שמבוססת על תנועה פיזית, על דימויים חזותיים עוצמתיים, על פעולות דוממות ועל הצטברות רגשית של רגעים. היא שואבת השראה מ"מקבת" של שייקספיר ומעולמות האפלה של הפילם נואר, אבל הצופה לעולם אינו מקבל את הסיפור בצורה ערוכה ומסודרת. הוא חייב לבנות אותו בעצמו בראשו, כמו בלש שאוסף ראיות מפאזל אנושי. שם נחשפתי לראשונה לאפשרות הזאת, וזה היה מבחינתי שיא החוויה התיאטרונית.
וכשחזרת לארץ, איך הפכת את החוויה הזאת מזיכרון רחוק ליצירה עצמאית משלך?
כשחזרתי לארץ הייתי עדיין סטודנט בשנה האחרונה ללימודים שלי בניסן נתיב בירושלים, ושם התחלתי לפתח את הבסיס ל"אבידות ומְצִיאוּת". היום ההצגה כבר רצה בתיאטרון החאן.
באותה תקופה כמעט שלא הייתה בארץ עבודה פרפורמטיביות מהסוג הזה, ולכן היינו צריכים ללמוד תוך כדי תנועה וטעויות איך בכלל בונים תיאטרון אימרסיבי.
זה היה תהליך עבודה ארוך ומפרך של כמעט שנתיים. לא מדובר רק בשאלה טכנית איפה להציב את הקהל פיזית. אתה חייב לחשוב מחדש על היסודות של המדיום: איך כותבים סיפור שהקהל יכול ממש להיכנס לתוכו ולהסתובב בתוכו? איך גורמים לו להבין את קווי העלילה למרות שאינו חשוף לכל הסצנות שקורה במקביל? איך מוודאים שהוא לא ילך לאיבוד מוחלט וייעלם בתוך החלל, אבל מצד שני גם לא מסבירים לו כל רמז ומשמעות?
הייחוד הגדול של "אבידות ומציאות" מבחינתנו היה הניסיון הזה ליצור הצגה שהיא מצד אחד מפוזרת ומבוזרת לחלוטין, משום שכל צופה בוחר לראות חלק אחר מהתמונה, ומצד שני עדיין מאפשרת לקהל לצאת עם הבנה ברורה של הסיפור הכללי. אפילו יותר מזה, רצינו שהוא יסיים את הערב עם תחושת רעב פנימית, תחושה שהוא רוצה לחזור ולראות את ההצגה פעם נוספת, כדי לגלות את כל מה שהפסיד בפעם הראשונה.
מה משך אותך דווקא לצורה הזאת ולא לבחור בבימוי מסורתי ובטוח על במה קונבנציונלית?
אני חושב שהדור שלי, וגם הקהל הצעיר שגדל עימנו, מחפש באופן תמידי ריגוש עמוק ואמיתי. אנחנו חיים עמוק בתוך מסכים, מוקפים בחוויות צפייה קונוונציונליות של סדרות וטיקטוק. לכן יש רצון עז לפעמים לצאת מהמסך הזה ולחוות משהו שמפעיל את הגוף, את השרירים ואת כל החושים יחד.
כשעבדנו על "אבידות ומציאות", ניסינו אפילו לעבוד באופן מודע עם חושים נוספים כמו חוש הריח. בנינו מטבח שלם בתוך הסט ובישלנו בו ממש מרק אמיתי במהלך ההתרחשות.
רצינו שהקהל ירגיש שהוא יכול לגעת, להריח ולחוש דברים ממשיים וחומריים. כשאתה עובד על כמה חושים במקביל, אתה מייצר חוויה עמוקה ומשמעותית לאין שיעור. הצופה אינו מסתפק בהבנה קוגניטיבית של הסיפור – הוא פשוט נמצא בתוכו.
האם לתיאטרון אימרסיבי יש חוקים נוקשים משלו, שונים מאלו של התיאטרון המוכר?
בהחלט. אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בסדנה אצל אחד היוצרים המרכזיים של "Sleep No More" הוא שהעולם שאנחנו מייצרים חייב להתנהג לפי חוקיות פנימית שונה מהמציאות היומיומית שלנו. צריכים להיות לו חוקים ומיתוס משלו.
קחי לדוגמה את העבודה שלנו ב"אחיזת עיניים". אנחנו מציבים את הקהל בניו יורק של שנות השלושים, בעיצומו של השפל הגדול, בתוך עולם אפלולי של קוסמים, מנטליסטים ותחרות מקצועית אכזרית.
הדמויות אמנם מורכבות מבני אדם שאנחנו יכולים להזדהות איתם ברגש, אבל הסיטואציה כולה גדולה יותר מהחיים הרגילים שלנו. ברגע שאני כצופה מבין ומקבל שזה עולם אחר עם כללים משלו, אני מפסיק לבדוק אותו כל רגע מול המציאות היבשה. אני כבר לא שואל אם הכול מתנהג בדיוק כמו ברחוב בחוץ. אני נכנס פנימה אל תוך העולם.
איך דינמיקה כזו פועלת כאשר הצופה עצמו נדרש להרכיב את פאזל הסיפור לבד?
ב"אבידות ומציאות" יש באופן מובהק אלמנט בלשי. הקהל מוזמן לשוטט בחופשיות ולעקוב אחרי הדמויות, וכל אחד חוזה בדינמיקות אחרות לגמרי. גם ב"אחיזת עיניים" הקהל הופך במידה רבה לצוות של חוקרים פרטיים. הוא חייב לאסוף רמזים חזותיים וטקסטואליים, לעקוב בדריכות אחרי הדמויות ולנסות לפענח את התמונה הגדולה. ברור לכולם מראש שזה לא אירוע אמיתי, אבל ברגע שאתה חותם על ההסכם ומקבל את חוקי העולם, אתה הופך לשחקן פעיל במשחק.
וזה מרתק לראות את טווח הגילים הרחב שמגיע לאולמות האלו. אתה רואה ילדים ובני נוער לצד אנשים בני שבעים וחמש ויותר. כולם מסתובבים בחלל כמו ילדים סקרנים, ואחר כך אתה שומע אותם בלובי מדברים ומשווים חוויות:
הם משלימים זה לזה את החלקים החסרים שלא הספיקו לראות. מבחינתי זה אחד הדברים היפים ביותר בתיאטרון כזה: הקהל עצמו מפסיק להיות חבורה אנושית פסיבית והופך לקהילה חיה של אנשים שמנסים לפענח יחד את המציאות.
האם לדעתך התיאטרון המסורתי צריך להשתנות ולהתאים את עצמו, או שיש לו עדיין מקום של כבוד?
אני ממש לא פוסל שום צורה אמנותית קונבנציונלית. להפך, אני מאמין שכל דבר שמאתגר את התפיסות הקיימות שלנו הוא חיובי ומקדם אותנו כחברה יוצרת. התיאטרון הישראלי עובר לא מעט תהפוכות והתפתחות גדולה, אבל הוא חייב גם לשמור על המסורת האיתנה שלו. יש מקום לכולם תחת השמש.
צריך גם לזכור שתיאטרון אינו רק אמנות ניסיונית למביני עניין. כדי למלא אולם ענק של שש מאות או שבע מאות איש צריך לפעמים לקבל החלטות אמיצות מאוד ולמצוא דרכים חכמות ויצירתיות לספר סיפור דרמטי גדול לקהל רחב ומגוון. אפשר לראות דוגמאות מצוינות לכך גם בהפקות רפרטואריות קלאסיות; "זינגר" בתיאטרון הקאמרי, למשל, היא בעיניי דוגמה נהדרת להצגה שמצליחה להשתמש באמצעים תיאטרליים יצירתיים וחכמים מאוד כדי לדבר אל קהל עצום.
הוויכוח האמיתי בעיניי הוא ממש לא בין תיאטרון מסורתי לתיאטרון חדש. אני פשוט רוצה לראות תיאטרון שממשיך לחפש ולא קופא על השמרים.
אחת הדוגמאות המסקרנות בשנים האחרונות הייתה ההפקה של "חלום ליל קיץ" של מרכז עינב, הסימטה, ומוז"א שנבנתה בצורה אימרסיבית. מה דעתך על בחירות בימתיות כאלה?
"חלום ליל קיץ" הוא חומר גלם מושלם ומצוין לעבודה אימרסיבית. הרי מלכתחילה יש במחזה הזה כמה עולמות נפרדים שמתקיימים במקביל: יש את עולם האוהבים הצעירים, את עולם הפיות הקסום והמסתורי, ואת עולם בעלי המלאכה המגושם. המבנה הפוליפוני הזה מאפשר מעצם טבעו לספר כמה קווי עלילה שונים בו-זמנית בחללים שונים.
מה ההבדל המרכזי בעיניך בין עיסוק בסיפור ישראלי מקומי לבין כניסה לעולם זר, היסטורי או פנטסטי לחלוטין?
כשאתה חי בישראל, המציאות היומיומית כל כך קודחת, פוליטית, מתוחה וטעונה, שכל פעולה קטנה שאתה עושה על הבמה מתורגם מיד לקונטקסט פוליטי ישראלי ישיר. לפעמים דווקא עולם רחוק, זר או פנטסטי מאפשר לנו לפתוח את הלב בצורה אחרת. הוא מעניק לנו כמה שניות יקרות של שקט נפשי, ליהנות, להרגיש, ורק אחר כך להקשיב בשקט למחשבות שלנו. בעיניי זו ממש לא בריחה מהמציאות. לפעמים זו הדרך היעילה ביותר להגיע אליה מזווית חדשה ומפתיעה.
באמצע עשית את "נמוך שמנמן עם תלתלים" שהוצג בפסטיבל תיאטרונטו ובויים על ידי גילי נוימן, מה עמד מאחוריו? יש שם תיאטרון דוקומנטרי.
ההצגה נוצרה ועלתה בשנת 2025 במסגרת פסטיבל תיאטרונטו כהצגת יחיד קצרה. הרעיון המרכזי היה שאני (איתי הבוגר) לקחתי קלטות ודימויי ילדות אמיתיים שצילמתי ותיעדתי בתור ילד, כך שנוצרה פה מעין עבודה אקטיבית שבה איתי הקטן יצר חומרים לעצמו כאיתי העתידי.
עשיתי מניפולציה על החומרים האלו כדי לנסות להבין סיפור אישי מאוד שנגע בי באותה תקופה, הגירושים של ההורים שלי שהתרחשו כשהייתי בגיל מבוגר יחסית.
דרך ההצגה הייתה ניסיון להבין למה הילד שהייתי לא ראה את זה בא או לא צפה את זה מראש, ולבצע מעין התעמתות והבנה מחודשת של הסיפור בצורה אחרת, חצי דוקומנטרית.
ומה קורה ממש עכשיו? בוא נדבר על "שבבים", הפרויקט המוזיקלי החדש שאתה עובד עליו.
"שבבים" הוא מחזמר מקורי שכתב איתן צויק, שותפי היצירתי גם ב"אחיזת עיניים" וביימנו יחד. היצירה הזו נולדה במקור במסגרת חממת היצירה של ניסן נתיב, וזהו מעין מפגש מרתק ולא צפוי בין עולמות החרדים לבין ראפ חסידי קצבי.
העלילה עוסק בבחור חרדי צעיר שמנגן בגיטרה בסתר, מתקשה למצוא את מקומו בתוך עולם הישיבה הנוקשה ובסופו של דבר מורחק ממנה. כשהוא יוצא אל העולם החיצוני הוא פוגש מרחב מוזיקלי אחר לגמרי, ובהדרגה נוצר מפגש מוזיקלי ותיאטרלי מטלטל בין ניגונים חסידיים מסורתיים, קצבי ראפ מודרניים, גרוב ותנועה עכשווית.
אני מאוד אוהב את היכולת הזו לקחת עולם מוכר שכולנו חושבים שאנחנו מכירים היטב ולהציג אותו מזווית שאינה צפויה כלל. מבחינתי, הצורה שבה אנחנו בוחרים לספר את הסיפור היא מעולם לא אריזה חיצונית סתמית של התוכן. היא חלק בלתי נפרד מהתוכן עצמו.
אתה באמת מאמין שהקהל הישראלי הבורגני והמסורתי ברובו בשל לשינויים דרסטיים כאלה?
אני משוכנע שהוא הרבה יותר בשל ממה שנוטים לפעמים לחשוב עליו. אנשים כמהים לחוויה אמיתית. הם רוצים להרגיש שהם מקבלים משהו חי וייחודי שלא היו מסוגלים לקבל בבית מול מסך הטלוויזיה או הטלפון. אבל זה ממש לא אומר שמעתה כל הצגה בעולם צריכה להפוך לאימרסיבית. לפעמים דווקא הצגה קלאסית שבה אתה יושב על כיסא יכולה להיות חוויה חזקה ומטלטלת.
האתגר האמיתי אינו להגיד לקהל בקול רם "קומו מהכיסא", שכן זהו בסך הכל שינוי טכני ומכני. האתגר האמנותי האמיתי הוא להשתמש בצורה הזו כדי לספר סיפור שאף אחד לא היה יכול לספר בשום דרך אחרת.
אז מה יהיה לדעתך השינוי הגדול והמשמעותי ביותר בתיאטרון הישראלי בשנים הקרובות?
אני חושב שהגבולות המסורתיים ימשיכו ללכת ולהיפרץ: הגבול שבין במה לקהל, בין שחקן לצופה, בין תיאטרון טהור למוזיקה חיה, בין אמנות הבמה לאמנות חזותית פלסטית, ובין משחק חי ונושם לטכנולוגיה מתקדמת. אבל לצד זאת, אני ממש לא חושב שהבמה המסורתית הולכת להיעלם לשום מקום.
הדבר החשוב ביותר הוא לא להחליט מראש בצורה דוגמטית מה נכון ומה לא נכון. התיאטרון חייב להמשיך לנסות, לטעות ולהיפתח. ואם יש משהו אחד שאני באמת רוצה שהקהל ייקח איתו מהעבודה שלי, זה התחושה שהוא לא סתם בא לראות הצגה ערב אחד, אלא שהוא פשוט היה שם באמת.
צילום תמונה ראשית: יהב טרודלר
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©