יוני 3, 2026
בלב העיר העתיקה של באר שבע, בתוך מבנים עות'מאניים ששימשו בעבר כמוקד השלטון, הדת והחיים הציבוריים של העיר, נפתח ב 10 ביוני מקבץ תערוכות חדש במתחם המוזיאונים של באר שבע. זה איננו רק אירוע אמנותי אלא גם מהלך תרבותי רחב, המבקש לחבר בין ההיסטוריה של המקום לבין שאלות עכשוויות של טבע, נוף, מים, מלחמה וזיכרון.
מתחם המוזיאונים כולל את מוזיאון הנגב לאמנות ואת המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח. ארבע התערוכות החדשות, שאצר רון ברטוש, יוצרות יחד מסלול רגשי ורעיוני הנע בין ציור מופשט של מדבר, נופים אנושיים כמעט תיאטרליים, מיצב באר טעון ודיון תרבותי והיסטורי במקומם של המים בעולם המוסלמי.
עודד שהם, מנהל מתחם המוזיאונים בשלוש השנים האחרונות, מדגיש כי במקרה של באר שבע אי אפשר להפריד בין התוכן לבין המבנים עצמם. העיר העתיקה הוקמה בתקופה העות'מאנית כעיר מנהלית מתוכננת, ושני המבנים שבהם פועלים כיום המוזיאונים היו מן המבנים הראשונים בעיר.
המבנה שבו פועל כיום המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח היה בעבר המסגד הגדול של באר שבע, ואף המבנה הגבוה ביותר בעיר. לאורך השנים הוא עבר גלגולים יוצאי דופן: בתקופה הבריטית שימש לצרכים שלטוניים, לאחר קום המדינה פעלה בו עיריית באר שבע, ובהמשך הוקם בו מוזיאון הנגב לארכאולוגיה.
כבר ב 1947 עלה הרעיון להקים במקום מוזיאון, ובשנות המדינה הראשונות הוצגו בו ממצאים ארכאולוגיים מן הנגב, פריטים אתנוגרפיים ותצוגות היסטוריות, באישור מנהיגים דתיים מוסלמים. רק מאוחר יותר נכנסה האמנות אל תוך החללים העתיקים.
המעבר ממוזיאון ארכאולוגי למוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח אינו רק שינוי מוסדי אלא גם אמירה על אופייה המורכב של באר שבע עצמה. מסגד עות'מאני שהפך למוזיאון ארכאולוגי ישראלי, וכיום מציג תרבות אסלאמית לצד אמנות עכשווית, מגלם את שכבות הזהות, הזיכרון והפוליטיקה של העיר.
גם סביבת המוזיאון הפכה לחלק מן החוויה. חצר האבן עם עצי הפרדס ויסמין פורח משמשת כיום לתערוכות אמנות ולמופעים, וגן רמז, גן הפסלים של המתחם, קיבל בשנים האחרונות חיים חדשים כאשר פסלים ממוזיאון תפן הועברו אליו לאחר סגירת המוזיאונים הפתוחים בצפון בתקופת הקורונה. בהמשך נוספו גם רמקולים ועבודות סאונד שהפכו את הגן למרחב חי.
התחושה במתחם כולו היא של מקום שבו ההיסטוריה אינה קפואה אלא ממשיכה להשתנות. האבן העות'מאנית, הארכאולוגיה, האמנות העכשווית והמציאות הישראלית הנוכחית מתקיימות כאן זו לצד זו, לא תמיד בהרמוניה אבל תמיד בדיאלוג.
התערוכה הראשונה במוזיאון הנגב לאמנות, "נופים פתאומיים", מוקדשת לעבודות המדבר של צבי מאירוביץ', מן הדמויות החשובות של הציור המופשט בישראל.
מאירוביץ' נולד בגליציה בשנת 1911, למד בפולין ובגרמניה ועלה לארץ בעקבות עליית הנאצים. בארץ היה ממקימי אגודת אמני חיפה ובהמשך הצטרף לקבוצת אופקים חדשים, שהפכה לאחת הקבוצות המשפיעות בתולדות האמנות הישראלית.
אלא שגם שם הוא לא נשאר לאורך זמן. מאירוביץ' חש כי הקבוצה הולכת רחוק מדי בעקבות יוסף זריצקי ומתרחקת מן המקום הישראלי הממשי. הוא ביקש לשלב בין ערכי ההפשטה האוניברסלית לבין תחושת מקום מקומית, מוחשית ופיזית.
החיפוש הזה מגיע לשיאו בסדרת "נופי סדום", שנוצרה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים בעקבות מסעותיו במדבר, בעיקר באזור מצפה רמון וים המלח.
המדבר אצל מאירוביץ' אינו נוף ריאליסטי אלא חוויה כמעט מטאפיזית. האדומים הופכים לאדמה ולחום, הלבנים למלח ולרוח, השחורים לצללים עמוקים, והירוקים והסגולים למינרלים וברזל מחומצן. מול הנוף הקדום והחשוף הוא מגיע לדרגת הפשטה גבוהה יותר מכל מה שצייר קודם לכן.
מאירוביץ' עצמו תיאר את החוויה במילים: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית
של הראייה". המשפט הזה מסביר היטב את עוצמת הסדרה. המדבר מאפשר לו למחוק רעשים ולהישאר מול יסודות ראשוניים בלבד: צבע, תנועה, אור וחומר.
הצבת התערוכה דווקא בבאר שבע מעניקה לעבודות רובד נוסף. המדבר שנמצא מחוץ לחלונות המוזיאון ממשיך את המדבר שעל הקירות. הקשר בין החוץ לפנים, בין הנוף הממשי לבין ההפשטה האמנותית, נעשה כמעט טבעי.
רון ברטוש מצליח להציג את מאירוביץ' לא כאמן "היסטורי" בלבד אלא כמי שממשיך לדבר גם אל ההווה הישראלי.
בתוך מציאות שבה שאלות של אדמה, גבול ונוף טעונות כל כך פוליטית ורגשית, ציורי המדבר שלו מקבלים משמעות חדשה.
אם אצל מאירוביץ' המדבר מוביל להפשטה, הרי שאצל אבישי פלטק הטבע דווקא נעשה אישי, רגשי וכמעט אנושי.
"תיאטרון הטבע", תערוכתו המוזיאלית הראשונה, מציגה ציורים שבהם עצים, שיחים, פרחים, דחלילים ובעלי חיים נדמים לדמויות בעלות הבעה, תודעה ומצב נפשי. הנוף חדל להיות רקע והופך לגיבור.
רון ברטוש מגדיר את ציוריו של פלטק כ"דיוקנאות נוף". לדבריו, יש בהם יחס תיאטרלי אל הטבע. פלטק מסכים עם ההגדרה ואומר כי מבחינתו אכן מדובר בדיוקנאות לכל דבר.
הציורים נוצרו מתוך השנים האחרונות הסוערות בחייו. פלטק התגורר בקיבוץ כברי שבצפון, אך בעקבות המלחמה נאלץ להתפנות ולעבור לקיבוץ נחשון. המעבר בין שני המקומות יצר אצלו מבט חדש על הנוף הישראלי.
הדרך בין נחשון לנווה שלום הפכה עבורו לזירת התבוננות יומיומית. באחד הסיפורים שהוא מביא מופיע השרביטן, צמח טפילי שאם יהרוג את העץ שעליו הוא חי ימית גם את עצמו. עבור פלטק זוהי מטפורה לקשרים אנושיים ולמצב הישראלי בכלל.
אחת העבודות המרכזיות בתערוכה, "לילה צל", צוירה ב 5 באוקטובר, יום לפני פרוץ המלחמה. מאז, הוא מספר, לא הצליח לחזור אליה. בהמשך החל ליצור סדרת ציורי לילה מתוך תחושה ש"אנחנו בתקופה חשוכה".
אבל למרות תחושת האיום, הציורים אינם רק תיעוד של מציאות קשה. יש בהם גם פנטזיה, דמיון ולעיתים יסודות סוריאליסטיים. עצים נראים כמו זוגות אנושיים, שדות מתנהגים כבמות תיאטרון, והנוף כולו נטען ברגש.
פלטק אינו מציג טבע כקישוט או מפלט פסטורלי. אצלו הטבע הוא ישות פעילה, כמעט שחקן נוסף במציאות האנושית. הנוף מתבונן בצופה בחזרה, מגיב אליו ומנהל איתו מערכת יחסים.
זוהי אולי אחת התערוכות הישראליות הבולטות של התקופה האחרונה משום שהיא מצליחה לדבר על טראומה, עקירה וחרדה בלי להשתמש בדימויים ישירים של מלחמה. הכול מתרחש דרך עצים, צללים, פרחים ושדות.
באר המשאלות ומים חיים
בחדר הפרויקטים של מוזיאון הנגב, שבו הוצגו בעבר עבודות של סיגלית לנדאו, מוצגת עבודתה של אנה פרומצ'נקו "באר המשאלות".
זהו מיצב המשלב וידאו, פיסול וסאונד. במרכז החלל ניצבת באר פיסולית, ובתוכה מוקרן דימוי של מים העולים ויורדים באיטיות, כמעט כמו נשימה. לצדה מוצב ספסל אבן המזמין את המבקרים לעצור ולהישאר.
רון ברטוש מסביר כי הבאר היא אחד הדימויים הקדומים והבסיסיים ביותר בתרבות האנושית. היא מקור מים חיים, מקום מפגש קהילתי, סמל לתלות האדם בטבע וגם אתר טעון של זיכרון ופחד.
פרומצ'נקו לוקחת את הדימוי הזה למקום אישי מאוד. לדבריה, העבודה נולדה מתוך תקופה שבה הרגישה שהיא נמצאת בתוך "חור שחור". בזמן שאחרים הצליחו ליצור ולפעול, היא שקעה בתחושות של חרדה ואובדן ביטחון אישי.
כדי להיחלץ מן המקום הזה היא יצרה את הבאר. אלא שהיא לא רצתה לייצר "באר משאלות" קיטשית או רומנטית. לכן שילבה סאונד הנדמה כתפילה חרישית העולה ממעמקים. השורה "מרוב מים לא רואים את המים" נשמעת בחלל כמו לחש.
הבאר הופכת כאן גם למקום של תקווה וגם לבור נפשי. המתח בין שני המצבים הללו מעניק לעבודה עוצמה שקטה.
לפני שהפך למוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, היה המבנה אחד המוזיאונים הארכאולוגיים החשובים בדרום. למעשה, במשך עשרות שנים רבים מתושבי באר שבע הכירו את המקום פשוט כ"מוזיאון הארכאולוגיה".
הסיפור הזה כמעט נשכח היום, אך הוא חלק מהותי מן הזהות של המתחם כולו. אחרי קום המדינה, כאשר באר שבע הייתה עדיין עיר קטנה ומתפתחת, ביקשו אנשי תרבות וארכאולוגים ליצור מוסד שיאסוף את ממצאי הנגב ויציג את ההיסטוריה הארוכה של האזור. המבנה העות'מאני של המסגד הגדול נבחר לשמש לכך.
עודד שהם מזכיר כי כבר ב 1947 עלה הרעיון להקים במקום מוזיאון, ובשנות החמישים החל לפעול בו מוזיאון הנגב לארכאולוגיה. באופן כמעט בלתי נתפס במונחים של ימינו, הדבר נעשה באישור מנהיגים דתיים מוסלמים, למרות שמדובר היה במסגד היסטורי.
האולמות העתיקים התמלאו בממצאים מן הנגב: כלי חרס, שרידים ארכאולוגיים, חפצים אתנוגרפיים, מסמכים, פריטי תרבות בדואית ותגליות מחפירות באזור באר שבע. עבור דורות של תלמידים ומבקרים זה היה שער הכניסה להיסטוריה של הדרום.
יש משהו סמלי בכך שהמקום ששימש קודם לכן מסגד הפך לאחר מכן למוזיאון ארכאולוגי. המבנה עצמו נעשה מעין שכבה ארכאולוגית נוספת. כל תקופה הותירה עליו סימן: עות'מאנים, בריטים, ראשית המדינה הישראלית, הארכאולוגיה של הנגב, ולבסוף המוזיאון לתרבות האסלאם.
במובן מסוים, גם התערוכות החדשות המוצגות כיום ממשיכות את אותו רעיון. הן אולי אינן מציגות ממצאים מן האדמה, אבל הן עדיין עוסקות בשאלות יסוד של מקום, תרבות, נוף וזיכרון.
העבר הארכאולוגי עדיין נוכח גם באופן פיזי. חצר המוזיאון ממשיכה לשמש לתצוגות ארכאולוגיות לצד אמנות עכשווית, והמפגש בין אבן עתיקה, יסמין פורח ותערוכות חדשות מעניק לחלל תחושה של אתר חי ולא של מבנה מוזיאלי סטרילי.
דווקא בתוך המציאות הישראלית הטעונה של השנים האחרונות, יש משמעות לעובדה שמבנה שעבר כל כך הרבה גלגולים ממשיך לתפקד כמקום מפגש תרבותי. לא עוד אתר סגור של עבר מת אלא מרחב שבו שכבות הזמן ממשיכות לדבר זו עם זו.
מחוץ לחללי התצוגה ממשיך מתחם המוזיאונים של באר שבע להתפתח דרך גן רמז, גן הפסלים של המתחם, שהפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מן החוויה האמנותית.
הגן היה בעבר גן ציבורי רגיל יחסית, אך בשנת 2021, כאשר נסגרו המוזיאונים הפתוחים בתפן, התקבלה החלטה להעביר לבאר שבע חלק מן הפסלים שהוצגו שם. המהלך הזה שינה את אופיו של המרחב כולו.
במקום גן מעבר בין מבנים, נוצר אזור אמנות פתוח שבו הפסלים מתקיימים בתוך האור המדברי, האבק, הצמחייה והרוח של באר שבע. בניגוד לחלל המוזיאלי הסגור, כאן היצירות נחשפות לשינויים של מזג האוויר ושל הזמן עצמו.
עודד שהם מספר כי בהמשך נוספו למקום גם עבודות סאונד ורמקולים המשמיעים יצירות מוזיקליות. כך הפך הגן למרחב רב תחומי, שבו פיסול, צליל, טבע ואדריכלות נפגשים זה עם זה.
יש משהו משמעותי במיוחד בהצבת פסלים דווקא בעיר כמו באר שבע. האור הקשה, המרחבים הפתוחים והמפגש בין האבן לצמחייה מעניקים לעבודות ממד אחר לחלוטין מזה שהיה להן בגליל הירוק של תפן.
גם מבחינה רעיונית, גן הפסלים ממשיך את הקו שמאפיין את כל התערוכות החדשות במתחם: החיבור בין טבע, מרחב ואדם. הפסלים אינם מנותקים מן הסביבה אלא נטמעים בה. המבקר נע בין חללים סגורים לפתוחים, בין מוזיאון לגינה, בין היסטוריה לאמנות עכשווית.
במובן מסוים, הגן יוצר גם שינוי באופן שבו הקהל חווה אמנות. אין כאן את המרחק הרשמי של מוזיאון קלאסי. אנשים יושבים, עוברים, מקשיבים למוזיקה, נחים בצל העצים ופוגשים אמנות כחלק מן היומיום.
זהו אולי אחד הדברים המעניינים ביותר במתחם המוזיאונים של באר שבע כיום: הניסיון לפרק את הגבולות בין מוזיאון, מרחב ציבורי ואתר היסטורי. במקום מוסד סגור ומרוחק נוצרת מערכת פתוחה שבה אמנות, היסטוריה, טבע וחיי עיר מתקיימים יחד.
וכאשר מחברים את גן הפסלים אל תערוכות המדבר של צבי מאירוביץ', אל הנופים האנושיים של אבישי פלטק, אל הבאר הטעונה של אנה פרומצ'נקו ואל "מים חיים" במוזיאון האסלאם, מתקבלת תמונה רחבה בהרבה מתערוכת קיץ רגילה. זהו ניסיון לנסח מחדש מה יכול להיות מוזיאון בעיר מדברית ישראלית בשנת 2026: לא רק מקום להצגת יצירות אלא מרחב חי של זיכרון, שיחה והתבוננות.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©