במוזיאון הרצליה בונים מיתולוגיה חדשה

 חמישה מבטים חוזרים

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית נמצא בימים אלה בעיצומה של תקופת מעבר. המבנה עובר שיפוץ רחב הכולל הקמת אמפיתיאטרון ואולם הרצאות חדש, ובמקביל מנסה המוסד להמשיך לתפקד כמרחב תרבות פעיל בתוך מציאות ישראלית מתוחה ורועשת.

דווקא מתוך התחושה הזאת נולדה "חמישה מבטים חוזרים", תערוכה קבוצתית חדשה שנפתחת בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד.

כבר מהרגע הראשון ברור שהתערוכה אינה מבקשת לעסוק באקטואליה באופן ישיר. במקום תגובה מיידית למציאות, היא פונה אל שכבות עומק אחרות: מיתוסים, זיכרונות, טקסים, חלומות וארכיטיפים. חמשת האמנים המשתתפים בה בונים עולמות שונים מאוד זה מזה, אבל כולם עוסקים בשאלה דומה: איך אדם יוצר לעצמו תחושת שייכות בתוך עולם שנראה מתפרק.

נקודת המוצא האוצרותית היא סיפורו של חורחה לואיס בורחס "החורבות המעגליות", שבו אדם חולם דמות אנושית עד שהיא הופכת למציאות, רק כדי לגלות שגם הוא עצמו אינו אלא חלום של מישהו אחר. זהו טקסט שעוסק באשליה, אבל גם בצורך האנושי העמוק להשתייך לרצף גדול יותר של סיפורים וזיכרונות.

האוצרות נגה ליטמן וענבל ראובן אינן מנסות לכפות על העבודות שפה אחידה. להפך. הן מאפשרות לכל אחד מהאמנים לבנות מערכת מיתולוגית עצמאית משלו. לעיתים זה עובד היטב ולעיתים פחות, אבל דווקא חוסר האחידות מעניק לתערוכה תחושה חיה ולא מהונדסת.

מיתולוגיות של הגירה וזיכרון

אחת העבודות הבולטות בתערוכה היא סדרת הציורים של ליז מאר. מאר, שעלתה לישראל מברית המועצות בשנות התשעים, בונה עולם חזותי הנשען על איקונוגרפיה נוצרית, כתבי יד מימי הביניים ודימויים אפוקליפטיים.

ציורי השמן והפחם שלה נראים כאילו נשלפו מתוך כנסייה עתיקה, אבל למעשה הם פועלים בתוך מערכת סמלים חדשה לחלוטין. ארבעת פרשי האפוקליפסה, למשל, אינם מופיעים כאן כאזהרה דתית אלא כדימוי תרבותי שממשיך לרדוף את התודעה המודרנית.

יש משהו מאוד תיאטרלי בעבודות של מאר. הדמויות דרמטיות, התאורה קודרת והתחושה כולה נעה בין פולחן לבין חלום רע. אבל מתחת לאסתטיקה הגותית מסתתר עיסוק עקבי בחוויית ההגירה.

"המהגר תמיד מודע לגוף שלו במרחב", אמרה במהלך הסיור בתערוכה.

התחושה הזאת נוכחת כמעט בכל ציור שלה. הדמויות נראות כאילו הן לכודות בין עולמות, בין שפה ישנה לזהות חדשה, בין זיכרון תרבותי לבין ניסיון להמציא את עצמן מחדש.

גם חן פלמנבאום עוסק בזהות תרבותית, אבל עושה זאת מתוך עודפות צבעונית ופרועה בהרבה. המיצב הפיסולי שלו נראה כמו הכלאה בין סוריאליזם אירופי, צעצועי פלסטיק, פולחנים קדומים ואסתטיקה של משחקי מחשב.

פלמנבאום, שנולד במקסיקו, מושפע באופן מובהק ממיתולוגיות המאיה והאינקה, אבל גם מהציור של הירונימוס בוש ומהשפה החזותית של תרבות הפופ.

התוצאה היא עולם עמוס יצורים היברידיים, משפחות מיתולוגיות ודמויות שנראות בו זמנית ילדותיות ומאיימות.

במבט ראשון העבודה שלו עשויה להיראות כאוטית מדי, כמעט קישוטית, אבל ככל שמתבוננים בה מתברר עד כמה היא עוסקת בשאלות של שייכות ופיצול תרבותי.

פלמנבאום אינו מנסה לבחור בין מקסיקו לישראל, בין מסורת גבוהה לתרבות נמוכה או בין פולחן עתיק לפלסטיק תעשייתי. הוא מערבב הכול יחד ובונה מרחב שבו זהויות חדשות יכולות להיווצר מתוך ההתנגשות עצמה.

גוף, קול ופולחן אינטימי

אם מאר ופלמנבאום פועלים דרך עודפות חזותית, נגה אור ים מציעה את ההפך המוחלט. עבודת הסאונד שלה היא אחת היצירות השקטות והאינטימיות בתערוכה.

במרכז העבודה ניצבת שיחה מוקלטת עם אביה, שהקים בית ספר ליוגה במדבר. סביב ההקלטה בונה אור ים חלל עטוף ביריעות בד, מין אוהל שמזמין את הצופים להיכנס פנימה ולהאט את קצב ההתבוננות.

"מתי בפעם האחרונה חלמתם?" היא שואלת את המבקרים.

זוהי שאלה פשוטה לכאורה, אבל בתוך המציאות הישראלית הנוכחית היא נשמעת כמעט רדיקלית. העבודה שלה מבקשת לייצר רגע של עצירה, של נשימה ושל הקשבה.

יש ביצירה הזאת משהו חשוף מאוד. היא אינה נשענת על אפקטים גדולים או על טכנולוגיה מתוחכמת, אלא על קול אנושי ועל ניסיון לייצר אינטימיות בתוך חלל ציבורי.

לעיתים העבודה גולשת מעט לשפה רוחניקית צפויה, אבל דווקא הפגיעות שלה מצליחה לעורר עניין. אור ים אינה מציגה פתרון או מסר ברור. היא פשוט בונה מרחב שמאפשר להרגיש לרגע פחות מוצפים.

גם יובל נאור עוסק בזהות ובחריגות, אך עושה זאת דרך שפה קרה ומדויקת יותר. סדרת התצלומים שלו מציגה עורבים לבנים שנראים במבט ראשון כתיעוד טבע דוקומנטרי.

אלא שככל שמתבוננים בעבודות מתברר שמדובר במניפולציה. העורבים הלבנים הם למעשה עורבים שחורים שעברו הלבנה.

הדימוי הזה, של יצור שמשנה את צבעו כדי להפוך לאחר, הופך אצל נאור למטאפורה על שונות ועל ניסיון להשתלב.

הוא משתמש בשפה של צילום טבע כדי לערער על עצם רעיון האותנטיות. המבט המדעי לכאורה מתגלה כמלאכותי ומבויים.

נאור מתייחס בין היתר לארכיטיפ הטריקסטר של יונג, דמות ערמומית וחמקמקה שאינה מצליחה להשתלב בסדר החברתי. העורב שלו הוא בדיוק יצור כזה: גם מוכר וגם זר, גם אמיתי וגם מומצא.

טכנולוגיה, מעגלים וחוויה משותפת

אולגה סטדניוק מציגה מיצב המעגלי שלה מצליח לחבר בין טכנולוגיה עכשווית לבין תחושה כמעט שבטית של טקס קדום.

במרכז החלל ניצב מבנה עגול שבתוכו אובייקט דמוי כלי נגינה. חיישנים מזהים את תנועת המבקרים ואת הישיבה סביב המיצב, ובהתאם לכך נוצרת שכבת סאונד משתנה של קולות ציפורים וצלילים נוספים.

ככל שעוד אנשים מצטרפים למעגל, העבודה משתנה. סטדניוק עוסקת כאן ברעיון של גוף קולקטיבי. המעגל אינו רק צורה אסתטית אלא מודל חברתי. בעולם שמקדש אינדיבידואליזם ובידוד, היא מנסה לבדוק האם עדיין אפשר לייצר חוויה משותפת.

הטכנולוגיה במיצב אינה מוצגת כגימיק אלא ככלי שמאפשר ליצור מחדש תחושת התכנסות עתיקה.

זוהי אחת העבודות היחידות בתערוכה שבהן הקהל אינו רק מתבונן אלא גם מפעיל את היצירה בפועל. ככל שהחלל מתמלא באנשים, כך גוברת התחושה שהעבודה מתקיימת רק דרך נוכחות משותפת.

מוטיב הציפור שחוזר אצל סטדניוק מופיע למעשה בכל התערוכה: אצל נאור דרך העורבים, אצל מאר כדימוי אפוקליפטי ואצל אור ים כסמל למדיטציה והתבוננות.

זוהי אולי התובנה המרכזית של "חמישה מבטים חוזרים": כל אחד מהאמנים מנסה בדרכו לבנות שפה חדשה מתוך שרידים של שפות ישנות.

התערוכה אינה מושלמת. לעיתים היא עמוסה מדי ברעיונות גדולים כמו יונג, בורחס, מיתולוגיה, טראומה ורוחניות. חלק מהעבודות נותרות ברמת האווירה יותר מאשר אמירה מגובשת.

אבל דווקא בתוך התקופה הנוכחית יש משהו מדויק בניסיון הזה לחזור אל מיתוסים, פולחנים וארכיטיפים. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך צורך למצוא מחדש תחושת משמעות.

בסופו של דבר, "חמישה מבטים חוזרים" אינה תערוכה על עבר רחוק. היא תערוכה על ההווה הישראלי ועל הניסיון להבין איך ממשיכים לדמיין עתיד בתוך מציאות מתערערת.

צילום: אביבה רוזן