אישה עם ביצים, מיכל גרס שרמן, תיאטרון הדופנ

מיכל גרס שרמן היא אישה עם ביצים. בהצגה שלה, הביצים הם כמובן מטפורה. לא רק המטפורה הברורה מאליה, לילדים שאין לה והיא מייחלת אליהם, אלא לכל משאלותיה כאדם. משאלותיה לחיות חיים מלאי משמעות, משאלותיה להיראות טוב, להצליח בעשייה.

הרבה מטפורות יש בהצגה, וכולן נתונות לפרשנותנו האישית. מיכל מפליאה להשתמש במימיקות שלה, בהעוויות פנים ובתנועות גוף, כדי להעביר את מסריה, שמתפרשים אצל כל אחד מאיתנו בדרכו. המופע הוא כמעט ללא דיבור, אך מלווה במוזיקה, ולשירים השונים, בשפות שונות, כגון ניו יורק ניו יורק, אך בגרסתו הספרדית, או קלינקה מיה הרוסי, יש מילים שניתן לקחת ולייחס מהן משמעות למה שאנחנו רואים על הבמה.

המופע מתחיל באישה שמתחילה את יומה. היא מתארגנת לקראת היום, שוטפת פנים, מצחצחת שיניים. בהמשך יומה ניכר שהיא מתאכזבת, מצפה, שוב מתאכזבת וחולמת חלומות על יצירה ועל הצלחה. כל זה, ללא מילים, מותיר לכל אחד מאיתנו לחלום את חלומותיו, לזכור את אכזבותיו ואת שאיפותיו שעדיין לא מומשו.

יש ביצירה כאב שמועבר בצורה חדה, לפעמים כזאת שנתפשת כאבסורדית. האישה רוצה ילד. היא כמהה להיות אימא. היא מחליטה ללדת, והיא נכנסת להריון. בסופו של ההריון היא יולדת. ביצה. האם הביצה היא סמל לילד שנולד, או שמא היא הוזה לחשוב שהביצה היא ילד? אנחנו לא לגמרי מבינים. כשהיא מקלפת את הביצה וטורפת אותה, אנחנו שוב לא מבינים. האם היא טורפת את הילד?

היא מצהירה שלילד הזה יהיו אחים. בסך הכל, יהיו ארבעה בנים ובנות. אבל חייה אינם סובבים רק סביב רעיון האימהות. יש שם גם תשוקה לממש את עצמה בתחומים אחרים בחייה.

כששאלתי את מיכל מהו המסר של המופע, היא ביקשה לשמוע את הפרשנות שלי. שכן, היא אמרה שרצתה לפתוח את המופע לרעיונות ופרשנויות שונים. ברור שהפרשנויות של כל אחד מאיתנו הן שונות, ומעוגנות בצרכיו, רצונותיו ואמונותיו.

מאיפה בא הרעיון, שאלתי.

"אחרי שעבדתי על שתי יצירות 'כבדות', פירורים (על הטרדה מינית) ועל מותה של אמי, רציתי לעשות משהו אחר, קליל יותר. למעשה, בדיוק עברנו לגור לתקופה מסוימת במקסיקו. הגעתי למקום חדש ורציתי לעשות משהו שאוכל לבצע בלי שפה. רציתי לעבוד עם חומר, ובחרתי בביצים. רציתי שזה יהיה תנועתי יותר שיביא לידי ביטוי את החלק של המחול שבי. כך זה התחיל".

למה ביצים?

"בתחילה חשבתי שאבשל ביצה על הבמה. אחר כך קשרתי זאת להתעוררות. יש גם משהו בהליכה עם ביצה על כפית, שמזכיר את הספר שנשים היו שמות על הראש כדי ללכת יפה יותר, להיראות טוב יותר. לאט לאט, ממשהו מופשט זה הפך לסיפור חיי. האישה רצתה להיכנס להריון וללדת בן, ובמקרה, כעבור כמה שבועות מצאתי את עצמי בהריון ומצפה לבן".

מהו הקונפליקט שניכר שהאישה מתמודדת אתו?

"מצד אחד, יש המון אושר וגאווה בגידול ילדים, ומצד שני, האימהות מעכבת את היצירה. יש קונפליקט בין תפקידים שונים בחיי אישה".

איך את מגדירה את היצירה? תיאטרון? מופע?

:"אני מגדירה את זה כמופע, בעיקר בגלל שהיצירה היא כמעט ללא מילים. היא אסוציאטיבית. אפשר גם להגדיר את זה כתיאטרון מחול. זאת טריטוריה חדשה בשבילי, יצירה ללא מילים. אני אוהבת את זה, זה מאפשר לכל אחד לראות את מה שקורה על הבמה בצורה אחרת, שנוגעת לו".

יש שם, לקראת הסוף, תבניות ביצים גדולות וצבעוניות שאת מסדרת על הבמה. מה זה אמור להיות? מה זה אומר לך, שואלת אותי מיכל. ובכן, לי זה נראה כמו חיים בתבניות. כולנו חיים בתבניות, בהרבה תבניות בתחומים שונים של החיים. לעיתים רחוקות אנחנו מסוגלים לשנות ולשבור אותן, בדרך כלל אנחנו נשארים בהן, כי זאת המשמעות של חיים בחברה, ושל חיים עם משמעות. ללא תבניות אין משמעות. יש כאוס.

"זאת פרשנות מעניינת, אבל זה לא מה שאני התכוונתי. התכוונתי בתחילה ליצור מין קבר, שהיא קוברת את עצמה בו. אחר כך החלטתי שזה יהיה יותר בכיוון של סידור הבית".

ובכן, כפי שאמרת, כל אחד מאיתנו חופשי לקחת לעצמו מה שמתאים ונכון לו. מיכל שואלת אותי האם נראה לי שלאישה הזאת יש ביצים, במובן הסלנג של הביטוי, אישה עם אומץ. לא, אני אומרת. היא דווקא אישה שמנסה לממש את עצמה במסגרת התבניות המקובלות, ואולי מזה נובע חלק מהתסכול שלה. שוב, פרשנות שלי. מיכל מסכימה. "זאת אישה שיש לה ביצים פיזיות, ביצים של תרנגולת. היא לא פורצת גבולות או אמיצה במיוחד".

כך או כך, המופע משאיר אותנו עם הרבה מקום למחשבה.