חנאל ומכבית בבית ליסין

מחדר העריכה של הטיקטוק אל הבמה הרפרטוארית

בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי מחפש יותר ויותר את הקהל שלו מחוץ לאולמות. לא רק במובן השיווקי, אלא במובן התרבותי: מי האנשים שכבר מחזיקים שפה, קצב, דמויות וקהל נאמן עוד לפני שהגיעו לבמה. ההצלחה של ״חנאל ומכבית״ בבית ליסין היא אולי הדוגמה הכי מדויקת כרגע למעבר הזה, בין תרבות רשת ישראלית לבין תיאטרון ממוסד.

חנאל ומכבית לא נולדו על במה. הם נולדו בתוך האלגוריתם. סרטונים קצרים, צילום פשוט יחסית, משחק מוגזם בכוונה, ודיאלוגים שנשמעים כאילו מישהו הקליט זוג אמיתי באמצע ריב במטבח. במקביל, ההצגה עצמה מדגימה פער בין העולם הטכנולוגי לעולם האולפנה, כאשר התלמידות הן כבר יציר עולם הסלולר והרשתות החברתיות, רב האולפנה מעלה חומרים לרשתות ומתחנן שיעשו לו לייקים ונעלב כשלא.

אושרית סרוסי וחן רוטמן בנו את הדמויות האלה ודומותיהןלאורך שנים דרך מערכוני רשת ביוטיוב, אינסטגרם וטיקטוק, תוך שימוש בשפה מאוד ספציפית: ישראליות דתית עממית, מלאה ברכילות, עלבונות קטנים, קנאה, רגשנות ומאבקי כוח זוגיים שנעים כל הזמן בין אהבה לשנאה.

זאת לא סאטירה “גבוהה”. להפך. הכוח של חנאל ומכבית מגיע מהיכולת שלהם להישמע נמוכים, יומיומיים, כמעט מביכים. מכבית מדברת כמו מישהי שחיה בתוך עולם של קבוצות ווטסאפ של אולפנה, צדקנות רגשית ופאסיב אגרסיב בלתי נגמר. חנאל, מנגד, הוא אב הבית הפגיע מאצ’ואיסטי: קנאי, עצבני, ילדותי, אבל גם תלותי מאוד. שניהם כתובים כמו טיפוסים שאנשים מזהים מיד, ולכן גם מצטטים אותם בלי סוף.

ההצלחה שלהם ברשת נשענה בדיוק על זה. הם לא ניסו להיות “אוניברסליים”, אלא להפך: הכי מקומיים שאפשר. יש משהו מאוד ישראלי בהבנה שככל שהבדיחה יותר ספציפית, ככה היא נעשית יותר מדויקת.

מי שמכיר את העולם הדתי לאומי מזהה מיד את האינטונציות, שמות המשפחה, הקודים החברתיים והפסיכולוגיה של הקהילה. אבל גם מי שלא מגיע מהמגזר מבין את הדינמיקה. בסוף, זה זוג שנלחם על כבוד, קנאה ותשומת לב, כלומר חומר הגלם הכי בסיסי של קומדיה.

חנאל ומכבית: הזוג הכי רעיל והכי מצחיק בישראל

ופה נכנס בית ליסין.
במשך שנים התיאטרון הרפרטוארי הישראלי חי במתח מול תרבות הרשת. מצד אחד, מוסדות כמו בית ליסין רצו להישאר רלוונטיים ועממיים. מצד שני, הם עדיין נשענו על היררכיה ברורה: התיאטרון הוא “הדבר האמיתי”, והרשת היא לכל היותר מקום להביא ממנו קהל צעיר. אבל בשנים האחרונות הגבול הזה מתחיל להישבר.

חנאל ומכבית הם כבר לא רק תופעת אינטרנט שמקבלת עיבוד בימתי. במובן מסוים, ההצגה מכירה בזה שהדמויות כבר קיימות בתודעה הציבורית עוד לפני שעלו על הבמה.
זה שינוי משמעותי.

פעם תיאטרון היה מייצר דמויות שהקהל אחר כך היה מאמץ. היום קורה גם ההפך: הרשת מייצרת דמויות שהתיאטרון מאמץ כדי לשרוד תרבותית.

הבחירה של בית ליסין מעניינת גם בגלל שהיא לא מנסה “לעדן” את החומר. לפי תגובות הקהל, ההצגה עדיין נשענת על אותו מנגנון שהצליח ברשת: ויכוחים קטנוניים, משפטי מחץ, התפרצויות רגשיות, וכימיה בין שני שחקנים שמכירים היטב את הקצב של עצמם.

בפועל, כמעט כל משפט הוא פאנץ’. הקצב כה צפוף, עד שלעתים נדמה שההצגה מפחדת להשאיר אפילו שנייה אחת בלי תגובת קהל.

כשהקהל כבר מכיר את הפאנץ' בעל פה

גם הקהל עצמו הוא חלק מהחוויה. באולם ישבו לא מעט נשים עם שביסים, כלומר בדיוק הקהל שמכיר את סדרת הרשת בעל פה ומגיע מוכן מראש אל תוך השפה, הקודים והבדיחות. במובן הזה, מדובר כמעט באירוע קהילתי.

מי שמזהה את העולם הזה צוחק מכל מילה, לא רק בגלל הפאנץ’, אלא בגלל ההיכרות האינטימית עם הטיפוסים.
מנגד, עבור חילונים רבים סגנון הדיבור מזכיר דווקא את אסתי מ״ארץ נהדרת״.

גם סוג ההומור דומה: דמויות מוגזמות מאוד, שנעות כל הזמן בין קריקטורה לבין זיהוי אנושי מדויק. זאת קומדיה שמבוססת פחות על תחכום אינטלקטואלי ויותר על קצב, אינטונציה, רגש מוגזם והיכרות עמוקה עם השפה הישראלית.

יש כאן גם פרודיה שעובדת בכמה גבהים במקביל. המחזה אינו פוחד לצלול נמוך, לקחת אוויר ולעלות קצת. הוא נע בלי בושה בין בדיחות קטנות, רכילות, קנאה, מיניות מרומזת ועלבונות זוגיים, לבין רגעים שמנסים לגעת גם בעצב, בדידות ותלות רגשית. מצד שני, אין בו שום יומרה להומור גבוה.

ההצגה לא מתאמצת להציג את עצמה כסטירה חברתית עמוקה או כיצירה אינטלקטואלית. אם יש בה מסרים, הם על אחריות הצופה בלבד.

בין אסתי וראובן מ״ארץ נהדרת״ לעולם האולפנה

וזה אולי בדיוק סוד הכוח שלה. היא לא מנסה להיות חשובה. היא מנסה להיות מצחיקה, ובזה היא מצליחה מאוד. השחקנים כולם מצליחים להביא את הקהל להתגלגל מצחוק, כמעט מהרגע הראשון, בעיקר בזכות תזמון קומי מדויק והבנה מוחלטת של השפה והקצב שהפכו את הדמויות האלה לקאלט רשת מלכתחילה.

עלילת ההצגה ממשיכה למעשה את העולם שנבנה בסרטוני הרשת. מכבית, יועצת באולפנה, מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים לאחר הפרידה מחנאל, אב הבית הכריזמטי והכאוטי שלה.

אלא שהיחסים ביניהם רחוקים מלהסתיים באמת. קנאה, רכילות, אקסים, דרמות קטנות ואפליקציות היכרויות הופכים את הניסיון להמשיך הלאה לעוד סיבוב במלחמת ההתשה הרגשית של הזוג הזה.

במובן הזה, חנאל ומכבית הם גם מסמך חברתי. מאחורי ההומור יש תיאור די אכזרי של זוגיות ישראלית. הכול שם מנוהל דרך עלבון, קנאה, דרמה וחרדת נטישה.

אפילו הרומנטיקה שלהם נראית כמו מאבק כוח מתמשך. אבל הקהל צוחק כי הוא מזהה את עצמו בתוך ההגזמה. כמו הרבה קומדיות ישראליות טובות, זאת לא בדיחה על אנשים אחרים, אלא עלינו.

תיאטרון שלא מפחד לצלול נמוך כדי להצחיק גבוה

גם הבחירה למקם את הדמויות בתוך העולם הדתי לאומי אינה מקרית. התרבות הישראלית מגלה בשנים האחרונות אובססיה כמעט מוחלטת למגזר: סדרות, סטנדאפ, ריאליטי ותוכן רשת חוזרים שוב ושוב אל הדמויות האלה. לפעמים מתוך ביקורת, לפעמים מתוך חיבה, ולרוב מתוך שילוב של השתיים.

חנאל ומכבית מצליחים כי הם לא מסתכלים על העולם הזה מבחוץ. הם מדברים מתוכו. לכן גם ההומור מרגיש פחות כמו קריקטורה ויותר כמו ריב משפחתי.

השאלה הגדולה היא אם המעבר לבמה יכול להחזיק לאורך זמן. קומדיית רשת בנויה על קצב מהיר מאוד: סקצ'ים של דקות ספורות, פאנץ' מיידי ותשומת לב מתחלפת.

תיאטרון דורש מבנה אחר לגמרי, עם עלילה, קצב דרמטי והתפתחות. ובכל זאת, לפחות כרגע, נראה שההצגה מצליחה לפתור את הבעיה הזאת באמצעות הסתערות קומית כמעט בלתי פוסקת. היא פחות בונה עומק פסיכולוגי ויותר בונה מומנטום של צחוק.

אבל גם אם ההצגה עצמה תשתנה או תדעך, עצם קיומה כבר אומר משהו גדול יותר על התרבות הישראלית כרגע. הגבולות בין במה, טלוויזיה ורשת כמעט נעלמו.

דמויות יכולות להתחיל בטלפון ולהגיע לתיאטרון רפרטוארי בלי לעבור דרך הטלוויזיה בכלל. עבור מוסדות תרבות ותיקים, זאת כבר לא אופציה אלא הכרח. הקהל נמצא במקום אחר, והשפה שלו נבנית במקום אחר.
וחנאל ומכבית, בדרכם הרעשנית והכאוטית, הם אולי הסמל הכי מדויק של המעבר הזה.

מאת: אושרית סרוסי וחן רוטמן

בימוי: אודי גוטשלק

תפאורה: שני טור

תלבושות: יהודית אהרון

מוזיקה: אלעד אדר

תאורה: מתן פרמינגר

תנועה: תומר יפרח

הדרכת טקסט: ענת זמש-ריגל

ע.במאי: נועה בן-ארי

משתתפים:

אושרית סרוסי, חן רוטמן, חי מאור, קרן מור-מישורי, תום זידנר, רוית יעקב כהן, מיקה שיבק, ניר קרני

צילום סטילס: רדי רובינשטיין