ישראל מנסה לחזור לנורמליות, לפחות במקומות שזה אפשרי לה. התאטרון חוזר במתכונת מצומצמת, כאילו טובל את רגלו במים לנסות את הטמפרטורה. הקאמרי מתחיל עם מעין פסטיבל של הקראות מבויימות.
הקראה היא שלב ביצירת הצגה, השלב שלפני חזרות. כאשר עושים הקראה לפני קהל, כשהשחקנים כבר מיומנים בטקסט ברמה גבוהה יש בזה ערך מוסף. אפשר לבדוק את ההצגה בתחילת דרכה. מה עובד, מה פחות.
בהקראה יושבים השחקנים, אין שם תלבושות, אביזרים, תפאורה או תנועה. בכל זאת, מחזה טוב ושחקנים מעולים מפיחים חיים בטקסט ומצליחים לרגש. כך, בלי שום ספק, בהקראה הזאת. שחקניות עוצמתיות כמרים זוהר ומיה לנדסמן מצליחות, גם בהקראה, לרגש, לסחוף ולהצחיק. גם דודו ניב המוכשר בתפקיד משני מצליח לתמוך בהצלחת ההקראה.
סיפור העלילה הוא היווצרות מערכת יחסים בין שחקנית מבוגרת, דיווה בסוף דרכה, לבין שחקנית צעירה שהיא כוכב עולה. מערכת היחסים מתחילה ביריבות חסרת סבלנות ומלאת דעות קדומות של השתיים זו כלפי זו, ומסתיימת, כמובן, באהבה גדולה ובתמיכה של השתיים זו בזו.
זהי הצגה של תאטרון על תאטרון, שגם מספקת הצצות לחיי תאטרון, דרכים לעשיית הצגה, קונפליקטים של מאחורי הקלעים. בהצגה שזור הומור רב, שעובד בלי שום ספק. לצדי ישבו האייקון מיכאל הנדלזלץ, ומבקר התאטרון של ידיעות אחרונות, שי בר יעקב, וכולנו צחקנו מכל הלב.
מסימני ימים אלה, אזעקה פילחה את מהלך ההקראה. נאמר לנו להישאר ישובים במקומותינו, שכן אולם הקאמרי 4 הוא גם מרחב מוגן. בזמן האתנחתא הכפויה הזאת מרים זוהר ומיה לנדסמן שרו ושימחו אותנו.
אין לי ספק שכשהצגה הזאת תעלה היא תהיה הצלחה גדולה.
מאת: עומר קרן
בימוי: אלה תמרי מילס
משתתפים: מרים זוהר, מיה לנדסמן, דודו ניב, חן גרטי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
