בייגלה חם בסימטה

רוב ההצגות הולכות ומתבררות לצופה עם השתלשלות העלילה. בעצם, זה מה שאנחנו מצפים. גם כשיש טוויסטים בעלילה, אנחנו מבינים אותם.

עלילה מפותלת ולא תמיד מובנת

ב'בייגלה חם' בתיאטרון הסימטה אנחנו לא תמיד מבינים את העלילה או את הטוויסטים שלה. מהרגע הראשון, כשסועד תמים בשם יעקב (שגיא קרישר) מתיישב בבית קפה קטן ומחכה לשקט עם קפה ובייגלה, ברור שהשקט הזה לא יגיע. הרי אנחנו בתיאטרון וצפוי שתהיה כאן התפתחות דרמטית.

אלכסנדר הרצר ( מיכאל לרנר, שגם כתב את המחזה) נכנס, מה הוא רוצה? הסצנה לא לגמרי ברורה. האם הוא מלצר? או שמא חוקר נשמות חסר מנוח, כזה שמסרב לקבל תשובה שהיא לא וידוי? או שהוא פשוט מחפש קרבן סתמי שיקשיב לו? הוא פותח בשיחה שמלכתחילה אין בה שום דבר רגיל, ומהר מאוד מתחוור שהאיש הזה לא מתעניין בהזמנה. הוא מתעניין בסועד עצמו. ובעיקר בשליטה בו.

לכאורה, דבר לא מונע מהסועד לקום וללכת. למעשה, הצופה הממוצע מתקשה להבין מדוע הוא לא מסתלק מהמלצר הלא נעים הזה, כפי שהאדם הסביר היה עושה.

למה הוא נשאר?

אין כאן דלת נעולה. אין אקדח. אין אפילו דרמה גדולה, רק מילים, פוגעניות ומציקות. מצד שני, מילים יכולות להיות הנשק החזק ביותר על הבמה. וככל שהן נשפכות, הקהל מתחיל לשאול: למה הוא נשאר? למה הוא מאפשר לאיש הזה לחצות את כל הגבולות האפשריים? האם זו סקרנות? אולי חרדה? ואולי הסועד התמים הופך לאסיר מרצון?

ככל שהשיחה נעשית דחוסה ואישית יותר, אלכסנדר מודה בשני מעשי רצח. אולם ההודאות האלה, במקום ליצור בהירות, מערפלות את העלילה עוד יותר. האחד נשמע כמשאלת לב חולנית של ילד שהאשים את עצמו במוות מקרי, השני כמעט נטול פרטים עד לקראת סוף ההצגה.

בין מציאות לדימיון

כאן העלילה מטילה את הצופה לאזור מטושטש במיוחד: האם היה כאן פשע מין? האם האונס עליו מתוודה הרצר הוא העניין אליו מכוונת העלילה? משם אנחנו נזרקים לרצח. האם היה רצח ממשי? או אולי מטפורי? או שאולי כולנו נמצאים בתודעה מפורקת של דמות שמתקשה להבחין בין מציאות לדמיון? רב הנסתר על הגלוי, וכך נשאר לאורך כל הדרך. גם בתום ההצגה, קשה להבין מה בדיוק היה כאן.

שגיא קרישר, בתפקיד הסועד, מביא משחק עדין ורגיש, המצליח לשקף את הסחרור הפנימי של אדם שנלכד מבלי להרגיש את עומק המלכודת. הוא נע בין מבוכה להלצה, בין רצון להתחמק לעימות כמעט אלים, בדיוק כמו שהיינו מגיבים לו מישהו היה חודר אל עולמנו בצורה כה אגרסיבית.

בין ז'אנרים

מנגד, דמות המלצר שלובש ופושט דמויות, הוא מיכאל לרנר, מצליחה להיות בו־זמנית מצחיקה ומאיימת, ודווקא השילוב הזה, המתנדנד בין ז’אנרים, יוצר את תחושת האיום. לרגע נדמה שהוא מתלוצץ איתנו וברגע שאחריו, אולי הוא יפגע. מיהו המלצר-האנס-הרוצח? האם הוא דמות אמיתית, שמתוודה על מעשים שעשתה, או שהוא חולה נפש שמסתובב חופשי ומחפש נשמות טובות שיקשיבו לדמיונותיו?

אנה בראגר, בתפקיד כפול של מלצרית ושל ענבל, האישה 'היפה בעולם' אשר אלכסנדר הרצר התאהב בה, עושה תפקיד חינני, במיוחד כשהיא נכנסת ורוקדת מסביב לבמה, אבל דמותה, במיוחד כשל ענבל, לא מפותחת מספיק. אם היא כבר שם, היא אמורה לשמש יותר מקישוט.

התאורה המינימליסטית המשתנה משרתת את העמימות: ניאון שמאבד יציבות, צללים שבולעים את ההיגיון, שולחן שלא נועד לנינוחות אלא למתח. זו בחירה בימתית טובה שחושפת את מה שהשיחה מסתירה: משהו רע מרחף באוויר. משהו פלילי או טירוף. זה קיים שם.

כל האפשרויות פתוחות

אבל על אף עוצמת הרעיון, ההצגה לא מצליחה לגבש אמירה אחת ברורה. האם היא מבקשת להתמודד עם אשמה? עם אלימות סמויה? עם הטשטוש בין דמיון למציאות? כל האפשרויות פתוחות, אך אף אחת לא זוכה לסגירה אמנותית. התוצאה: חוויה שאמורה לטלטל, אבל לא לומר במדויק מה היא מבקשת לטלטל.

בסיום, גם כשהאורות עולים, הצופה נותר עם סימני שאלה רבים יותר מסימני קריאה. זו יכולה להיות בחירה אמנותית ראויה, אבל כאן חסר לפחות פירור של כוונה מוצהרת, משהו שיכוון את המחשבה. במקום זאת מתקבל בלבול, לא מהסוג שמעשיר את הדיון, אלא כזה שמרגיש כמו חוסר פתרון. כמו בייגלה חם, שבו דווקא החור הריק שבאמצע הוא שנשאר בזיכרון יותר מהבצק. מרגיש כאילו המחזה לא בשל מספיק.

חוכמת הבייגלה?

ועדיין, מי שמחפש פרינג’ שמגרד ומרחיק מאזור הנוחות, ימצא כאן חוויה שונה, מאוד שונה. מי שמחפש עלילה קוהרנטית ותשובות ברורות, או תובנה כלשהי מהו הבייגלה החם הזה ועל מה ההצגה הזאת, האם היא עוסקת בבלבול חושים, פריצת גבולות, מחלת נפש או/ו פשעי מין, כולם ביחד וכל אחד לחוד, לעומת זאת, יצטרך כנראה להזמין מנה אחרת. אולי סופלה.

בשורה התחתונה:

'בייגלה חם' היא הצגה שמוכיחה שלפעמים, דרמה גדולה יכולה להתרחש סביב שולחן קטן. רק חבל שהשולחן הזה, למרות כל מה שנאמר עליו, לא מגלה לנו עד הסוף מה הונח עליו ולמה.

כתיבה: מיכאל לרנר

בימוי: פבל סטרחניצקי 

עיצוב תאורה: יולי גרצ'יק

עיצוב תפאורה, אבזרים, תלבושות: ואדים קשרסקי

כוריאוגרפיה: יוליה צרנוק

שחקנים: מיכאל לרנר, שגיא קרישר, אנה בראגר

צילום סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי